דברים נעימים כתב בזה בילקוט יוסף וז"ל-
יא) הנה בנידון רחצה בבריכה בשבת, יש לדון מצד ט' ענינים: א. אם יש לחוש בזה לאיסור התעמלות. ב. אם יש בזה גזרת חז"ל שלא לשוט במים בשבת. ג. אם יש לחוש לאיסור סחיטה בשערות הראש או הזקן. ד. אם יש לחוש שיבא לידי תלישת השער בעת שרוחץ במים את שערות ראשו או זקנו. ה. כנ"ל לגבי המגבת, אחר שעלה ונסתפג. ו. כנ"ל לגבי הבגד ים, דבעת שבא להוציאו שמא יבוא לידי סחיטה. ז. אם יש איסור משום מלבן בכניסתו עם הבגד ים למים, שהרי אמרו בבגד, שרייתו זהו כיבוסו. ח. אם יש לחוש בזה לאיסור רחיצה בשבת. ט. אם יש לחוש בזה לאיסור הוצאת טיפות המים המנטפים מעל גופו מרשות לרשות. או שמא יתיז מהמים שבבריכה שהיא רשות היחיד, לשפה כשהיא כרמלית.
א. הנה מצד איסור התעמלות בשבת, כשהוא שוחה בבריכה, י"ל, שמאחר ואין הדבר ניכר שעושה כן לשם התעמלות, אלא לשם תענוג בעלמא, אין לחוש משום איסור התעמלות בשבת, וכעין מה שכתב במשנה ברורה (סימן שא סק"ז), שמותר לטייל בשבת אפילו אם כוונתו לשם רפואה ולהתעמלות, כיון שלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה. ואם כן הוא הדין הכא דלא מוכחא מילתא ששוחה בבריכה לשם התעמלות. וכדאמרינן בביצה (יח א) אדם נראה כמיקר. ע"ש.
ב. ולענין איסור לשוט במים בשבת, הנה במשנה ביצה (לו א) מבואר, שאסור לשוט על פני המים בשבת, וכן נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן שלט סעיף ב'), דאין שטין על פני המים, ואפילו בבריכה שבחצר, מפני שהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה, ונמשכין מכוחו שדוחה המים בידיו וברגליו בשיוטו, ודמי לנהר, והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים, שמא יעשה חבית של שייטין, כדי לשוט בו על המים. אבל אם יש לה שפה מסביב, דהיינו כעין כותלים גבוהים מכל צד, מותר, דכיון שאפילו אם המים נעקרים השפה מחזרת אותם למקומם, הוה ליה ככלי, ובזה ליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין. ולפי זה בבריכה שיש לה שפה מסביב, לא דמי לנהר וים, וליכא בזה חששא דשמא יעשה חבית של שייטין. שדוקא בנהר ובים גזרו חז"ל.
