נימוק זה נוגד לכאורה את פשטות דברי בית יוסף שיובאו להלן, וכלשעצמו הוא טעון ביאור. וצ"ע.
ושוב אעיר, כי אף אם מברכים על מנהג שהוא לפרסומי ניסא, אין לדמות מה שנהגו למה שלא נהגו, כי איך שלא נהפוך את הדברים, לפי דעת הב"י ההוראה לברך מתבססת על כך שהמנהג נוהג בפועל.
לגבי ברכה על ההלל בר"ח אכן כתב בש"ע שבא"י נוהגים לברך (והובא בדבריי לעיל). טענתי היא שההוראה אם לברך נקבעת, לדעתו, לפי המנהג. ולתועלת המתעניינים אביא את לשונותיו בבית יוסף ושולחן ערוך (אשר לדעתי הן מדברות בעד עצמן).
בית יוסף סימן תכב כתב לעניין ברכה על ההלל בר"ח:
מדבריו (ע"פ רא"ש ור"ן) עולה, כי השאלה בה נחלקו גדולי העולם אם לברך על מנהג או שלא לברך, היא בגדר הלכה הרופפת שבה ההכרעה נתונה בידי המנהג. ואולם המנהגים בספרד חלוקים המה, שהרא"ש והר"ן נוכחו במנהג לברך והרב המגיד נוכח במנהג לברך בציבור (כמשמעות דברי הרי"ף).ורבו בו הדעות י"א שיחיד אין אומר אותה כלל בר"ת וכו' סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבוה התוס' (יד.) והר"י והרא"ש בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין דיחיד לא יברך משמע אבל צבור מברכין וכ"נ שהוא דעת הר"י ודעת רש"י דצבור נמי אין מברכין עליו וכ"ד הרמב"ם בהלכות חנוכה וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגים ונהוג כן ומנהג הוא שמברכים על ההלל והרב המגיד כתב ומנהגינו שצבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה
לעומת מנהגים ספרדיים אלו, בארץ ישראל וסביבותיה נהגו - ככל הנראה קהילות המסתערבים וייתכן שבעקבותיהם הספרדים - כשיטת הרמב"ם ולא ברכו על ההלל אף בציבור, וכפי שהעיד מרן בש"ע בסימן תכב:
אולם, בניגוד למגוון המנהגים בנוגע להלל בר"ח, בסימן תרעא קובע בש"ע נחרצות:וקורים הלל בדילוג בין יחיד בין צבור ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה "לקרוא את ההלל" (ואם בירך לגמור אין צריך לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט) ולבסוף "יהללוך". והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה
ובאגב נעיר, כי אם היה מי שחשב שהמושג "פרסומי-ניסא" הוזכר בש"ע כנימוק לכך שניתן לברך כל מנהג גם לשיטת הרמב"ם, דברי מרן בבית יוסף סותרים זאת מכל וכל. שכן, בדבריו הוא ביאר שסיבת המנהג היא אכן למטרת פרסומי-ניסא, אך היתר הברכה על המנהג הוא, לא פחות ולא יותר, לפי שיטת ר"ת הסבור שמברכים על מנהג ולא כשיטת רמב"ם. ואלו דבריו:ובבית־הכנסת מניחו בכותל דרום (כנרות המנורה, ומסדרן ממזרח למערב) (ת"ה סימן קד ב"י), ומדליקין ומברכין (בבית־הכנסת) משום פרסומי ניסא.
אכן אין הברכה אלא משום שהיא על מנהג ותיקין,ומ"ש שמניחין נר חנוכה בבה"כ נראה שתקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו כמו שתקנו קידוש בבכה"נ משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא וכ"כ הכלבו וכתב טעם אחר שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם לפי שיש בזה פירסום גדול לש"י וקידוש שמו כשמברכים אותו במקהלות וז"ל הריב"ש בתשובה המנהג הזה להדליק בב"ה מנהג ותיקין היא משום פירסומי ניסא כיון שאין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה להדליק כל א' בפתח ביתו מבחוץ מפני שיד העו"ג תקיפה ומברכין ע"ז כמו שמברכין על הלל דר"ח אע"פ שאינו אלא מנהג ומ"מ באותה הדלקה של ב"ה אין יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כ"א בביתו עכ"ל
ואין זה סותר את דברי מרן בהלכות ר"ח,
משום ששתי ההלכות מתבססות על עקרון אחד: המנהג
אם כן עולה מן האמור, שמרן הלך בעקבות ראשונים וסבר כי ההכרעה בשאלה אם לברך על מנהג נתונה בידי המנהג שנוהג בכל מקום ומקום, בא"י ימשיך המנהג שלא לברך על ההלל בר"ח ובמקומות אחרים יתנהל המנהג כפי שהוא, ולגבי הדלקת נ"ח ימשיך המנהג לברך (וזאת כמובן בניגוד לדעת רמב"ם). כנלע"ד.