למה לכעוס על כוס שנשברה?

בחור_צעיר

משתמש ותיק
שמעתי דבר יפה, שאם אדם שאתה מכיר שבר לך בטעות כוס, או אפילו דבר יקר יותר, מדוע שתכעס? הרי בלאו הכי זה כבר שבור, ויש איסור לכעוס, וזה לא יועיל אלא רק יחמיר את המצב, והאדם הזה בכל מקרה לא מרגיש טוב מכך ששבר לך דבר. אפשר אפילו להרגיע אותו ולחייך אליו.

העיקרון שעולה כאן הוא מעניין, האם ניתן לעשות התאמה של העיקרון גם למצבים אחרים בחיים?
תציעו אפשרויות.


1. אם עברת עבירה ואתה מרגיש עם זה רע, מה יעזור לך להיות עצוב? ההפך! תחייך ותעשה מצוה :)
2. תמשיכו אותי
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
ההרגשה הרעה של אחרי העבירה לא בטוח שצריך למהר לדחות אותה, כי היא יכולה להיות חלק מהתשובה.

אולי בהמשך לא טוב להתבוסס בזה יותר מדי, אבל זה כבר נושא אחר.
 

ערבה

משתמש ותיק
בחור_צעיר אמר:
שמעתי דבר יפה, שאם אדם שאתה מכיר שבר לך בטעות כוס, או אפילו דבר יקר יותר, מדוע שתכעס? הרי בלאו הכי זה כבר שבור, ויש איסור לכעוס, וזה לא יועיל אלא רק יחמיר את המצב, והאדם הזה בכל מקרה לא מרגיש טוב מכך ששבר לך דבר. אפשר אפילו להרגיע אותו ולחייך אליו.

העיקרון שעולה כאן הוא מעניין, האם ניתן לעשות התאמה של העיקרון גם למצבים אחרים בחיים?
תציעו אפשרויות.


1. אם עברת עבירה ואתה מרגיש עם זה רע, מה יעזור לך להיות עצוב? ההפך! תחייך ותעשה מצוה :)
2. תמשיכו אותי


מזכיר לי את הסיפור על יהודי קשה יום, שהיה מגיע צהרים צהרים עם תפיליו לבית הכנסת בשעה 4 אחה"צ מחויך מפה לאוזן כאילו אירס את אחד מילדיו, או זכה בהגרלה גדולה,
וכששאלוהו חבריו, מדוע פניך צוהלות, הרי קמת משנתך לפני מספר דקות, ואת הלילה בילית בשתיית שיכר ולשמחה מה זו עושה?
ותשובתו הייתה: לא רק שאיני עושה שום דבר בחיי ואין לי כלום בעולמי, רוצים אתם שאהיה עצוב ומדוכדך?



 
 

במבי

משתמש ותיק
ר"א בן עזריא אמר בעת שרצו לעשותו ראש ישיבה

אֵיזִיל וְאִימְּלִיךְ בְּאִינָשֵׁי בֵּיתִי. אֲזַל וְאִמְּלִיךְ בִּדְבֵיתְהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: דִּלְמָא מְעַבְּרִין לָךְ. אֲמַר לַהּ: לִשְׁתַּמַּשׁ אִינָשׁ יוֹמָא חֲדָא בְּכָסָא דְמוֹקְרָא, וְלִמְחַר לִיתְּבַר. (ברכות כח.)

ומשמע אכן שאדם מקבל בדעתו ונורמלי שנשברים כוסות אך ממאמר הגמ'

רַב אָשֵׁי עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזַנְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ קָא בָדְחִי טוּבָא. אַיְּיתִי כָּסָא דְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא, וְתַבַּר קַמַּיְהוּ, וְאִעֲצִיבוּ (שם לא.)

משמע שגם נורמלי שנעצבים שנשברה כוס


אך אולי ה"אעציבו" לאו להיות בעצב אלא זה גרם להפסיק את ה"בדחי טובא" והכניס אותם לסטאטוס רגוע ובאופן יחסי ל"בדחי טובא" זה נקרא "אעציבו"
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
ההרגשה הרעה של אחרי העבירה לא בטוח שצריך למהר לדחות אותה, כי היא יכולה להיות חלק מהתשובה.

אולי בהמשך לא טוב להתבוסס בזה יותר מדי, אבל זה כבר נושא אחר.

