האם היה מותר להתענות במדבר?

שלו'

משתמש ותיק
בפרשת המן [ט"ז ט"ז]: זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם כו'.
יל"ע האם נא' כאן ציווי ללקוט מן, והיה אסור לאדם להתענות ולהמנע מלקיטת המן?
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
שלו' אמר:
בפרשת המן [ט"ז ט"ז]: זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם כו'.
יל"ע האם נא' כאן ציווי ללקוט מן, והיה אסור לאדם להתענות ולהמנע מלקיטת המן?
כך משמע הלשון, אבל בגלל שאין בזה סברא על כן נראה שמותר.
 
 
בכל אופן, אם ליקט, לכאורה היה איסור נותר, ואם כן אם מתענה ורוצה שיהיה לו אוכל לערב, היה צריך על כורחו ללקט, ונמצא שיש לו עומר מן ואיסור נותר עליו.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
שלו' אמר:
בפרשת המן [ט"ז ט"ז]: זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם כו'.
יל"ע האם נא' כאן ציווי ללקוט מן, והיה אסור לאדם להתענות ולהמנע מלקיטת המן?
כך משמע הלשון, אבל בגלל שאין בזה סברא על כן נראה שמותר.
למה אין בזה סברא?
מה היית אומר בסברא? כשנותנים לך לחם מן השמים, האם מותר להמנע מלאוכלו?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
איסור נותר עליו.
בביאור האזהרה 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר' כותב אבן עזרא:​
הַטַּעַם, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ לְאָכְלוֹ מָחָר, רַק יִבְטַח בַּשֵּׁם כִּי מָחָר יֵרֵד. כִּי אֵינוֹ מְצַוֶּה עָלָיו לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ, רַק אִם נִשְׁאַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָכְלוֹ – יַשְׁלִיכֶנּוּ מִחוּץ לְאָהֳלוֹ.
ופשוט.
 
 

עת הזמיר

משתמש ותיק
לא יודע אם זהו ראיה, אבל יש ווארט של ר' יעקב גלינסקי זצ"ל על הפסוק ויענך וירעיבך וכו' מדוע עם ישראל קצו בלחם הקלוקל ומדוע המן גרם רעב ועינוי, ותי' עפ"י המדרש שהיה מגיד עונותיהם של ישראל שכאשר חטא אחד היה צריך לצאת מן המחנה להביא את המן, וא"כ כשנצייר ראש ישיבה חשוב שעשה עבירה בלילה ולמחר לא היה לו מן בפתח ביתו הרי שהעדיף לצום אותו יום מאשר להתבזות לצאת מחוץ למחנה ללקוט את המן. (ולכאו' ע"כ שאם לצום היה עבירה היה מחויב לצאת ולהבזות דאל"כ גם למחר לא היה יורד לו מן בפתח ביתו מחמת עבירה זו)
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
חימקו אמר:
ששת ימים תעבוד. יש חובה לעבוד?

א. כאן שאני שיש לשון מפורשת של ציווי כמו שהדגשתי.
ב. נדמה לי שגם שם יש בזה דיבורים, אולי לבאר 'תעבוד' במובנים נוספים, וצ"ת בספרים.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
שלו' אמר:
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו. האם נא' כאן ציווי ללקוט מן?
'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ' – אזהרה היא שמשה מזהיר את ישראל, שלא ילקטו אלא לצורך היום, ולא להצניע למחר.
והיכן צוה? 'וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ' (צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ, וְלֹא יִלְקְטוּ הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר).
 
ושוב הזהיר אותם משה: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר'. נמצאו שתי אזהרות בדבר:
א. שלא ילקטו היום לצורך מחר.
ב. שלא יותירו ממה שלקטו לצורך היום למחר.
 

מטעים

משתמש רגיל
רש"י בסוף הפרשה כלפי מלחמת עמלק (פרק י"ז פס' י') מביא מהמכילתא דמשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה " מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה לפי שבתענית היו שרויים"
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
רבי אליהו מזרחי שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק ד
ומה שהוסיף עוד "ולא ילקטו היום לצורך מחר", הוא להודיע שאין לקיטתו ביומו על צד החיוב, שאילו רצה שלא ללקוט כלל, הרשות בידו, אבל כונת הכתוב בלקיטתו ביומו אינו רק שלא ילקטו היום לצורך מחר.
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
שלו' אמר:

א. שלא ילקטו היום לצורך מחר.
ולמה לא הזכיר רש"י גם אזהרה זו בביאורו על 'למען אנסנו'?

