הטעם הגלוי והטעם הפנימי בתקנות חז"ל

חכ''א

משתמש חדש
מצרף כאן, מאמר שכתבתי בענין גזירות ותקנות חז"ל, הדברים אינם גמורים ומושלמים,
ואשמח שחו"ר הפורום יוסיפו וירחיבו בזה כיד ה' הטובה עליהם.

הקדמה: דבר ידוע הוא שבגזירות דרבנן, ובתקנות שונות שתיקנו, בנוסף לטעם הגלוי יש טעמים נוספים פנימים עפ"י הקבלה שאותם לא גילו בגמ', ונ"מ בזה דפעמים שמחמת הטעם הראשון עולה דין אחד, אך ע"י הטעמים האחרים הוא משתנה, וכדלהלן. ואכתוב כאן רשימה של דברים שמצינו טעם במקום אחד, אך באמת יש להם טעם נוסף:
[ועיין בגליון אליבא דהלכתא מס' 23 שהאריך בזה הגר"י הלל, וחלק מהמקורות כאן ממאמרו הנפלא שם].
א. ב' ימים דר"ה וב' ימים טובים של גלויות
בגמ' ר"ה ל' ע"ב מבואר דעושים שני ימי ר"ה אפי' בא"י מפני הספק וגם היום דידעינן בקביעא דירחא אכתי עושים שני יו"ט. וכן מבואר בגמ' ריש ביצה דבחו"ל עושים שני ימים טובים מפני ששליח בי"ד אין יכול להגיע לשם וכו' עי"ש.
ובזוהר פנחס רלא' ע"ב ביאר מדוע עושים שני ימים [מתורגם] "כיון שהם שני בתי דין שמתחברים כאחד, דין עליון, שהוא קשה עם דין תחתון שהוא רפה, ושניהם נמצאים". והיינו דינא קשיא ודינא רפיא.
וביאר המכתב מאליהו דלתקנות חז"ל יש כמה וכמה טעמים ופעמים שגילו רק את הטעם החיצוני אך יש טעמים נוספים.
וגדר שני הימים הביא מהאריז"ל [ומקורו בשער הכוונות דרושי ר"ה, ב'] דהיום הראשון הוא לתקן את פנימיות העולמות- סוד הנשמות. והיום השני הוא לתקן את חיצוניות העולמות- סוד העולמות.
וכן בחידושי הרי"ם כתב בשם המגיד מקאזני'ץ ומקורו מהאריז"ל, דביום הראשון הדין הוא על הרוחניות וביום השני על הגשמיות. וביאר החי' הרי"ם דאף שבזמן הבית היה רק יום אחד, זה גופא החילוק בין גשמיות לרוחניות התחיל אחר החורבן.
ובספרים מבואר דיום ר"ה הראשון הוא כנגד לאה, והשני הוא כנגד רחל. בקיצור כוונות הרמח"ל ענין ר"ה כתב "וזה כי ביום ראשון לא' יש נסירה אלא ללאה, וביום הב' לרחל".
ומדברי האריז"ל הנ"ל דב' ימים טובים הם כנגד חיצוניות העולמות ופנימיות העולמות, למד הבן איש חי [שו"ת רב פעלים חלק א - סוד ישרים סימן ו] לכל שני ימים טובים של גלויות:
"דבא"י מחמת קדושת ארץ ישראל אנחנו עושים תיקון ועלייה בפנימיות ובחיצוניות ביום אחד על ידי תפלותינו, כי רק בראש השנה שהוא זמן דין אין בנו כח להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד, אבל בשאר ימים טובים מעלים הפנימיות והחיצוניות בארץ ישראל ביום אחד, כי קדושת א"י מסייעת, משא"כ בחו"ל אין בנו כח בשאר ימים טובים להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד כמו ארץ ישראל, אלא צריך יום ראשון להעלות הפנימיות, ויום שני להעלות החיצוניות, מיהו ביום הכפורים שהוא יום אדיר בימי שנה, וקדושתו עצומה וגדולה, ומאיר לנו בהארת הבינה, ואין שטן ואין פגע רע בו ביום, יש בנו כח לעשות כל התיקון שלם ביום אחד, ולא הצריכו שני ימים". עכ"ל.
ב. תשר"ת
בגמ' ר"ה לד ע"א מבואר דתוקעים שברים תרועה מספק מה כוונת התורה כשאמרה תרועה, וכ"כ השו"ע תקצ ס"ב. ובזוהר כתוב [והובא בכף החיים שם סק"ו] דשניהם נצרכים דחכמי א"י יודעים את סוד השופר וכו'.
ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קז כתב בזה:
והרבה גופי תורה מתגלים לנו ברחמי שמים עלינו שאנו נכנסים בעיונם מצד הספק והוא פתח צר מאד כמלא פי מחט סדקית, שאלו זכינו לשמושה של תורה היה מתברר לנו ע"פ הקבלה והמסורה איך האמת כן הוא כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכך הם דברי הזהר בענין תשר"ת תש"ת תר"ת דמסוגיא דשמעתא משמע לן דר' אבהו מספקא נחית להו וכל משכיל יקשה על ההיא סוגיא מן המפורסמות מה שלא ישקוט השכל בה אלא עם המתבאר בזהר דכלהו אינהו תקיעתא צריכי מדרבנן למצוה מן המובחר ולא בשביל ספק וכבר בארנו אותה סוגיא בדרך ישרה מסכמת אל האמת אין צורך להאריך בה עכשו".
ג. ברכת מעין שבע במעריב בליל שבת
בגמ' שבת כד ע"ב דתיקנו שהש"ץ יאמר ברכת מעין שבע משום סכנה, וכתב רש"י דזה כדי שהמאחר לא יחזור לבית לבד ויסתכן מהמזיקים שבדרך ולכן תיקנו שהש"ץ אומר עוד ברכה, ובנתים כל המאחרים סיימו תפילתם. והובא בשו"ע רסח ס"ה, וכתב בשו"ע ס"י דאין אומרים מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרים וניזוקים.
והכף החיים שם ס"ק לח כתב "וזהו טעם פשט אבל ידוע שכל דברי רבותינו ז"ל הם עפ"י הסוד ויש בהם סודות עמוקים אלא שאע"פ כן מלבישים אותם בדרך פשט כידוע, והרב [האריז"ל] בשער הכוונות דף ע' ע"ב נתן טעם בסוד לברכת מעין שבע, והיא כמו חזרת העמידה, יעוי"ש". [וכ"כ בסי' תקפב אות יח']. וכ"כ הבן איש חי פרשת וירא שנה שניה סעיף י' דהיא כמו חזרת הש"ץ.
