בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה

משה נפתלי

משתמש ותיק
מפרש רש"י: כְּשֶׁמָּדְדוּ אֶת לְקִיטָתָם בְּאָהֳלֵיהֶם מָצְאוּ כִּפְלַיִם.
.​
אולם בהושענא 'כהושעת אדם' יסד רבי מנחם ברבי מכיר:
זְבוּדֶיךָ בְּמִדְבַּר סִין בַּמַּחֲנֶה
חָכְמוּ וְלָקְטוּ בַּשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה.
לאמר: ביום הששי יצא העם ללקוט, ומצא במפתיע מדה כפולה של מן. הבין העם בחכמתו, כי אם המטיר השם כפלים, משמע שיש ללקוט כפלים. לקטו אפוא לחם משנה, ולאחר מכן פנו אל משה שיבינם פשר הדבר.
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
אולם בהושענא 'כהושעת אדם' יסד רבי מנחם ברבי מכיר:​
זְבוּדֶיךָ בְּמִדְבַּר סִין בַּמַּחֲנֶה
חָכְמוּ וְלָקְטוּ בַּשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה.
אולי יש לפרש, 'חכמו' - מדדו, ואז נודע להם שהנה 'לקטו בששי לחם משנה'.
[כמדומני, שמה שהצעת בפירוש הפיוט, אינו מתיישב כל כך בלשון הכתוב, שמשמע שנפלאו על מה שלקטו כפול. וגם זה שראו שירד כפול, הלא מן הכתובים משמע שבכל יום ירד הרבה יותר מן הצורך, וחם השמש ונמס  וראה במדרש על הכמות העצומה שירד].
 
 

חימקו

משתמש ותיק
ובכן אמר:
משה נפתלי אמר:
אולם בהושענא 'כהושעת אדם' יסד רבי מנחם ברבי מכיר:​
זְבוּדֶיךָ בְּמִדְבַּר סִין בַּמַּחֲנֶה
חָכְמוּ וְלָקְטוּ בַּשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה.
אולי יש לפרש, 'חכמו' - מדדו, ואז נודע להם שהנה 'לקטו בששי לחם משנה'.
[כמדומני, שמה שהצעת בפירוש הפיוט, אינו מתיישב כל כך בלשון הכתוב, שמשמע שנפלאו על מה שלקטו כפול. וגם זה שראו שירד כפול, הלא מן הכתובים משמע שבכל יום ירד הרבה יותר מן הצורך, וחם השמש ונמס  וראה במדרש על הכמות העצומה שירד].
אז מה החכמה כאן?
 
 

הכהן

משתמש ותיק
ובכן אמר:
שמשמע שנפלאו על מה שלקטו כפול
היכן משמע?
אדרבה בפסוק לא כתוב הנס על פי הפשט, אלא "לקטו לחם משנה שני העומר לאחד", היינו שהם עשו זאת מעצמם, "ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" - תלונה על מעשי העם. "ויאמר אליהם משה הוא אשר דבר ה'" - צדקו במעשיהם!
וזה המשך הפיוט "כהושעת טפוליך הורו הכנה במדעם - יישר כחם והודה למו רועם"
 

הכהן

משתמש ותיק
אגב, בפשוטו של מקרא, גם הנס שלכל אחד היה בדיוק עומר - לא מוכרח.

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כפי שנצטוו, וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט - יש שלקח הרבה ויש שלקח מעט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר - וזה היה על ידי מדידה בעומר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה היינו זה שלקח הרבה לא לקח יותר מדי, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר וזה שלקח מעט לא לקח פחות מדי, אלא אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ (כפי שנצטוו אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ).
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
אגב יש להעיר במה שאמרו על שבת 'ברכו במן' במה שהיה ביום הששי לחם משנה, דלכאו' היכן נראה בזה ברכת השבת, בשלמא אם היה יורד עבור שבת גופא מנה גדולה יותר או כפולה אפשר להבין שזה מורה על ברכה מיוחדת של השבת, אבל הרי לא ירד יותר אלא שהכפל היה עבור יום ששי ושבת, שכיון ש'קדשו במן' דהיינו משום קדושת השבת לא ירד בשבת גופא הוצרך להוריד בע"ש כפול, וזה קשור רק לקדושת שבת ולא לברכתה, והיכן כאן ברכת השבת?
 