עצבות שמגיעה מאליה, על ידי עבירה וכד', זה רק מהיצר הרע. 
צריך להסיח מזה את הדעת ולהיות שמח ומלא תקווה. 

ואז, בשעת הכושר, למשל בק"ש שעל המיטה, האדם צריך להתבונן בכח עצמו על חומרת הדבר ולהתמרמר כתוצאה מההתבוננות שלו (בניגוד לעצבות שנופלת לה מאליה), ולשוב בתשובה, ומיד לשמוח שה' קיבל את התשובה. 

עיקרי הדברים שכתבתי מקורם בתניא, אבל כמדומה שבעניין העצבות שמגיעה אחרי העבירה, דיבר בזה גם רבי נחמן זי"ע.
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
בחור_צעיר אמר:
2. תמשיכו אותי

גם אם מישהו הזיק לי במזיד, 
הרי שלא עוזר לכעוס, ובאמת אין על מה. 

הרי הנזק הזה נגזר משמים, ורק הוא (בחופש בחירתו) "התנדב" להוציא את הגזירה לפועל. הוא אמנם עשה עבירה, אבל זה בינו לבין ה'.
אבל לי אסור לכעוס, שהרי זהו רצון ה' מה שקרה. 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
בלדד השוחי אמר:
ההרגשה הרעה של אחרי העבירה לא בטוח שצריך למהר לדחות אותה, כי היא יכולה להיות חלק מהתשובה.

אולי בהמשך לא טוב להתבוסס בזה יותר מדי, אבל זה כבר נושא אחר.

עצבות שמגיעה מאליה, על ידי עבירה וכד', זה רק מהיצר הרע. 
צריך להסיח מזה את הדעת ולהיות שמח ומלא תקווה. 

ואז, בשעת הכושר, למשל בק"ש שעל המיטה, האדם צריך להתבונן בכח עצמו על חומרת הדבר ולהתמרמר כתוצאה מההתבוננות שלו (בניגוד לעצבות שנופלת לה מאליה), ולשוב בתשובה, ומיד לשמוח שה' קיבל את התשובה. 

עיקרי הדברים שכתבתי מקורם בתניא, אבל כמדומה שבעניין העצבות שמגיעה אחרי העבירה, דיבר בזה גם רבי נחמן זי"ע.
אני לא כ"כ מתמצא בתניא או בברסלב, אבל אני קבלתי מרבותי לא כך בענין הזה.
אבל אני גם לא בטוח שזה סותר,
אני דברתי על מיד אחרי העבירה, ועל ההרגשה הרעה שבאה בעקבותיה בטבעיות,
להתעלם ולחייך מיד זה ראשית כל נראה כחוסר יראה, כי כך צריך להיות, וזה הדבר המתבקש הראשון, לא להרגיש טוב עם מה שעשית.
ב', אדרבה, כדי לא לשקוע בזה יותר מדי, ראוי לנצל ולגייס את ההרגשה הבריאה הזאת כדי לעשות תשובה מיד מתוך צער וחרטה, לומר חטאתי וכו', ואח"כ להמשיך בעבודתו. (לא סותר לחשוב ולהתבונן גם בלילה וכו').
אני מאמין שמה שהבאת מתייחס להמשך ההתבוססות בהרגשה הזאת בלי לצאת ממנה, שזה גם טבעי לפעמים, ועל זה כתבתי בהודעתי הקודמת שזה נושא בפנ"ע.

 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
חייל של הרבי אמר:
בלדד השוחי אמר:
ההרגשה הרעה של אחרי העבירה לא בטוח שצריך למהר לדחות אותה, כי היא יכולה להיות חלק מהתשובה.

אולי בהמשך לא טוב להתבוסס בזה יותר מדי, אבל זה כבר נושא אחר.

עצבות שמגיעה מאליה, על ידי עבירה וכד', זה רק מהיצר הרע. 
צריך להסיח מזה את הדעת ולהיות שמח ומלא תקווה. 

ואז, בשעת הכושר, למשל בק"ש שעל המיטה, האדם צריך להתבונן בכח עצמו על חומרת הדבר ולהתמרמר כתוצאה מההתבוננות שלו (בניגוד לעצבות שנופלת לה מאליה), ולשוב בתשובה, ומיד לשמוח שה' קיבל את התשובה. 