וכתב שם הבא"ח "לכן גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא שאין שם ס"ת, חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בעה"ק ירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אף על פי שאין שם ס"ת, וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמ"ש בספר פרי האדמה, וכן הנהגתי פה עירנו". וכן כתב ג"כ בשו"ת רב פעלים ח"ג (סי' כג) שברכה מעין שבע תקנוה כעין חזרה, שהרי בעיה"ק ירושלים הוא מקום שקבלו עליהם הוראות מרן, ועכ"ז אחר שבא חכם הוא הרש"ש והורה לאומרה, החליפו השיטה ונהגו לומר מעין שבע בבית חתנים ואבלים, וכמ"ש בספר פרי האדמה שנשתנה המנהג בזמנו.
ומבואר דנ"מ בטעם הנגלה לטעם עפ"י הקבלה, אם בבית האבל ובמקום שאין ס"ת יאמרו מעין שבע. [ולמעשה כתבו הפוסקים דרק בירושלים בעיר העתיקה יאמרו אף בבית האבל ולא בכל מקום, וכ"כ באור לציון ח"ב פי"ט דכיון שלא מפורש כן באריז"ל ויש כאן ספק ברכות, ע"כ אין לומר בבית האבל מחוץ לירושלים אף דהוי כמו חזרה. והיינו דלא כמה שהנהיג הבא"ח בעירו].
והנה יל"ע דבגמ' שבת כד ע"ב הגמ' מקשה דמחד קיי"ל דביו"כ שחל בשבת אף בנעילה צריך להזכיר של שבת דיום הוא שנתחיב בארבע תפילות, ומאידך קיי"ל דביו"ט שחל בשבת, במעריב בליל שבת ש"ץ שיורד לפני התיבה בברכת מעין שבע א"צ להזכיר של יו"ט, ומתרץ "התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה, אבל הכא - יום הוא שנתחייב בארבע תפלות". וילה"ק דלפי דברי האריז"ל דהוא כמו חזרת העמידה א"כ אכתי צריכים להזכיר של יו"ט ג"כ דיש לזה דין כמו חזרת הש"ץ, ואי"ז רק סתם משום המאחרים, וכיון דהוי תפילה גמורה נימא דיזכיר ג"כ של יו"ט דזה מענין היום ולא רק את של שבת. וצ"ע.
ד. אכילה קודם התפילה
המ"ב הביא מהגמ' שני טעמים שאסור לאכול קודם התפילה.
אמנם יש טעם נוסף בזוהר, והובא בנפש החיים ש"ב פרק ט' דהנפה"ח האריך שם שהתפילה היא מזון לעולמות, והביא מהרעייא מהימנא (רמ"א ב') אר"ש על רזא דא אסור לב"נ לטעום כלום עד דייכול מלכא עלאה ומה איהו צלותא כו' עד דמלכא עלאה אכיל והיינו ג"ר וג' אחרונות. כיון דאיהו אכיל כו'. וכתב הנפה"ח "והכל על הכוונה הנ"ל. שהיא המשכת תוספת קדושה וברכה ונהירו לכל עלמין. וכמפורש בזוהר ויחי הנ"ל ע"ש היטב. וצריך העובד האמיתי לכוין לזה".
ה. שופר ולולב בשבת
בגמ' ר"ה מבואר דאין תוקעין בשבת גזירה שמא יעביר את השופר ד"א ברה"ר.
ובבני יששכר מאמרי השבתות מאמר ט ביאר דב' ימי ר"ה הם דינא קשיא ודינא רפיא כדכתב האריז"ל "והנה היוצר כל הוא אלקינו יהיב עיטא למתקע בשופר להמתיק הב' בתי דינים הנ"ל, ויום זה אם יארע בשבת קדש, עצם קדושת היום נקרא שב"ת בגימטריא קשי"א רפי"א וכן בגימטריא עצ"ם בש"ר, כי בעצם היום יכולין להמתיק הב' בתי דינים בזולת השופר כאמור בזהר כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין וכו' [ח"ב קל"ה ע"א] הבן הדבר". ובמשך חכמה פר' אמור האריך וכתב בסו"ד "וכיון שכן, הרי זה מה שאין אנו תוקעים בר"ה שחל בשבת, זהו גופי' עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר ודו"ק".
לולב בשבת: בגמ' מבואר דאין נוטלים בשבת גזירה שמא יעברינו ד"א ברה"ר. ובבני יששכר מאמרי השבתות מאמר ט ביאר דבשבת א"צ ליטול את הלולב, ד"ענין סגולת הלולב, נודע ענינו בכתבי מרן האריז"ל להמשיך ה' חסדים מהיסוד הנקרא כ"ל [היינו "כי כל בשמים ובארץ" דכתיב בפס' לך ה' הגדולה, והיינו מידת יסוד שמחברת שמים וארץ] לנוקבא היא ה' אחרונה על כן נקראת כל"ה כי היסו"ד כ"ל ממשיך לה ה' חסדים והיא ה' אחרונה שבשם [פע"ח שער הלולב פ"א]. והנה גם שבת נקראת כלה וכמו שאמרו בגמרא [ב"ק לב ב] בואי כלה, הנה מורה אשר סגולת שבת בעצמותו פועל פעולת הלולב, והדברים ארוכים לא עת האסף פה. עכ"ד.
ובשו"ת תורה לשמה סימן תלו שאל השואל על הטעם דאין מעבירין גזירה שמא יעביר ד"א, דהרי איך משום הספק עקרו מ"ע דאור' והרי אין ודאי נדחה מפני הספק, ועוד דע"י השופר נעשה הנסירה ונתקן הפנימיות וכשחל בשבת במה נתקן ונעשה, וכן הקשה לענין לולב שהוא המשכת החסדים דבר יום ביומו במה יהיה המשכת החסדים אותו היום.
