חכמתם של בעלי החיים

במבי

משתמש ותיק
אמנם אוהבים לספר את סיפור ר' יהונתן אייבשיץ והחתול המלצר אך אין לזלזל שמוצאים חכמה נפלאה אצל הבע"ח הן בצורה שהם מתנהלים ביום יום, ונזכרתי בזאת כי קראתי אתמול בספרו של החיד"א במעגל טוב על הנהגות כלב שמירה שריחם על כלב רזה ואיך התנהל איתו (מובא שם בעמוד 163 ובHEBREW BOOKS חסר העמוד הנ"ל)


וכן


במבי אמר:
במבי אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
אספר סיפור, לפני מספר שנים ראיתי ברחוב קשישה עם כלב, זהיתי אותה במקום בתור הרופאת ילדים שלי בעת שהייתי ילד (לפני כ30 שנה) ושאלתי לשלומה.
היא סיפרה לי שבנה כמעט הכריח אותה לגדל כלב כי בתור אלמנה בת 80+ היא די בודדה, והיא סיפרה לי שלפני זמן מה, באמצע הלילה קפץ עליה הכלב והעיר אותה משנתה ולא הניח לה להירדם שוב, משום מה היא בדקה את רמת הסוכר בדמה וגילתה לחרדתה שהיא במצב רפואי מסוכן מאד שאילולא טיפול במקום היא הייתה בסכנת חיים מיידית, ויצא שבזכות שליח ההשגחה שהיה במקרה זה הכלב היא נשארה בחיים !
(אח"כ שאלה אם אני נשוי ומשעניתי בחיוב הסתכלה על ידי ועשתה נו נו נו באצבעה ושאלה, איפה הטבעת ? ומאז גם למדתי לדון לכף זכות את לובשי הטבעות)

אוסיף:

פעם סיפרה לי קשישה ברחוב על הכלב שלה שמזהה מתי שבת, שאלתי אותה איך בדיוק היא רואה זאת, והיא ענתה שכל יום בעת שהם יוצאים לסיבוב היומי הכלב מחכה ליד המעלית, ובשבת הכלב מחכה לה ליד המדרגות !!!

וכן בפסיקתא דר' כהנא מביא ב' סיפורים אודות כלבים

א. שפעם רב הגיע לאדם והאדם הושיב לידו בארוחה את כלבו, ואותו רב שאלו מדוע עושה כן והשיב שפעם שהגיעו אנסים לביתו נשכם הכלב ובכך הציל את אשת בעל הבית.

ב. פעם ישבו רועים לאכול והגיע נחש והטיל ארסו בחלבם וכלבם נבח והם לא התייחסו ומשראה הכלב כך הוא מסר נפשו ושתה את החלב ומת, לאחר מכן בנו האנשים מציבה על קברו וקראו לה נפש הכלב.
(המעשה מובא גם בחלקו בירושלמי תרומות ח' ובמחילה מכבוד ה"פני משה" במקום שטעה ורשם שהאנשים שתו את החלב ומתו)

ומכאן יש ראיה שאכן הכלב שייך לרועים ולפי זה מובן מדוע מסר נפשו עליהם

אגב שנה שעברה הייתי בג'רמאק בהר מירון (המסלול הארוך) והיה שם עדר שהובילו כבש עם פעמון גדול וכלב שמר שלא יברחו שאר הכבשים והעדר היה ללא רועה כלל !
 


 
 

HaimL

משתמש ותיק
ב"ק דף ל"ה.

א"ל רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו וקא בעי למקלייה ואיגנדר בקוטמא ומנא ידעינן דלבתר דקלייה קמגנדר בקוטמא ומי איכא כי האי גוונא אין דההוא תורא דהוה בי רב פפא דהוה כיבין ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא ואיתסי

וראה בדף ל"ז. במועד לשבתות, בפירש"י, ובתוספות בשם הירושלמי.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
במבי אמר:
הגמ' בע"ז מספרת

...רבי ינאי הוה בי עכבורי ואמרי ליה בר הדיא הוה בי עכבורי הוו יתבי והוו קא שתו חמרא מזיגא פש להו חמרא בכובא וצרונהי בפרונקא וחזיא לההוא חיויא דשקיל מיא ורמא בכובא עד דמלא בכובא וסליק חמרא עילויה פרונקא ושתי... (דף ל.)


