מתאהב על ידך אמר:
ההוא טייעא אמר:
מתאהב על ידך אמר:
אינני מאמין שהיית מזדהה עם הרבה משפטים שם.
אם בהפלס היתה מובאת ההערצה הנשפכת שלו לנושאי גבורה וניצוח - כאילו נאמר ע"י אחד מדורנו - היית מבטל את המנוי באותו יום.
עיין שם.
נכון מאד, אבל מה נעשה שהתנ"ך מלא וגדיש בגבורה וניצוח וכנראה שלא לחינם מפחדים ללמוד תנ"ך אצלינו.
באמת היה ראוי לפתוח את הענין הזה ביסודיות ובביקוש האמת.
אילו בדידי תליא - הוא אמינא שזה דבר חשוב מאוד
אם הסיטואציה היא כזו שניכר שהגבורה של היהודים היא גבורת אלו שמייצגים את ה'.
וזה כנראה מה שהיה אז כי
כל האומות עבדו אלילים, וישראל היו ייצוג אוטומטי של הקב"ה עם
בלעדיות. וממילא כבודם = כבודו ית'.
הדיון חשוב, וצריך תלמוד, אבל לא מודגש כאן מספיק שכל זה לא נוגע לחנוכה
אני מתכוון לומר, שבכל מה שנוגע לגבורה בתנ"ך יש באמת מקום לדון על המקום החשוב של הגבורה, הגם שלא זכור לי מידי הרבה פעמים, אבל יש בהחלט, את גבורת שמשון, וכן יש שבח גדול לגיבורים אשר לדוד, ועוד כמה במשך התנ"ך
אבל בכל מה ששייך לחנוכה המסר של חז"ל הוא הפוך, וזה מה שאנחנו אומרים בהודאה "מסרת גיבורים ביד חלשים"
ולא לשכוח שגם בתנ"ך יש ביטוי לסוג כזה של שבח כמה וכמה פעמים, אולי יותר מהפעמים שיש הערצה לגבורה של האדם, הברור שבכולם זה המעשה של "דוד וגלית", שכל העולם לוקח את זה לגבורתו ואומץ ליבו של דוד המלך, חוץ מדוד המלך בעצמו, וכמובן התנ"ך שמסכים איתו, וכפי שאמר דוד המלך לגלית בעצמו, )אני כותב מזיכרון): אתה בא אלי בחרב ובחנית, ואני בא אליך בשם מערכות אלוקים אשר חרפת. וכך כל הזמן הוא אומר, מיהו הכלב המת הזה שיחרף מערכות א', והתנ"ך מתאר איך שהוא היה גיבור ומזוין, ודוד הלך בודקא בלי כלי זיין. וזה פשוט וברור שהוא לא סמך על עצמו שהוא כל כך גיבור עד שהוא לא צריך את מה שגלית צריך, אלא הוא הלך אך ורק מכח הביטחון בה'.
וצריך גם לציין, שגם את גבורת הגיבורים של דוד המלך, חז"ל לוקחים כל הזמן לגבורה בהלכה, ידועה הדרשה על בניהו בן יהודיע, שתנא ספרי דבי רב ביומא דסיתוא, וכן עידנו העצני, שהיה מתעדן בשעת הלימוד וכו', ועל דוד שכתוב שהוא איש מלחמה, גם לוקחים לזה (אם כי שזה לא בא להכחיש את פשוטו של מקרא, כמובן, אבל זה בודאי חייב להיות תואם באיזה שהוא דרך). וכן להפך, חז"ל מדברים על תורה כל הזמן בשפה של לחימה, וכנראה יש קשר הדוק בין זה לזה.
וצ"ע עוד.