ג. ולענין סחיטה בשערות הראש או הזקן, הנה בשבת (קכח ב) מבואר, שאין סחיטה בשער. והטעם, מפני שהשער קשה ואינו בולע מים בתוכו, אלא המים נמצאים בין השערות. ודעת הרמב"ם (פרק ב' מהלכות שבת הלכה יא) שיש בזה על כל פנים איסור מדרבנן. וע"ש בכסף משנה ובה"ה, ובמגן אברהם (סימן שכ ס"ק כג). ע"ש. ובבית יוסף (אורח חיים ריש סימן של, וביורה דעה סימן קצט) הביא מהכל בו שתמה, איך מותר לטבול בשבת, הא יש חשש סחיטה בשער, ותירץ הבית יוסף, דכיון שהרמב"ם פסק שאין סחיטה בשער, אלמא דרב אשי לא פליג ארבה ורב יוסף (שבת קכח א), ולכן אין לחוש, "וחששא דסחיטת שער אינו כלום שהרי וכו'". ע"כ. ומה שכתב אינו כלום, הנה אף על פי שהרמב"ם סבירא ליה דאיכא איסור מדרבנן מיהא, כוונתו שמאחר ואין חייבים על סחיטת שער, ואין האיסור אלא מדרבנן, משום הכי אין לגזור משום סחיטה, אחר שאינו מתכוין. וראה מ"ש בזה בשדי חמד (א' סימן צב), ובשו"ת אגרות משה (חלק א' מאורח חיים סימן קלג). ע"ש. אלא דלא משמע כן בד' הרשב"א בחידושיו לשבת (קכח ב), ובחי' הריטב"א שם, וכמו שכתב להוכיח כן בשו"ת דברי שמואל (סימן יא), והוסיף רעים אהובים לסברא זו. ע"ש. ומכל מקום לדינא בודאי דנקטינן כהאוסרים מדרבנן. וכמבואר ד"ז בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן ל' אות יט). ע"ש. ומדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאיסור זה של סחיטת שער הוא משום מלבן, ולא משום דש ומפרק, שהרי הביא דין זה עם שאר דיני מלבן. ובזה אתי שפיר מה שלכאורה קשה, שהרי הא אין צריך למים הנסחטים, ואם כן הוי כמו כבשים שסחטן לגופן. אבל אי נימא שהאיסור משום מלבן, אף שאינו צריך למים הנסחטים, שייך שפיר לאסור. ועיין בתוספות (כתובות ו א) שהקשו, דאי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אמאי שרי כבשים שסחטן לגופן, ותירצו, שדוקא כבשים שרי דחשבינן הנסחט כאוכל דאפרת דאפילו למימיהן פטור אבל אסור. ע"ש. ועיין במשנה ברורה (סוף סימן שכ). ודו"ק. והנה לדעת מרן השלחן ערוך דסבירא ליה דשייך איסור מפרק מדרבנן גם בהולך לאיבוד, [ראה סימן שכ], ולא דמי לסחיטת כבשים, י"ל שגם בסחיטת שער איכא משום מפרק. ובאמת, שבשו"ת אגרות משה הנ"ל נקיט דסחיטת שער הוא רק מדין מפרק, שליבון אינו שייך בגוף, והשער הוא כדין הגוף שאין שייך בו דין ליבון. ולכן כיון שהולך לאיבוד הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דלכ"ע באינו מתכוין ובאיסור דרבנן שרי. ואכמ"ל. ומה שלא אסרו בכל סחיטה משום בורר פסולת מתוך האוכל, כתב המגן אברהם, שהוא מפני שהכל מין אחד. ואכמ"ל. ובמנחת חינוך (מלאכת מלבן) הקשה על הרמב"ם דסבירא ליה דסחיטה הוא משום מלבן למה לא יהא חייב בסחיטת שער משום מלבן, דשייך ליבון בשער כדמוכח בזבחים (צד א) הבגד והשק מכבסו וכו', ושק נעשה משערות. ומבואר דבשער שייך ליבון. וע"ש מ"ש להוכיח שד' הרמב"ם כד' הרמב"ן, שבבגד לא שייך דין מפרק. ע"ש. ועיין בביאור הלכה (סימן שב סעיף ט') שרצה לומר, דכיבוס ממש, דהיינו שפשוף בידים, הוא באמת אסור מן התורה בשערות, וסחיטה הוא קיל טפי, משום דלא שייך סחיטה אלא בדבר רך, אלא שהביא שם מהגמרא בשבת (נ א) דמוכח שאין כיבוס בשערות, שאין כיבוס בגופו של אדם, ומשמע שהוא אפילו בשערות. וכל זה מן התורה, אבל מדרבנן אסור משום מלבן. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (סימן נה וסימן קנז). ע"ש. ואחר כתבי כל זה שוב ראיתי מ"ש בזה מרן אאמו"ר שליט"א בספרו טהרת הבית חלק ב' (עמוד תנו). ע"ש.