רש"י שמות פרשת בשלח פרק טז
למען אנסנו הילך בתורתי - אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט: 

 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
למה לא הזכיר רש"י גם אזהרה זו בביאורו על 'למען אנסנו'?
זו שאלה. והרי לשונה של מכילתא (מתוך 'ילקוט שמעוני' בשלח אות קמט):​
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְלַקֵּט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר, כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' – מִי שֶׁבָּרָא הַיּוֹם בָּרָא פַּרְנָסָתוֹ. מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם, וְאוֹמֵר: מָה אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר – הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה; שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי'.
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
למה לא הזכיר רש"י גם אזהרה זו בביאורו על 'למען אנסנו'?
זו שאלה. והרי לשונה של מכילתא (מתוך 'ילקוט שמעוני' בשלח אות קמט):​
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְלַקֵּט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר, כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' – מִי שֶׁבָּרָא הַיּוֹם בָּרָא פַּרְנָסָתוֹ. מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם, וְאוֹמֵר: מָה אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר – הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה; שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי'.
ואולי י"ל שאזהרה אחת היא: שלא יותיר ממנו ליום המחר, וממילא לא ילקט עבור מחר. והענין, שלא יהיה מחוסר אמנה.
 

דבש לפי

משתמש ותיק
מכיון שתענית צריך לקבל מבעוד יום, ממילא מי שכבר קיבל תענית אז ה"לפי אכלו" שלו למחרת אמור להיות פחות.
 

מטעים

משתמש רגיל
דבש לפי אמר:
מכיון שתענית צריך לקבל מבעוד יום, ממילא מי שכבר קיבל תענית אז ה"לפי אכלו" שלו למחרת אמור להיות פחות.
ומי שקיבל תענית עד חצות?
 

דבש לפי

משתמש ותיק
מטעים אמר:
דבש לפי אמר:
מכיון שתענית צריך לקבל מבעוד יום, ממילא מי שכבר קיבל תענית אז ה"לפי אכלו" שלו למחרת אמור להיות פחות.
ומי שקיבל תענית עד חצות?
אם מתענה עד חצות מה מונע ממנו לאכול שתי סעודות (אחת ביום ואחת בערב) כבכל יום?
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
למה לא הזכיר רש"י גם אזהרה זו בביאורו על 'למען אנסנו'?
זו שאלה. והרי לשונה של מכילתא (מתוך 'ילקוט שמעוני' בשלח אות קמט):​
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְלַקֵּט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר, כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' – מִי שֶׁבָּרָא הַיּוֹם בָּרָא פַּרְנָסָתוֹ. מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם, וְאוֹמֵר: מָה אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר – הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה; שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי'.
אגב הענין של 'לא תותירו', יש לשאול במ"ש רש"י (טז,לה): אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן,
א. איך ידעו ישראל שלא ירד למחר, כדי להותיר מן?
ב. למה לא עברו על 'לא תותירו' במה שהותירו למחר?
 

אבי חי

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
למה לא הזכיר רש"י גם אזהרה זו בביאורו על 'למען אנסנו'?
זו שאלה. והרי לשונה של מכילתא (מתוך 'ילקוט שמעוני' בשלח אות קמט):​
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְלַקֵּט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר, כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' – מִי שֶׁבָּרָא הַיּוֹם בָּרָא פַּרְנָסָתוֹ. מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם, וְאוֹמֵר: מָה אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר – הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה; שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי'.
אגב הענין של 'לא תותירו', יש לשאול במ"ש רש"י (טז,לה): אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן,
א. איך ידעו ישראל שלא ירד למחר, כדי להותיר מן?
ב. למה לא עברו על 'לא תותירו' במה שהותירו למחר?

‏‏מכתבי הגריא גריינימן שליטא.PNG
 

ערך רב

משתמש ותיק
מטעים אמר:
רש"י בסוף הפרשה כלפי מלחמת עמלק (פרק י"ז פס' י') מביא מהמכילתא דמשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה " מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה לפי שבתענית היו שרויים"
לא הבנתי את הראיה:
ברור שהתענו רק ביום, והיתה כוונתם לאכול את המן בלילה, ולא להותיר ממנו עד בוקר.

 
 
חלק עליון תַחתִית