והשיב הבן איש חי וז"ל: "הטעם דשמא יעבירנו ד"א בר"ה לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם אך אין זה עיקר הטעם שלהם אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת ואין צריך לעשותו על ידינו לכן בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע (יום) [ביום] זה ולא יטלו לולב להורות שהתיקון של המצות האלה הוא נעשה מאיליו ע"י קדושת השבת אך זה הטעם הוא סוד ונסתר ולא יספיק להמון ישראל ולכן הוכרחו לעשות טעם אחר לגזרתם והוא שמא יעברנו ד"א בר"ה ומאחר שהם מוכרחים לגלות זה הטעם על כן במקדש דלא שייך זה הטעם דשמא יעביר ד"א תוקעין. וכן במקום שיש סנהדרין של כ"ג שהם סנהדרי קטנה ג"כ תוקעין משום דבפני ב"ד לא שייך טעם זה ולעולם עיקר הטעם הוא משום דהתיקונים הנעשים ע"י מצוה זו הם נעשים מאליהם מכח תוספת קדושת השבת וכל זה בחלק המעשה אבל בחלק הדיבור גם כשחל בשבת אנחנו מקיימים המצוה כי חלק הדבור של מצות תקיעת שופר מתקיים ע"י פרשת המפטיר שקורין יום תרועה יהיה לכם וגם ע"י הפסוקים שמזכירין בתפילת מוסף וכן כשחל יום ראשון של סוכות בשבת אנחנו מקיימים חלק הדיבור של מצות לולב ומיניו בפרשה שקורין בס"ת שאומרים פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון וכו'. עכ"ד שם.
ו. סוכה גובה עשרה
בגמ' מבואר דגובה י' זהו הראוי לדיורים (--), ובזוהר מבואר דזהו משום דעשר הוא מידת מלכות, ועיין מה שהאריך בזה רצ"ה בפרי צדיק דברים חג הסוכות אות ב'.
ז. אכילת שום בער"ש
ירושלמי מגילה [פ"ד סוה"א], גבי עשר תקנות דעזרא, הוא התקין שיהיו אוכלין שום בלילי שבתות, שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה.
ידועים דברי הגר"א דאף בחורים צריכים לאכול שום דאף שטעם התקנה משום שמרבה את הזרע וא"כ בבחורים זה לא שייך, אכתי יש עוד טעמים נסתרים, והבאתי דבריו לקמן בענין טומאת נידה שבעה.
ועין בזה בגר"א פר' תזריע בספר פנינים משולחן הגר"א.
ח. מ"ע בליל שבת
מבואר בגמ' כתובות דף ס"ב דמ"ע בת"ח מליל שבת לליל שבת, ופרש"י שם שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. וכוונתו משום עונג שבת, וכדכתב הרמב"ם פ"ל משבת הי"ד דהוא משום עונג שבת. וכ"כ השו"ע סי' ר"פ.
והלבוש או"ח סי' ר"מ "עונת תלמידי חכמים אמרו חז"ל [שם ע"ב] מליל שבת לליל שבת, מפני שבכל ימות השבוע חייבים להגות בדברי תורה יומם ולילה, כדכתיב [יהושע א, ח] והגית בה יום ולילה, ובליל שבת היא ליל התענוג, והתשמיש הוא מתענוגי שבת, ואסמכוה אקרא דכתיב [ישעיה נו, ד] כה אמר יי' לסריסים אשר ישמרו שבתותי וגו', הם התלמידי חכמים המסרסים עצמם מערב שבת לערב שבת וכו', וגם יש בו סוד".
והאריז"ל ביאר דיש ענין גדול לשמש מיטתו בליל שבת אחרי חצות שאז הזמן הראוי למשוך נשמות קדושות.
ובפסקי תשובות סי' ר"מ העתיק מלשונות הזוהר על החשיבות שבזה עפ"י סוד: (בלשון הקודש): "בליל שבת הוא זמן הגופים והתעוררות הרוחות ובשביל זה עונתן של ת"ח מל"ש לל"ש (ח"א י"ד א), "והבנים הנולדים מזיווג דליל שבת קדושים הם כראוי" (ח"ב קל"ו א), "עונתן של ת"ח היודעים סודות התורה מל"ש לל"ש כי בלילה זה באים נשמות קדושות לכל היודעים סודות החכמה" (ח"ב ר"ד א), "ערות כלתך לא תגלה, למדנו עונתן של ת"ח משבת לשבת, מפני שיודעים סוד הענין ויכוונו לבם וימצא רצונם שלם ברצון הקדוש ברוך הוא ובנים הנולדים להם נקראים בנים של הקדוש ברוך הוא, ואם הת"ח פוגמים למטה (שמקיימים זיווג בחול) פוגמים בהשכינה הנקרא כלה עליונה ועוברים מה שאמר הכתוב כלתך לא תגלה, וזה אמור לת"ח שיודעים דרכי התורה, אבל לשאר העם הפסוק כמשמעו, כלתך ממש" וכו' (ח"ג ע"ח א).
ט. חזרת הש"ץ
בגמ' ר"ה לג ע"ב דזהו כדי להוציא את מי שאינו בקי להתפלל, וכך הביא השו"ע קכד ס"א, ובכף החיים שם סק"ב כתב "שאם יש מי שאינו יודע וכו' זהו לפי הפשט, וידוע שכל דברי רבותינו ז"ל אע"פ שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם ומלבישים אותם בדברי הפשט, אבל בימי רבינו האריז"ל ניתנה רשות לגלות, וגילה הסוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש, ושניהם חובה כמבואר בשער הכוונות וכו' עכ"ל. וכ"כ הבן איש חי פר' תרומה ס"ב וז"ל: "אע"ג דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי "אי"ז עיקר הטעם" דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה וכו' אך באמת "טעם העיקרי" של החזרה הוא [מה] שמבואר בדברי רבינו האריז"ל עפ"י הסוד ומפורש בספר הכוונות, עכ"ל.
י. קדושת ובא לציון
כתב הבן איש חי פרשת כי תשא סעיף טז וז"ל:
"קדושת ובא לציון היא הנקראת קדושה דסדרא, מפני כי האחרונים סידרו אותה דוגמת קדושה דעמידה כנז' בשבולי הלקט שהביאו בב"י, דפ"א גזרו האויבים על ישראל שלא יאמרו קדושה בתפלה, והיו מניחים אורבים וממתינים עד שיגמרו העמידה עם החזרה והולכים, לכך התקינו לומר סדר קדושה כאן. ואחר שבטלום מקדושת העמידה וקדושת יוצר, על כן תקנו לומר קדושה זו בלשון הקדש ולשון תרגום כנגד ב' קדושות. ולכך קורין אותה קדושה דסדרא שנסדרה כנגד ב' קדושות הנז'. ואף על גב דבטלה הגזרה לא ביטלו קדושה זו אח"כ, מפני שבאמת יש בה טעם ע"פ הסוד. ומה שלא תקנו אותה אנשי כנה"ג מעיקרא, מפני שעדיין לא היה הזמן הראוי ומתוקן לתיקון זה, וכאשר הגיע הזמן הראוי לכך סבב הקדוש ברוך הוא סיבה הנז' שבעבורה תקנו קדושה זו כאן, ולכן לא ביטלוה אח"כ אף על פי שבטלה הסיבה, מחמת כי ראו חז"ל ברוח קדשם שבאמת ראוי להיות קדושה כאן ע"פ הסוד".