הכהן

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
אגב יש להעיר במה שאמרו על שבת 'ברכו במן' במה שהיה ביום הששי לחם משנה, דלכאו' היכן נראה בזה ברכת השבת, בשלמא אם היה יורד עבור שבת גופא מנה גדולה יותר או כפולה אפשר להבין שזה מורה על ברכה מיוחדת של השבת, אבל הרי לא ירד יותר אלא שהכפל היה עבור יום ששי ושבת, שכיון ש'קדשו במן' דהיינו משום קדושת השבת לא ירד בשבת גופא הוצרך להוריד בע"ש כפול, וזה קשור רק לקדושת שבת ולא לברכתה, והיכן כאן ברכת השבת?
דעת זקנים אמר:
אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה:
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
הכהן אמר:
בלדד השוחי אמר:
אגב יש להעיר במה שאמרו על שבת 'ברכו במן' במה שהיה ביום הששי לחם משנה, דלכאו' היכן נראה בזה ברכת השבת, בשלמא אם היה יורד עבור שבת גופא מנה גדולה יותר או כפולה אפשר להבין שזה מורה על ברכה מיוחדת של השבת, אבל הרי לא ירד יותר אלא שהכפל היה עבור יום ששי ושבת, שכיון ש'קדשו במן' דהיינו משום קדושת השבת לא ירד בשבת גופא הוצרך להוריד בע"ש כפול, וזה קשור רק לקדושת שבת ולא לברכתה, והיכן כאן ברכת השבת?
דעת זקנים אמר:
אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה:
עדיין, פשטות לשון חז"ל מורה שהברכה מתבטאת בעצם זה שבששי ירד שני העומר לאחד.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יא
ב ויברך אלהים את יום השביעי וגו', רבי ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים,
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בלדד השוחי אמר:
פשטות לשון חז"ל מורה שהברכה מתבטאת בעצם זה שבששי ירד שני העומר לאחד.
אמנם ממדרש רבותינו ז"ל במכילתא ובמדרש תהלים עולה כי בשביל יום השבת עצמו ירד להם שני עמרים (מתוך ילקו"ש):​
וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה. לֶחֶם מְשֻׁנֶּה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֶחֶם כָּפוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד', הֲרֵי לֶחֶם כָּפוּל אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם 'לֶחֶם מִשְׁנֶה', לֶחֶם שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה. הָא כֵּיצַד? בְּכָל יוֹם הָיָה בָּא עֹמֶר אֶחָד, וּבְשַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. בְּכָל יוֹם הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, וּבְשַׁבָּת הָיָה בְּיוֹתֵר. בְּכָל יוֹם הָיָה מֻצְהָב כַּזָּהָב, וּבְשַׁבָּת בְּיוֹתֵר. (מכילתא בשלח, 'ויסע' פ"ב)
לֶחֶם יוֹמָיִם. כָּל עִסְקָהּ שֶׁל שַׁבָּת כָּפוּל. עֹמֶר כָּפוּל: 'שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד'; קָרְבָּנָהּ כָּפוּל: 'וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים'; עָנְשָׁהּ כָּפוּל: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת'; שְׂכָרָהּ כָּפוּל: 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד'; אַזְהָרָתָהּ כָּפוּל: 'זָכוֹר' וְ'שָׁמוֹר'; שִׁיר כָּפוּל: 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'. (מדרש תהלים צב)
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
פשטות לשון חז"ל מורה שהברכה מתבטאת בעצם זה שבששי ירד שני העומר לאחד.
אמנם ממדרש רבותינו ז"ל במכילתא ובמדרש תהלים עולה כי בשביל יום השבת עצמו ירד להם שני עמרים (מתוך ילקו"ש):​
וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה. לֶחֶם מְשֻׁנֶּה. הָא כֵּיצַד? בְּכָל יוֹם הָיָה בָּא עֹמֶר אֶחָד, וּבְשַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. בְּכָל יוֹם הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, וּבְשַׁבָּת הָיָה בְּיוֹתֵר. בְּכָל יוֹם הָיָה מֻצְהָב כַּזָּהָב, וּבְשַׁבָּת בְּיוֹתֵר. (מכילתא בשלח, 'ויסע' פ"ב)
לֶחֶם יוֹמָיִם. כָּל עִסְקָהּ שֶׁל שַׁבָּת כָּפוּל. עֹמֶר כָּפוּל: 'שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד'; קָרְבָּנָהּ כָּפוּל: 'וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים'; עָנְשָׁהּ כָּפוּל: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת'; שְׂכָרָהּ כָּפוּל: 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד'; אַזְהָרָתָהּ כָּפוּל: 'זָכוֹר' וְ'שָׁמוֹר'; שִׁיר כָּפוּל: 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'. (מדרש תהלים צב)
בפשטות גם במדרשים אלו הכוונה לשני העומר שירדו בששי עבור ששי ושבת.
(הרי איך נלמד מ'שני העומר לאחד' שלשבת גופא היה כפול, הא יש להזכיר גם לקיטת יום ו' ?)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בלדד השוחי אמר:
איך נלמד מ'שני העומר לאחד' שלשבת גופא היה כפול, הא יש להזכיר גם לקיטת יום ו'?
מחוסר שימת־לב מספיקה השמטתי קטע מתוך דברי המכילתא (והשלמתיו עתה), אשר ממנו עולה, כי בנוסף ל'שני עמרים לאחד' היה 'לחם משנה'.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אבי חי אמר:
וכגון דא ראוי לדחוק לשון המדרש מלדחוק לשון הכתוב
אטו בפשוּט עסיקינן? במדרש עסיקינן! ואָפיו של מדרש הוא רחבות ולא דחקות, התפשטות ולא הצטמצמות.
 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
איך נלמד מ'שני העומר לאחד' שלשבת גופא היה כפול, הא יש להזכיר גם לקיטת יום ו'?
מחוסר שימת־לב מספיקה השמטתי קטע מתוך דברי המכילתא (והשלמתיו עתה), אשר ממנו עולה, כי בנוסף ל'שני עמרים לאחד' היה 'לחם משנה'.
 