כותב רבינו חננאל במקום, כובא כלי היא כגון אשישה וכיוצא בה והביא פראנקא שהוא סמרטוט וצררו בראש הכובא והיה הנחש שואב ממים ומביאו מתוך פיו ומריקו בתוך הכובא עד שנתמלאת הכובא וצף היין מעל הסמרטוט ושתה

לצפיה 


עבודה זרה דף ל.mp4


במבי אמר:
ונתון מעניין שבעת שהם עשו ניסוי זה לילדים ונתנו להם את כל הדרוש אף אחד לא הצליח לעשות את הפעולה הפשוטה שהקוף עשה.

(כך שה' נתן לבע"ח שכל לעשות פעולות [לא כ"כ] פשוטות להשיג את מזונם)

 
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
במבי אמר:
אמנם אוהבים לספר את סיפור ר' יהונתן אייבשיץ והחתול המלצר אך אין לזלזל שמוצאים חכמה נפלאה אצל הבע"ח הן בצורה שהם מתנהלים ביום יום, ונזכרתי בזאת כי קראתי אתמול בספרו של החיד"א במעגל טוב על הנהגות כלב שמירה שריחם על כלב רזה ואיך התנהל איתו (מובא שם בעמוד 163 ובHEBREW BOOKS חסר העמוד הנ"ל)

הציטוט מספרו של החיד"א

(סולדרוס - חיילים)

Screenshot_20210411-183028_Chrome.jpg



ודרך אגב כבר החיד"א מתפלא ע"ז שהשאילו לו בספריה כתב יד עתיק ומה שאין בזמנינו אלא הכל מאחורי זכוכיות.


 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
והבן יהוידע כותב בהוריות יג