עיקרי הדברים שכתבתי מקורם בתניא, אבל כמדומה שבעניין העצבות שמגיעה אחרי העבירה, דיבר בזה גם רבי נחמן זי"ע.
אני לא כ"כ מתמצא בתניא או בברסלב, אבל אני קבלתי מרבותי לא כך בענין הזה.
אבל אני גם לא בטוח שזה סותר,
אני דברתי על מיד אחרי העבירה, ועל ההרגשה הרעה שבאה בעקבותיה בטבעיות,
להתעלם ולחייך מיד זה ראשית כל נראה כחוסר יראה, כי כך צריך להיות, וזה הדבר המתבקש הראשון, לא להרגיש טוב עם מה שעשית.
ב', אדרבה, כדי לא לשקוע בזה יותר מדי, ראוי לנצל ולגייס את ההרגשה הבריאה הזאת כדי לעשות תשובה מיד מתוך צער וחרטה, לומר חטאתי וכו', ואח"כ להמשיך בעבודתו. (לא סותר לחשוב ולהתבונן גם בלילה וכו').
אני מאמין שמה שהבאת מתייחס להמשך ההתבוססות בהרגשה הזאת בלי לצאת ממנה, שזה גם טבעי לפעמים, ועל זה כתבתי בהודעתי הקודמת שזה נושא בפנ"ע.
רבינו יונה מגירונדי כתב בשערי תשובה על פסוק בתהילים שהצער שאחרי העבירה הוא הפיתרון הכי טוב שלא לחטוא עוד, ואיני זוכר כעת את הפסוק אבל זה ממש מפורש בפסוק שם וכמדומה לי שזה בתחילת הספר. ותו לא מידי.
 
 

יד אבשלום

משתמש ותיק
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית רק שבכעס יש ענין להשתכנע באי כדאיות הכעס משאי"כ בעבר עבירה שצריך להצטער על מה שעשה שהרי אחד מעיקרי התשובה הוא החרטה ויש בנ"א שמרוב שעבדו ע"ע יגיבו אוטומטית בלי כעס כלל אבל ודאי שאין מקום לרציונאליות בגרשות אלא רק בתור הרגעה אח"כ לבטל הרגש
 

בנם של קדושים

משתמש רגיל
ספורנו על הפסוק שהקב"ה אמר לקין "למה חרה לך ולמה נפלו פניך"ולמה נפלו פניך. כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
יד אבשלום אמר:
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית רק שבכעס יש ענין להשתכנע באי כדאיות הכעס משאי"כ בעבר עבירה שצריך להצטער על מה שעשה שהרי אחד מעיקרי התשובה הוא החרטה ויש בנ"א שמרוב שעבדו ע"ע יגיבו אוטומטית בלי כעס כלל אבל ודאי שאין מקום לרציונאליות בגרשות אלא רק בתור הרגעה אח"כ לבטל הרגש
כעס על שיברת כוס, ועצבות על עבירה אלו הרגשות שונות, אף ששתיהן טבעיות.
כעס הוא שלילי, מצפון הוא חיובי. זה מנוף להתחזקות.
כשאדם מרגיש שביטל לריק תורה, ומרגיש עם זה רע, אין לו להסיח דעת, אלא להצטער מאוד ומתוך כך, אדרבא, לקבל החלטה וכיו"ב!
 

יערב שיחי

משתמש ותיק
יד אבשלום אמר:
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית
אני מרגיש לגמרי לא אנושי...
הילדים שלי תמיד אומרים שכאשר מדברים המחנכים על הנושא הם פשוט לא קולטים... מה הקשר בין כעס למשהו שנשבר בבית.

אני מרגיש לא בנח לכתוב זאת,
אבל קשה לי להתאפק מול הקביעות הללו, ותל''מ...
 

יד אבשלום

משתמש ותיק
יערב שיחי אמר:
יד אבשלום אמר:
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית
אני מרגיש לגמרי לא אנושי...
הילדים שלי תמיד אומרים שכאשר מדברים המחנכים על הנושא הם פשוט לא קולטים... מה הקשר בין כעס למשהו שנשבר בבית.

אני מרגיש לא בנח לכתוב זאת,
אבל קשה לי להתאפק מול הקביעות הללו, ותל''מ...
ספציפית אתה צודק אבל השאלה היא באופן כללי אם יש מקום לרגש כמו כעס לאו דוקא על כוס (כ"א לפי דרגתו) למרות שאין בכוחו לשנות את המצב
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
יערב שיחי אמר:
יד אבשלום אמר:
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית
אני מרגיש לגמרי לא אנושי...
הילדים שלי תמיד אומרים שכאשר מדברים המחנכים על הנושא הם פשוט לא קולטים... מה הקשר בין כעס למשהו שנשבר בבית.