אכן, אבל במדרש תהילים שנלמד מ'שני העומר לאחד' לא ניתן לפרש כן,
ומ"מ גם פשטות לשון כל הפוסקים שהזכירו דין לחם משנה משום שירד בע"ש במקום בשבת, ולא הזכירו מצד כפל דשבת גופא (שזוהי ברכת השבת להמבו') משמע שגם לענין ברכת השבת זה הנושא. ולדבריהם עכ"פ צ"ב מה ברכה יש בזה.

ספר כלבו סימן לא
צריך לבצוע על שני ככרות זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובימים טובים רק בערב שלהם היה יורד משנה,

(דרך אגב, גם אין הכוונה לזה, אבל אולי אפשר לראות את ברכת השבת בזה שהמן לא נמס, בשונה מימי השבוע).
 

הכהן

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
המן לא נמס
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ
ואילו בשאר הימים
וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ
 (וחם השמש ונמס לא קשור כאן)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בלדד השוחי אמר:
אולי אפשר לראות את ברכת השבת בזה שהמן לא (נמס) [באש], בשונה מימי השבוע.
אפשר ואפשר! וכן כתב אדוננו מהרש"ל ב'יריעות שלמה':​
נראה בעיני, דעיקר הברכה – שירד בששי כפל, והניחו אותו עד בקר ולא הבאיש, ורמה לא היתה בו, כמו בשאר ימים, וכך היה טבעו. וזהו עיקר.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בלדד השוחי אמר:
יש להעיר במה שאמרו על שבת 'ברכו במן' במה שהיה ביום הששי לחם משנה, דלכאו' היכן נראה בזה ברכת השבת?
שמעתי משום מרנא בן־המלך נ"ע, כי הרצון בזה, שאף על פי שקידש את יום השבת מלעשות בו מלאכה, מכל מקום לא יחסר לחמו, כי יצוה השם את ברכתו בששת הימים ועשו את הפרנסה לשבעת ימים.
ודברי פי חכם חן.
 

יודוך אחיך.