מִפְּנֵי מָה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ וְחָתוּל אֵינוֹ מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ. פירש הרמ"ה ז"ל האי קונו דאמר הכא אינו רצונו לומר 'בוראו' אלא רצונו לומר 'בעליו' כדכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (ישעיה א, ג) וכן אמר הכתוב וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה, נ) וכן הדרך שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול עד כאן דבריו.
והנה הכרת הכלבים לבעליהן ותוקף החברה והאהבה שביניהם רבו הסיפורים בהם וכולם פלאות המה פלאי פלאות ובספר תולדות הטבע הביא כמה סיפורים על זאת ובכלל הביא דבר אחד פלא על זמן היינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו והם אהבו מאד את אדונם ולימדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באוזן חבירו הנרדם להודיעו כי הגיעה עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר וכן על זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבוקר ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם.
ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו וקם הכלב מן שלשה הכלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך וישתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך והנה עתה התמרמר פתאום בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו.
והמלך לא הרגיש להתבונן בחדוש הזה ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא אליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא וכן עשה עבד המלך הוליך הכלבים ההם לחדר השני וסגר בעדם אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה ויוסף לנבוח בקול גדול ולא יסף ומה דבני ובני בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפול שדוד מתגולל בדמו עד כאן.
ועל זה הדבר הנפלא שנמצא בהרגשת הכלב אמרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שאמרו 'כֶּלֶב - כֻּלּוֹ לֵב' שהרגיש מרתיחת דם פני הכומר שבעבור שפוך דם נפש אדוניו המלך הוא בא ולכך עשה מה שעשה בהשתערותו על הכומר ובחריצת לשונו כדי שירגיש המלך ברעה הבאה אליו מאת הכומר וישמר ממנו.
ועוד יספר בספר הנזכר בכלל הסיפורים המדברים בנאמנות הכלבים ואהבתם לאדוניהם ובהרגשתם ושקידתם לטובת אדונם כי השר אויבר'י היה ידיד המלך קארל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבוח ולזעוק זעקת שבר עד 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' לשוב פאריזה אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח ואך אכל שם לשובע נפשו שב שנית היערה ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא.
ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיל המלך ויתמרמר אליו בחמת רוחו וינשכהו ומהרו כל הנצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הניסוהו ויהי מהיום ההוא ומעלה הלוך הלך הכלב ההוא לבקש את הורג אדוניו בכל מקום ויחרוץ לו לשונו וינשכהו, אז החל החשד להתעורר בלבות אנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא ובודאי זה השר הוא אשר רצח אויבר'י אדון הכלב ההוא והשמועה באה אל המלך ויצוה המלך את השר ההוא להתיצב בין אנשי חילו ונתן אומר להביא את הכלב ההוא ויהי בבואו ויבקש את השר המרצח וישתער עליו בחרון אפו.
ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית? ויקשה את לבו וימאן להתוודות ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול יליל נורא ובפתע פתאום השתער בסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם עד כאן.
ויספר עוד ספורים נפלאים בהכרת הכלבים ונאמנותם באהבת אדוניהם לנקום נקם מאוייבי אדוניהם. על כן יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמר 'הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ' שהוא רצונו לומר 'בעליו' על פי ביאור הרמ"ה ז"ל הנזכר לעיל.
אמנם אומרם 'שֶׁאֵין הֶחָתוּל מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו' הוא דבר תימה על פי הסיפורים אשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר על החתולים בהרגשתם ואהבתם וחברתם עם בעליהם ואזכיר בזה כאן סיפור אחד וממנו תדע והוא כי שם מביא מעשה אחת אשר ספר החוקר הנכבד בספרו הנקרא 'למודי טבעי נפש חיה' והוא בבית אחד מריעיו היה חתול יפה מראה אשר גדלו בנו הבכור ודאג לספק כל מחסוריו וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ואהבהו עד מאד וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל באהבה אפילו אם הילד ההוא מרר ועצב את רוחו ולא היה נפרד מן הילד ההוא כל היום כי אם רק איזה רגעים אחדים למען עשות עבודתו לצאת ידי חובת הצידה של העכברים המוטלת עליו והיו שנים אחדות אסורים בכושרות אהבה אותו הילד והחתול.
ויהי היום והילד ההוא חלה מחלת האבעבועות וגם אז לא מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו ואחר איזה שעות מת הילד בר מינן והחחול נמלט ביום השני מן החדר המוסגר בו ויחפוז אל מטת רעהו אשר קוה למצאו שם ובראותו כי הנער איננו אז רץ בהול ומשמים בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו כמנהנם לעכבו כ"ד שעות קודם קבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגרוהו שנית.
ויהי אך נקבר הילד והחחול שולח חפשי ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר י"ד יום דל ורע תואר מאד וימאן לאכול שמה ויברח שנית בקול מר צורח אכן כאשר הצקהו הרעב היה בא יום יום לבית לעת מאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אכלו ולא ידע איש את מקומו עדי נמצא פעם אחת אצל קבר הילד ההוא בתוך החור אשר עשה לו לבדו בקיר החומה של הקבר וככה נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת אחרי חמש שנים לא שינה את מגורו ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר זולתי כאשר גבר עליו מאד קור וחורף עד כאן.
והנה לפי הסיפור הזה ושאר סיפורים כיוצא בו מוכח שגם החתול מכיר את בעליו ואין לו שכחה ממנו ואיך יאמרו כאן שהחתול אינו מכיר את קונו? על כן נראה דטעמו של רבי אלעזר הוא אמת דסיבת שכחת החתול שאינו מכיר את קונו הוא מפני שאוכל עכברים ולכן כל חתול שאינו אוכל עכברים אלא אוכל משלחן בעליו בשר בהמה וחיה ועוף ודגים אשר יתן לו בעליו בכל יום בעת הסעודה ואינו אוכל העכברים אלא צד אותם ומשליכם אין לו שכחה מכל דבר שבעולם ותלמידי רבי אלעזר בן צדוק לא אמרו אלא על חתול האוכל בשר עכברים.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ (משלי ל-כח)

כותב האבן עזרא

שממית - שם חיה. ויתכן שהיא החיה הנמשלת לאדם בצורה ובדמות והעד שהיא חיה בידיה תתפש, כלומר שתופשת מה שיתנו לה, היא נמצא בהיכלי מלך בעבור חכמתה, ואלה הד' הם מחוכמים והנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ.


אך מקובל לומר שהשממית זה העכביש ואציין משהו מעניין שקראתי על טבעו שהוא טווה קורים הוא עושה חוטי עזר שמהם הוא טווה את קוריו המעגליים ולאחר שהוא מסיים את העיגולים הוא מסיר את חוטי העזר שטווה תחילה (ודומה לצייר שמצייר עיגול וקווי מתאר לפני שהוא מצייר פרצוף ולאחר גמר הפרצוף הוא מוחק את קווי העזר)


https://www.livescience.com/is-every-spiderweb-unique.html
(דרך אגב, את הכתבה שם כתבה מינדי ויסברגר וזה נשמע שם די יהודי....)


1.gif
 
חלק עליון תַחתִית