יא. אמירת שמע ישראל בקדושת כתר במוסף של שבת
הב"י תכג ס"ג כתב דכגזרו שלא לקרוא שמע היה ש"ץ אומר שמע בהבלעה בחזרת הש"ץ וכיון שחזרה קר"ש למקומה ביקשו לסלקה כל עיקר, ואמרו שנקבע אותה במוסף דאין בה קר"ש, וזה כדי שיתפרסם הנס לדורות וכו'. והחיד"א בספר שיורי ברכה רפו סק"א כתב "דכ"ז הוא הטעם הפשטי להמון העם אבל אינו עיקר הטעם, וע"ד האמת יש צורך וטעם נכון לומר שמע ישראל בחזרת מוסף אלא דתנאי ואמוראי הגאונים יהבי טעמי להמון ישראל כידוע, עכ"ל.
יב. מים אחרונים
בגמ' חולין קה ע"ב שהוא משום מלח סדומית, וכ"ה בעירובין יז ע"ב וכ"כ השו"ע קפ"א ס"א, [ויש עוד טעמים: עפ"י מעשה כמבואר ביומא פג ע"ב, וכן בברכות נג ע"ב משום נקיות וקדושה]
ובכף החיים סק"א שם כתב דכ"ז הטעם לפי הפשט, אך יש בזה טעם עפ"י הסוד, עי"ש. והיינו דזה כענין השוחד לסט"א שנותנים לו קצת חלק כדי שלא יקטרג וכו'.
ומקור הדברים מהזוהר תרומה קנד ע"ב עי"ש, וברעיא מהימנא דברים פר' עקב רעג ע"ב ובזוה"ח רות מז ע"א, ובספר הקנה ד"ה ענין יראת המקום, ובשל"ה שער האותיות ק', קנו'- והובא כ"ז בספר מאיר עוז סי' קפג', עי"ש.
ילקוט יוסף נטילת ידים וברכות הערות סימן קפא - דין מים אחרונים:
הגר"א בספר מעשה רב (סימן פה) כתב, דמים אחרונים חובה כמו ראשונים, ולא יפחות מרביעית, ובתוך הכלי. ע"ש. אך בספר אמרי יושר (נזיקין אות פג, נשים אות ד), כתב בשם הגאון החזון איש, שלא הקפיד על רביעית במים אחרונים. ע"ש. וכבר הזהירו המקובלים שלא להרבות במים אחרונים, שהם חלק השטן שלא יקטרג, ועל ידי מימי החסד מבריחים את הקליפה, כמו שכתב בסולת בלולה, ולכן אין להרבות במים שיש בהם זוהמא זי. וכן הוא בעבודת הקודש מורה באצבע סימן ג קי"ד, צפורן שמיר אות סז, ובשמחת הרגל פיסקא ברך. ובחסד לאלפים קפא א"א. ובכף החיים פלאג'י (סימן כה אות ב). ובבן איש חי (פרשת שלח לך אות ח), ובכף החיים סופר (אות ו). ובשלחן הטהור (עמודים רכט - רל). ע"ש.
כתב הכף החיים סי' כה וז"ל: "כשיטול ידיו למים אחרונים, יאמר זה ח'לק א'דם ר'שע מאלהים, ונחלת אמרו מאל, ויכוין בראשי תיבות, אחר, דהוא הסטרא אחרא, ובעבור זה אפילו על פת נקי, צריך מים אחרונים, ואפילו שלא נגע במלח כלל, כי זה הוא לתת חלק לסטרא אחרא, ואמטו להכי צריך שיזהר שיתן מעט מים על ידיו, ולא יתן הרבה לסטרא אחרא".
יג. יין נסך
חז"ל גזרו אפי על סתם יינם או על מגעם, ובבן איש חי שנה שניה פרשת בלק ס"א כתב וז"ל: ואף על פי שאמרו הטעם של הגזירה הזאת הוא בשביל בנותיהם שלא יבואו להתייחד עמהם ויבואו עי"כ לידי זנות ולידי חיתון, אין זה עיקר הטעם אלא המה ראו ברוח קדשם טעם סוד נסתר ונעלם באיסור זה וגזרו עליו, ודרך החכמים שלא לגלות טעם הסודיי ורק אומרים טעם הפשטי, לכך אפילו אם מתבטל טעם הפשטי באיזה זמן לא יתבטל טעם הסודיי עד עולם, על כן איסור זה אין לו היתר לעולם בשום זמן ובשום מקום, וכו' עכ"ל.
יד. הנחת תפילין בשבת
בגמ' בעירובין צה ע"ב נחלקו אם שבת זמן תפילין, ועיין בגמ' שבת דף סא ע"א. והסמ"ג עשין ג' כתב הטעם דלישראל יש שני עדים בחול תפילין ומילה, ובשבת- שבת ומילה. וכן מבואר בתקוני הזהר בהקדמה דף ב' ע"א - ב', שצריך שלא יפחת מב' אותות, ע"ש. ובתיקונים תיקון שתיתאה: "זכור ושמור אינון לקבל תפילין".
ובסי' לא' האריכו הפוסקים לדון האם בשבת א"צ להניח תפילין או דאסורים בתפילין, ובב"י סי' לא' הביא מהזוהר דאין להניח תפילין ביו"ט ובחוה"מ וכ"ש בשבת. ועיין בפמ"ג משב"ז סי' כט' סק"ב שהביא את הלבוש והאבודרהם דאין איסור אלא שא"צ אות, דיש ב' עדים מילה ושבת, ואין איסור אם יש שלושה עדים, והביא את הלבוש במקו"א שאסור משום שהוא מזלזל בחותם המלך.