משתמש ותיק
ואגב המתבאר בפורום זה אמרתי אוסיף אף את זה.
תוספתא פ"ק דר"ה: בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנא' (תהילים לג) היוצר יחד לבם וגו' ואומר (תהילים פא) תקעו בחודש שופר ואומר (שם) כי חק לישראל הוא וגו' קדשוהו ב"ד הדין נכנס לפניו ואם לאו אין הדין נכנס לפניו וכן אתה מוצא בעומר של מן אם בא חדש בזמנו [מיד הוא כלה ואם לאו] מתעכב [הוא] לג' ימים.
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
בלדד השוחי אמר:
פשטות לשון חז"ל מורה שהברכה מתבטאת בעצם זה שבששי ירד שני העומר לאחד.
אמנם ממדרש רבותינו ז"ל במכילתא ובמדרש תהלים עולה כי בשביל יום השבת עצמו ירד להם שני עמרים (מתוך ילקו"ש):​
וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה. לֶחֶם מְשֻׁנֶּה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֶחֶם כָּפוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד', הֲרֵי לֶחֶם כָּפוּל אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם 'לֶחֶם מִשְׁנֶה', לֶחֶם שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה. הָא כֵּיצַד? בְּכָל יוֹם הָיָה בָּא עֹמֶר אֶחָד, וּבְשַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. בְּכָל יוֹם הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, וּבְשַׁבָּת הָיָה בְּיוֹתֵר. בְּכָל יוֹם הָיָה מֻצְהָב כַּזָּהָב, וּבְשַׁבָּת בְּיוֹתֵר. (מכילתא בשלח, 'ויסע' פ"ב)
ברש"י בפרשתנו נראה שפירש "משונה" רק לענין טעם וריח, וכנראה שלפירושו שאילת "הא כיצד" היא סיכום כללי, בין ל'שני העומר לאחד" (דהיינו הכפל דששי ושבת) ובין ל"משונה".

רש"י שמות טז,כב:
לקטו לחם משנה - כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה לחם משנה משונה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמג:
מתן שכרה כפול, שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד.

צ"ב איך נלמד מפסוק זה כפל שכרה? (דלכאו' הפסוק מדבר בקיום מצוות שבת דעונג וכבוד, ולא במתן שכרה)
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמג:
מתן שכרה כפול, שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד.

צ"ב איך נלמד מפסוק זה כפל שכרה? (דלכאו' הפסוק מדבר בקיום מצוות שבת דעונג וכבוד, ולא במתן שכרה)
וכעת ראיתי שברוקח וכן בשאילתות דר"א ובמנורת המאור הגי' היא 'שכרה כפול דכ' לחם יומים', (ולא הזכיר 'עומרה כפול')

וצ"ב הא דהמן נקרא מתן שכר השבת (במקביל לעונשה עי"ש),
וכן צ"ב הא דברוקח הוזכר גם כפל דלחם משנה, חוץ מכפל שכרה ד'לחם יומים'.
 

דחיל חטאן

משתמש ותיק
אכן, אבל במדרש תהילים שנלמד מ'שני העומר לאחד' לא ניתן לפרש כן,
ומ"מ גם פשטות לשון כל הפוסקים שהזכירו דין לחם משנה משום שירד בע"ש במקום בשבת, ולא הזכירו מצד כפל דשבת גופא (שזוהי ברכת השבת להמבו') משמע שגם לענין ברכת השבת זה הנושא. ולדבריהם עכ"פ צ"ב מה ברכה יש בזה.

ספר כלבו סימן לא
צריך לבצוע על שני ככרות זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובימים טובים רק בערב שלהם היה יורד משנה,

(דרך אגב, גם אין הכוונה לזה, אבל אולי אפשר לראות את ברכת השבת בזה שהמן לא נמס, בשונה מימי השבוע).
יש להוסיף דאף המן שהיה בקודש הקדשים לא נמס ורימה לא היתה בו
ואולי זה סוד דברי הגר"א 'שבת קודש קדשים'
(ועי' מאירי סופ"ק דחולין דמצינו הבדלה בין שבת ליו"ט בתורה בהא דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים).
 
חלק עליון תַחתִית