אני מרגיש לא בנח לכתוב זאת,
אבל קשה לי להתאפק מול הקביעות הללו, ותל''מ...
ברור, לא הילדים שלך משלמים זאת..
אבל מה היה קורה אילו ילדך היה גוזר חליפה חדשה שקנית, מתוך משחק במספריים נוצצות חדשות... (הוא בודאי לא היה כועס, לכל היותר נעצב על הסטירה שחטף..)
 
יש לחלק בין עצבות לצער, כאב ומרירות:

נסו פעם לומר את התפילה לאחר התיקון הכללי, ממוהרנ"ת. תראו שקשה לשרוד אותה בלי דמעות...

רבינו מתייחס ליכולת לחוש את "כאב החטאים" כמעלה שצריך טהרה מסויימת כדי לזכות אליה, וזה אחרי הרבה עמל בתפילות.
וזה ביאור עניין "מילת ערלת הלב" המוזכרת בתורה. ועיין כאן https://rabenubook.com/%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%b4%d7%9f-%d7%a7%d7%9e%d7%90/

לעומת זה - רבינו מתייחס לעצבות כאבי אבות הטומאה, לא רק הגורם הודאי לחטא אלא הטומאה בעצמה.
ואותו יצר שפיתה לעבור את העבירה - מיד לאחר העבירה מפתה להיות בעצבות.
ואכן רבינו דורש להיות בשמחה קודם כל, ואז לעשות תשובה.

וה"למעשה" - נפסק כך: 23 שעות ביממה להיות בשמחה, ושעה אחת להתבודד, ואז אפשר לשפוך הכל, להצטער ולבכות במרירות ובכאב וביגון על המצב הרוחני הירוד.

וזה באמת ההתגברות על היצר הנדרשת לאחר העבירה. לא להיות בעצבות בשום פנים ואופן, וזה יותר גרוע מהעבירה עצמה, ומוכרחים לעשות הכל כדי להימנע ממנה, אפילו מילי דשטותא.
ועיקר מה שהיצר רוצה להפיל את האדם - זה לאותה עצבות שאחר העבירה, ואם היפיל אותו רק לעבירה, הרי שמבחינתו לא השלים את משימתו ולא פעל מה שרצה.
כי רצונו של הס"מ להפיל את האדם לגמרי לכפירה מוחלטת וסופית, לא להסתפק בעבירה אחת, חמורה ככל שתהיה. ודרכו היא כך - להכשילו בעבירה, כדי שיהיה עצוב. ברגע שהוא עצוב - הוא בידים שלו.

אז כן, מי שעשה עבירה חמורה, העזרה ראשונה שלו זה להיות בשמחה. רק אח"כ תשובה.
 

יערב שיחי

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
יערב שיחי אמר:
יד אבשלום אמר:
להגיב בכעס על כוס שנשברה או להגיב בצער על עבירה זה מינימום של הרגשה אנושית
אני מרגיש לגמרי לא אנושי...
הילדים שלי תמיד אומרים שכאשר מדברים המחנכים על הנושא הם פשוט לא קולטים... מה הקשר בין כעס למשהו שנשבר בבית.

אני מרגיש לא בנח לכתוב זאת,
אבל קשה לי להתאפק מול הקביעות הללו, ותל''מ...
ברור, לא הילדים שלך משלמים זאת..
אבל מה היה קורה אילו ילדך היה גוזר חליפה חדשה שקנית, מתוך משחק במספריים נוצצות חדשות... (הוא בודאי לא היה כועס, לכל היותר נעצב על הסטירה שחטף..)
רובם של ילדי לא חטפו סטירה  מימיהם, 
מעבר לכך לא הבנתי בעניי את תגובתך. 

את הכוס אני משלם, והיא יקרה למדי, ואחרי הרגל של שנים הראשונות, פשוט זה הופך לא רלוונטי לכעוס. 

לא יודע מה רצית עם הדוגמה הקיצונית שהבאת. 
במקרה כזה הילד ראוי לסטירה, בלי קשר לכעס. 
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
לא פקפקתי לרגע במידותיו התרומויות, והעבודה העצמית של מר.
אבל לתמוה ולומר שזה לא חולשה אנושית מובנית - ודאי שא"א לומר.
 
חלק עליון תַחתִית