הפמ"ג הקשה על הלבוש דלפי"ז "ערל שמתו אחיו מחמת מילה או טומטום דחייב בתפילין מספק מן התורה אפילו הכי בשבת ויו"ט פטור, כי אזלינן בתר רובא דעלמא". ובברכי יוסף או"ח לא' סק"ב כתב דהרדב"ז נשאר דערל שמתו אחיו יניח תפילין בשבת, והשיב לו דהוא בעל אות ומצווה ועומד הוא, ועי"ש בברכ"י מש"כ בזה עוד, והביא מהתרומת הדשן ח"ב קח' שכתב דאף לטעם הסמ"ג ערל אין לו להניח תפילין בשבת דאין להוציא דינים מטעמים שנאמרו על דרך דרש. ע"כ. והביאו מקור לזה מהירושלמי פ"ק דנזיר. [ועין מש"כ בזה לקמן בענין טומאת נידה שבעה].
ועפ"י הקבלה יש עוד טעם למה שאין מניחין תפילין בשבת: כתב בספר חמדת ימים שבת קודש פ"ד וז"ל: רבינו הקדוש הארי ז"ל כתב טעם שאין תפילין בשבת לפי שעולים זו"ן לא"וא סוד התפילין. כי על ידי התפילין בימי החול אנו ממשיכים המוחין למטה והמניח גם כן בשבת מורה שאין כח בשבת וי"ט בזו"ן לעלות. ולכן הם אסורים בתפילין, ולכן גם חול המועד אסור בתפילין כי ימי המועדים דרך כלל נקראים מקראי קדש כנזכר בזוהר".
והרו"כ ביאר דהתפילין של ראש הם מוחין והשפעה שאנו מקבלים מהקב"ה, ועל ידם אנו משיגים השגות גבוהות יותר, דמוחין דקטנות היינו השגה שיש לנו בשכלינו עפ"י הכלים שלנו, ומוחין דגדלות זה מוחין והשפעה שאנו מקבלים מעבר לכלים שלנו. וע"כ בשבת א"צ להניח תפילין, דיש את הנשמה יתירה שהיא המוחין דגדלות.
ברכה על תפילין של ראש: בגמ' מבואר דהטעם דאין מברכין על תפילין של ראש--- והגר"א בהיכלות ביאר דתפילין של ראש הם מוחין דגדלות והם מסיטרא דיליה וזה דבר שלא נעשה ע"י עבודתינו אלא אנו מקבלים מהקב"ה וע"כ אין מברכים עליהם. [וע"כ אבל לא מניח תפילין דאין לו מוחין, דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכו'].
טו. נשיאת כפים במנחה
מבואר בגמ' דמן הדין היה ראוי שיהיה נשיאות כפים במנחה אלא דשכיחא שכרות באותה שעה, וגזרו אף בתענית אטו שאר ימים, ולכך אף ביוה"כ אין נשיאת כפים במנחה. ובחמדת ימים יוה"כ פרק ח' כתב בזה "ואף לפי סוד הדברים יש טוב טעם שלא להיות נשיאות כפים במנחת יוה"כ להיות שכבר נתבאר מן דברי הזוהר לעיל כי שעת מנחה הוא דין אלא שאינו דומה לימות החול כי אז הוא דין גמור. והנה כל עצמו של יום הכפורים הוא למתק בחינת הדין ולכן בבקר שהוא שעת רחמים שנאמר "וישכם אברהם בבקר" אז נושאים כפים, וכן בתפלת מוסף כי עדין לא בא שעת מנחה. וגם בתפלת נעילה לפי שכבר עבר שעת הדין. אבל במנחה לא נכון לעשות כן משום "לא תחסום שור בדישו" ונמצא מתבטל על ידיו תגבורת מדת החסד, כי נשיאות כפים הוא להמשיך ממקום הרחמים והחסד כמ"ש בזוהר פרשת נשא. ועוד מטעם שכתבנו לעיל כי על ידי תפלת מנחה עולה הבן הקדוש למעלה ועדין לא הגיע למקום שיתגלה עליו אותה הארה דברכת כהנים והבן".
טז. תפילין דרש"י ותפילין דר"ת
נחלקו רש"י ור"ת בתפילין, ומזה נתפשט תפילין של רש"י, ותפילין של ר"ת, ויסוד המח' היא ב----
אמנם בזוהר מבואר דאת שניהם צריך, ותפילין של ר"ת הם בדרגה גבוהה יותר משל רש"י.
והארזי"ל הניח שני זוגות תפילין על הראש, את של רש"י ור"ת יחד, דיש בזה טעם עפ"י הסוד---
יז. חלב עכו"ם
כתב בתשובות והנהגות כרך א סימן תמא וז"ל: יש סומכין על רבינו החזו"א זצ"ל שכתב (יו"ד סימן מ"א סק"ב) דבמקום שיש פיקוח ממשלה לא לערב בחלב מין אחר יש להתיר חלב עכו"ם דהוה כשפחות דמרתתות, אבל שמעתי מהגאון רבי ישראל וועלץ זצ"ל ששאל פי רבינו החזו"א זצ"ל, והשיב שאין דבריו למעשה כלל אלא לילדים קטנים או יולדת תוך שלשים.
וידועים דברי הגר"א זצ"ל בענין מים אחרונים שחז"ל לא גילו אלא הטעם הפשוט, אבל יש לתקנותיהם טעמים נוספים, וגם כאן בחלב עכו"ם מקובל שאין הטעם משום חשש חלב טמא לבד, אלא כנראה גם כדי להבדיל אותנו מעכו"ם, ועל יינם גזרו אף בנגיעה ובחלב גזרו שצריך שמירה, וכן הביא הגה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל בשם חמיו ה"ברוך טעם" זצ"ל שקבלה בידו איש מפי איש שזהו תקנה קדומה ולא רק מהטעם שפירשו שהוא משום חשש חלב טמא. וכן כתב בערוך השלחן ס' קט"ו ס"ו שכך מקובל מגדולי הדורות ועי"ש מעשה נורא מענין זה". עכ"ל.
יח. נענועי ד' מינים בהלל
גמ' סוכה לז ע"ב אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
ועפ"י סוד הנענועים הם כנגד הספירות, עיין בריקאנטי פר' אמור פכ"ג פס' מ' וברבינו בחיי שם.
