לשון הרמב"ם פ' חלק שם -היסוד הרביעי, הקדמוּת. והוא כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בְּעֶרְכּוֹ אליו. וְהָרְאָיוֹת על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר (דברים לג כז): "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם". [ודע כי היסוד היותר גדול של תורת משה רבנו, הוא היות העולם מחודש, המציאוֹ ה' וּבְרָאוֹ אחר הַהֶעְדֵּר הגמור. וזה שֶׁתִּרְאֵנִי סוֹבב סְביב עניַן קדמותו על דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהיה המופת על מציאותו יתעלה מוחלט, כמו שבארתי ובררתי ב"מורה" (ראו מו"נ ח"ב ט"ו-ט"ז).
הרמב"ם נוקט קדמון. בנוסח שאומרים מוסיפים לפרש ראשון לבריאה עד האחרון לבריאה, כאומר הקב"ה ברא את העולם מתחילתו עד סופו. וכמו בכל משפט השגור בפי האנשים האומרים "מתחילתו ועד סופו" ולא תחילתו אמצעיתו וסופו..
וא"כ ממילא בנוסח התפילה הנז' זה לא הוספה למסתייג, אלא שנוי (מל' כפל) הרעיון.