והנה מנהג אשכנז לנענע בסדר אחד, אמנם באריז"ל כתב בשער הכוונות "סדר הנענועים הם כסדר הו"ק ממש דז"א שהם חג"ת נה"י, ולכן נענוע הראשון הוא לצד דרום כנגד החסד, ואח"כ נענוע השני הוא לצד צפון שהוא בגבורה, והג' במזרח שהוא בת"ת, והד' והה' מעלה ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה והו' הוא במערב שהוא היסוד שעליו אמרו שכינה במערב". וכתב השע"ת שכן הסכימו הרבה פוסקים לנהוג כן למעשה.

יט. מים מגולים
ברמב"ם רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ו כתב דאסרו חז"ל לשתות מים מגולים שמא הטיל בהם נחש ארס, והיינו דבזמנם היו מצויים נחשים רבים גם בתוך העיר והיו שותיים מהמשקאות שבבית ומפני הסכנה אסרו לשתותם. והראשונים כתבו שבימינו שאין נחשים מצויים אין לחוש לגילוי ומותר לכתחילה לשתות מים ולאכול פירות שהיו מגולים כ"כ תוס' ע"ז לה א ד"ה חדא וביצה ו א ד"ה והאידנא; טוש"ע יו"ד קטז א. ועי' רי"ץ גיאות הל' קידוש: והשתא דלא קפדי רובא דאינשי ולא חיישינן לארס נחש כו', ובתוה"א להרשב"א בית ג שער ה: ובמקומות אלו שהקלו בגילוי כו' ושומר פתאים ה'.
אמנם יש שכתבו שאף כיום שומר נפשו ירחק מהם, כ"כ השל"ה ח"א שער האותיות והביאו הא"ר סוף סי' קע' "..מ"מ שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו"; פאת השלחן הלכות א"י סי' ב ס"ק לב בשם הגר"א שהיה נוהג בכל דיני גילוי, מחמת שיש עוד טעמים נסתרים, ועי' ס' ארחות חיים צוואת ר"א הגדול סי' סב ובפי' הגרגח"ה מאיזביצא שם בענין שתיית מים מגולים בלילה.
[בדא"ר פי"א השותה משקין מגולין שעבר עליהן הלילה דמו בראשו מפני הסכנה. והגר"א שם ל"ג שעבר עליהן הלילה].
וז"ל ספר פאת השולחן שם: "רבינו הגאון ז"ל היה נזהר מאד בחו"ל בכל דיני גילוי מטעמו ונימוקו שצריך ליזהר בכל דברי רז"ל שאף שבטל טעם שגילו, כי לא גילו רק טעם אחד והעלימו הרבה טעמים נעלמים כמש"כ בצוואת ר"א הגדול טעם אחר סכנה בגילוי המשקים בכל מקום" וכו'.
בצוואת ר"א הגדול סי' סב' "בני הוי זהיר שלא תשתה מים מגולין בלילה כי כמה מקטרגים משתכחים בעולם ובהם יוקשים בני אדם וחסרים כדגים הנאחזים בפח".
וכמנהג הגר"א נהג החזו"א שלא לשתות מים מגולין וכן מחמיר הגרח"ק בביתו, וכן מחמיר הגראי"ל לעצמו. וברשימה שכתב הגרח"ק על כריכת אחד ספריו (והובא צילום בספר 'בית אימי' על הרבנית קנייבסקי, ושם הובא דהגרח"ק בצעירותו שפך סיר חלב שהיה מגולה וגילה נחש שוכב בתחתיתו.. וסיפר זאת לחזו"א, והחזו"א הגיב "אם מקפידים על 'גילוי' בסוף מגלים את הנחש"). הביא שם את הפאת השולחן הנ"ל, ומקורות נוספים וכתב שם "קבלה גמורה מהגר"א שמי שנזהר בתכלית החומרות בגילוי כל המשקין ומים לשתיה לא יבוא לו מחשבה זרה בתפילתו, והוא היה נזהר בכל חומר בגילוי, עד שפ"א שגג השמש שלו וכיחש וא"ל אחר תפילתו להתוודות שהיו המים מגולים, והרגיש זאת מתפילתו (נדפס בשיח אליהו דף כא ב', והוא מהגר"י בעל תקלין חדתין). והביא כעי"ז מהעליות אליהו דף טו ע"ב דמעשה זה היה עם הרב מ' פנחס מ"מ דפלאצק בעמ"ס מגיד צדק וגבעת פנחס ועוד דשימש את הגר"א והיה עת גשמים ורוח סערה והתעצל ללכת ומילאמים מחבית מגולה ולמחר הוכיחו הגר"א וסיפר לו כי היה תמונה אחת מבלבלו כל תפילת שחרית, וע"י שתית המים נגרם זה.
ובמעשה רב אות צה' כתב "גלוי אסור אף שאין נחשים מצוים בינינו. והוא ז"ל היה נזהר מאד מאד בדבר". וכ"ה במעשה רב הארוך סי' צז' דהגר"א אמר שאף שאין מצוי נחשים: "כל מה שאסרו חז"ל או שתיקנו איזה תקנה מפני איזה טעם אף שבטל הטעם הגלוי לנו תקנתם ואיסורם במקומם עומדת כי הם לא גילו אלא אחד מכמה וכמה טעמים הכמוסים עמהם ע"כ אסור לעבור על דברי חכמים אף שבטל הטעם הגלוי לנו".
כ. הדחת כוס של ברכה
בגמ' ברכות נא ע"א תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, ושם תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. ובשו"ע סי' קפג כתב השו"ע כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות אין צריך. וכתב המ"ב בשם האחרונים דהו"ה אם קנחו במפה עד שהוא נקי שרי. ועוד הביא מהא"ר דטוב להדיחו אף כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח.
ובזוהר ח"ג רמה ע"ב איתא "ואוקמוה בכוס, שצריך הדחה ושטיפה, הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים, ורזא דמלה, שיהא תוכו כברו, מאן דזכי לנשמתא מהאי כוס, למהוי נשמתא דכיא מלגו ומלבר, ורזא דמלה (ויקרא טז יט) וטהרו וקדשו, טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגו ומלבר בלא מיא, אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה מלגו ומלבר בלא אורייתא, ובגין דא אמר רבן גמליאל, מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, בגין דלאו איהו מסטרא דאילנא דחיי, אלא מעץ הדעת טוב ורע".
ובתיקונים חדשים תיקונא שבעין "תיקונא רביעאה הדחה. בנ"י דאדנ' ואוקמוה. ודא מבפנים ומבחוץ לאתקנא לה לשכינתא כדקא יאות".
ובבן איש חי שנה שניה פר' בראשית כתב "כוס הקידוש אפילו אם הוא נקי, צריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ". ונראה טעמו עפ"י הזוהר הנ"ל דהטעם להדיח הוא עפ"י סוד ולא רק כדי שיהיה נקי. ונ"מ לפי"ז ג"כ במש"כ השו"ע המ"ב דאם הוא נקי וצח א"צ הדחה, דעפ"י סוד אף בכה"ג צריך הדחה עפ"י הסוד. וכ"כ בחסד לאלפים סי' קפג דטוב להדיח אף שהכוס נקי "דכל דברי חכמים אינם כפשוטם של דבדים אלא ראשם מגיע השמימה על כל קוץ וקוץ סודות עליונים ועושה פרי למעלה".
כא. מנהג כפרות בתרנגול
הרמ"א סי' תרה' כתב דנוהגים לעשות כפרות בתרנגול, והמ"ב כתב טעם מהאחרונים "ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבוא עליו וע"י תשובתו הקדוש ברוך הוא מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג".
והאר"י ז"ל כתב טעם דתרנגול נקרא גבר והוא סוד כפיית הגבורה וז"ל: (פרי עץ חיים, שער יום הכפורים פרק א'), מנהג מורי זלה"ה לשחוט תרנגול לבן בערב יום כפור באשמורת אחר הסליחות, ויהיה כפי חשבון בני אדם שבבית, זכר לזכר ונקבה לנקבה וכו' והוא סוד כפיות הגבורות, כי תרנגול נקרא גבר, והוא סוד הגבורות של היסוד הנקרא גבר, שהוא יסוד הנוקבא, והוא יום תשיעי, כנגד היסוד, ואנו שוחטין אותו, למתק גבורות היסוד שבה ולהכניעם. אך ביום הכפורים, אז הם גבורות המלכות, שבה דינים קשים, וכנגדם שעיר המשתלח. נמצא תרנגול הזה דוגמת השעיר, רק שהוא נמתק יותר, ולכן נשחט באשמורת, כי אז רחמים גוברים כנודע, עכ"ל.
כב. איסור אכילת בשר וחלב
מדאור' אסור רק לבשל בשר וחלב, ורבנן אסרו גם לאכול בשר וחלב כמבואר בשו"ע סי' פז ס"א.
וכתב החכמת אדם שער איסור והיתר כלל מ
"כיון דבשר וחלב מותר כל אחד ואחד בפני עצמו והאדם רגיל בהם תמיד חששו חכמים שאם יהיו שניהם לפניו יאכל משניהם יחד ולא עוד אלא שלפעמים יטעה מסדר השולחן שיצטרך להעלות על השולחן לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו הבשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מן התורה ולכן גזרו חז"ל דאסור להעלות על השולחן בשר וגבינה כאחד ואגב בשר בהמה גזרו גם על בשר עוף אף על גב דגם אכילתו אינו אלא מדרבנן מכל מקום לא פלוג רבנן בזה".
כתב הבן איש חי שנה שניה פר' בהעלותך וז"ל:
"כתבו המקובלים ז"ל טעם לאיסור אכילת בשר בחלב, מפני שהבשר הוא סוד הדינים, וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ד' יודי"ן של שם הוי"ה דמלוי יודי"ן שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה, כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות ובלא משפט הראוי להיות בסוד המיתוק". [ועיי"ש דלפי"ז ג"כ מותר לאכול בשר לאחר אכילת חלב].
כג. לא אד"ו רא"ש
האבני נזר תסט ו' בתו"ד הביא דבגמ' מבואר שהטעם דלא אד"ו רא"ש משום ירקא ומשום מתיא, והביא מספר הקנה דביאר זאת עפ"י סוד, ואמר שחכמים רמזוהו בהא דירקא ומתיא והסתירו הסוד ע"ש.
כד. לא יקרא לאור הנר בשבת שמא יטה
משנה שבת יא ע"א לא יקרא לאור הנר. והגמ' יב' ע"ב הביאה ברייתא לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר.
בספר דברי אליהו להג"ר אליהו גורדון ז"ל (ח"ב ע' צב) כתב בשם רבינו הגר"א ז"ל: הנה לכל מצוה ומצוה יש שני טעמים, האחד על דרך הפשט מה שכתוב בתורה טעמה, והשני הוא הטעם אשר לא כתוב בתורה, כי הוא נסתר ונעלם. והנה אף שהטעם הפשוט בטל, אבל הטעם שעל דרך הסוד נשאר קיים. הנה הי"ח דברים שגזרו עליהם חכמים (שבת יג, ב), אף כי ישנם כמה דברים שעבר עליהם הטעם, מכל מקום אסור. כגון חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אסור, שמא עירב בו חלב טמא (ע"ז לה, ב), ואפילו עכשיו שאין דבר טמא מצוי בינינו, מכל מקום אסור (עי' יו"ד סי' קט"ו ברמ"א שם, ועי' פ"ת סק"ג שם), משום שהטעם שעל דרך הנעלם נשאר קיים. ואמרו על הגאון אשר היה נזהר מגילוי, ואף שאין ארס נחש מצוי בינינו (כדברי תוס' ע"ז שם, וכן ביו"ד סי' קי"ז סעי' א', ועיין פ"ת שם ס"ק א'), בכל זאת נזהר בזה.
זהו שנכשל אדון כל החכמים בלקחו נשים הרבה, ואמר אני אקח ולא יסירו את לבבי, כי זהו הטעם מה שאסרה תורה למלך להרבות נשים. והחכם מכל אדם נשען על בינתו, אשר אינו דומה הוא לכל האדם אשר על פני האדמה, ועל כן לא יכשל בדבר זה. והראו לו מן השמים אשר לבד הטעם הפשוט, יש עוד טעם שהוא על דרך הסוד והנעלם, ועל כן נכשל גם בטעם הפשוט.
זהו שאמרו רבי ישמעאל קרא וביקש להטות, עבור כי הוא סבור כי הטעם שמבואר שאסור לקרות לאור הנר שמא יטה הוא הטעם, ועל כן אמר אני אקרא ולא אטה. ולכן כמעט נכשל בה, עבור כי הראו לו מן השמים, אשר לבד הטעם שמבואר בגמרא ישנו טעם נעלם ונסתר. וזהו שאמר כמה גדולים דברי חכמים, רוצה לומר, המשנה שאמרה "לא יקרא לאור הנר", ולא כתבה טעם. ולכן לא נכשל בה שום אדם, כי איננו יודע למה אסרו, אבל כאשר כתוב בה הטעם "שמא יטה", ירהיב אדם עוז בנפשו לאמר אני אקרא ולא אטה, ודפח"ח. ע"כ.
וכ"כ בשנות אליהו בשם הגר"א. וכן הביא המהר"ץ חיות שם על הגמ' דאמרו בסנהדרין כא ע"ב מפני מה לא נכתבו טעמי המצוות מפני דראינו בשני דברים שכתבה התורה טעם המצוה ונכשל בהם אדם גדול, והאריך בזה כדלעיל .
ובשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א סי' כב' כתב להקשות ע"ז דאם הטעם הוא רק שמא יקרא ואף בלא שמא יטה, א"כ מדוע אדם חשוב שאני דמותר להטות כיון שאינו מטה בחול. וכתב לבאר עפ"י הט"ז באהע"ז סי' קי"ט שכתב לחלק דמה דמצינו לא פלוג בכל הגזירות ובכמה מקומות מצינו דחלקו, דדוקא היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה לא היה האיסור מעולם בזה מתירין משא"כ היכא דאין חילוק מצד האדם רק מצד הדבר בעצמו בזה לא מחלקינן. ולפי"ז ביאר דכאן הגזירה היתה על האדם שלא יקרא שמא יטה, וכיון שזה על האדם יש חילוק דבאדם חשוב מותר, אך אם היתה הגזירה על הנר, שלא יקרא לאור הנר א"כ אף אדם חשוב אסור דמ"מ אסרו שלא יקרא לאור הנר. עי"ש.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
חכ''א אמר:
מצרף כאן, מאמר שכתבתי בענין גזירות ותקנות חז"ל, הדברים אינם גמורים ומושלמים,
ואשמח שחו"ר הפורום יוסיפו וירחיבו בזה כיד ה' הטובה עליהם.

הקדמה: דבר ידוע הוא שבגזירות דרבנן, ובתקנות שונות שתיקנו, בנוסף לטעם הגלוי יש טעמים נוספים פנימים עפ"י הקבלה שאותם לא גילו בגמ', ונ"מ בזה דפעמים שמחמת הטעם הראשון עולה דין אחד, אך ע"י הטעמים האחרים הוא משתנה, וכדלהלן. ואכתוב כאן רשימה של דברים שמצינו טעם במקום אחד, אך באמת יש להם טעם נוסף:

כב. איסור אכילת בשר וחלב
מדאור' אסור רק לבשל בשר וחלב, ורבנן אסרו גם לאכול בשר וחלב כמבואר בשו"ע סי' פז ס"א.
וכתב החכמת אדם שער איסור והיתר כלל מ
"כיון דבשר וחלב מותר כל אחד ואחד בפני עצמו והאדם רגיל בהם תמיד חששו חכמים שאם יהיו שניהם לפניו יאכל משניהם יחד ולא עוד אלא שלפעמים יטעה מסדר השולחן שיצטרך להעלות על השולחן לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו הבשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מן התורה ולכן גזרו חז"ל דאסור להעלות על השולחן בשר וגבינה כאחד ואגב בשר בהמה גזרו גם על בשר עוף אף על גב דגם אכילתו אינו אלא מדרבנן מכל מקום לא פלוג רבנן בזה".
כתב הבן איש חי שנה שניה פר' בהעלותך וז"ל:
"כתבו המקובלים ז"ל טעם לאיסור אכילת בשר בחלב, מפני שהבשר הוא סוד הדינים, וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ד' יודי"ן של שם הוי"ה דמלוי יודי"ן שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה, כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות ובלא משפט הראוי להיות בסוד המיתוק". [ועיי"ש דלפי"ז ג"כ מותר לאכול בשר לאחר אכילת חלב].

ראשית יש"כ על המאמר.
בנוגע לאיסור אכילת בשר וחלב אני מציין לך מש"כ בזה עוד-
נועם אלימלך פרשת משפטים בזה"ל-
לא תבשל גדי בחלב אמו. נראה לפרש ע"ד הרמז, דיש ליתן טעם לשבח למה נאסר לנו בשר בחלב, והמלאכים כשהיו אצל אברהם אבינו ע"ה נתן להם דוקא בשר בחלב. וגם אנחנו בחג השבועות התירו לנו חז"ל שלא להמתין אחר הגבינה השיעור כמו בשאר ימות השנה.
ויש לומר כי "בשר" רומז לגשמיות, וע"י שהצדיק אוכל הגשמיות ביחודים, הוא שואב השפעות מעולמות העליונים, ע"ד שאמרו חז"ל באשה דם נעכר ונעשה חלב, כמו כן הצדיק באכילתו, אכילתו נעשה "חלב", דהיינו השפעה נקרא ע"ש חלב, ומחמת שאין בנו כח לעשות היחוד למטה, לכן ציוה השי"ת שלא לאכול בשר בחלב, כדי שלא לערב מה ששייך למעלה עם מה שלמטה. ולא כן המלאכים שכח בידם לעשות היחוד אמיתי גמור למטה כמו למעלה, ולכן לא היו צריכין לשאוב דוקא מלמעלה, לכן אכלו בשר בחלב. וזה הטעם שהתירו לנו בחג השבועות לאכול [בשר] אחר גבינה בלא המתנת שיעור, מחמת שאז הוא שעת מתן תורה הקדושה, ואנו מראים עצמינו שאנו דוגמת המלאכים בשעת מתן תורה ע"י התורה עכ"ל.

הפרדס יוסף (בראשית פרק יח פסוק ח) הביא תירוץ בשם 'הרב הקדוש היהודי' בזה"ל -דהא דאסור לאכול חלב אחר בשר, הטעם דחלב הוא חסד ובשר הוא דין, וכשאוכל חלב אחר בשר וקיימא לן תתאה גבר ואסור להגביר הדין על החסד, אבל בשר אחר חלב דתתאה גבר מגביר חסד על דין, על כן כשבקשו המלאכים ליתן להם התורה מחמת שהם עליונים ורצו להגביר על התחתונים, א"כ סברו דעילאה גבר, והם אכלו חלב ואח"כ בשר, ולפי שיטתם דעילאה גבר אכלו בשר בחלב:

וראה מה שדנו באשכול כאן בענין הנז'- https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=35&t=2205#p23372
 
חלק עליון תַחתִית