ולפיכך גם כשרוחצים את הפנים בבוקר יום השבת, יש להזהר שלא לסחוט המים מזקנו, דמדרבנן יש איסור סחיטה בשער. וכמו שהזהירו על זה האחרונים. וכן כתב בבן איש חי (פרשת פקודי סעיף ח'), שהטובל בשבת בין איש בין אשה לא יסחטו השערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב, ויתנגבו בה ויקנחו בה פניהם וראשם, ואף על גב שעל ידי הקינוח נסחט השער, הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שער מדרבנן, התירו בכהאי גוונא דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד, והמים הנסחטין הולכין לאיבוד, ועם כל זה לא יקנח בכח, אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשער במטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם, ומניחים שתתנגב הלחלוחית מאליה. וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין, נכון להזהר לבלתי יסחוט שער השפה בידו אלא יקנח במטפחת. ועיין תוספת שבת (ס"ק לט), ומחצית השקל (ס"ק כג). ע"ש. גם במשנה ברורה (סימן שכ ס"ק נה) כתב, שהטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם. ע"ש. ואם כן גם בנידון דידן יש להזהר בזה, ותו לא מידי.
ד. הנה גם אם משפשף בשערות הראש או הזקן, אין לחוש בזה משום איסור תולש. ואמנם הגאון מהר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סימן שכא סק"ב, וסימן שמ סק"א), ובספרו כף החיים (סימן ל אות קה) כתב, שיש להזהיר לאלה שמקנחים צואת החוטם שתולשים על ידי זה כמה שערות, ואף על גב דדבר שאינו מתכוין מותר, היכא דפסיק רישיה יש להחמיר. וכן הרוחץ פניו ומשפשף בידו בשער הפאות והזקן, דמסתמא אי אפשר בלי תלישת שער, והוה ליה פסיק רישיה ואסור. ונודע מעשה של האר"י ז"ל שפעם אחת שגג והניח ידו על זקנו בשבת, ולא הוציאה משם עד מוצאי שבת. ואל יסמוך על צדדי היתר דדבר שאינו מתכוין וכדומה. ע"כ. ובשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן ל אות ז') כתב, דמעיקר הדין יש להקל בכ"ז, כי מבואר ברמב"ם (פרק ט' מהלכות שבת הלכה ח') שהתולש שער בידו בין לו בין לאחרים פטור. וכן פסק הטור (סימן שמ). ומלבד כל זה הרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוה ליה תרתי דרבנן, וגם הוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה, דבודאי משרא שרי. והשפשוף בזקן בשעה שרוחץ פניו, מלבד דלאו מילתא פסיקתא היא דהוי פסיק רישיה, וכדתנן (נזיר מב א) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ומשום דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר. וכן פסקו מרן הבית יוסף והרמ"א (בסוף סימן שג), ושערות פניו קילי משערות ראשו, וכמו שכתבו התוספות (שבת נ ב). ע"ש. וממילא אין שום איסור בשפשוף בעת הרחיצה בשער הזקן, דהוה ליה דבר שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה. מאחר ואינו בודאי. וכל האזהרות הנ"ל אינם אלא ממדת חסידות, והמחמיר תע"ב.
ה. ולענין ניגוב בשבת, הנה אף שהמגבת נרטבת, אין בזה איסור ליבון, שאין זה דרך ליבון אלא דרך לכלוך, וכמו ברחיצת פניו וידיו, שמותר לו לנגבם במגבת, וכמבואר בגמרא (שבת קמז ב). ע"ש. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן שא סעיף מח). ואמנם המרדכי (פרק ט"ו דשבת) כתב בשם הר"מ, שהרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו, קודם שיקנחם במפה. וכן הוא בשבולי הלקט בשם ספר היראים. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן שב סעיף י'). מכל מקום אין זה מעיקר הדין, ודייקא לשון "טוב" שכתב השלחן ערוך, ואין זה אלא כדי לצאת ידי כל הדעות, גם לדעת היש מחמירין דסבירא להו דבכל גווני אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו, אף שהוא דרך לכלוך, אלא שאם הוא מעט מים סבירא להו דאין בזה משום כיבוס, אלא שאין אנו בקיאים איזה מיקרי מעט, לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח קודם הניגוב. וע"ש באחרונים. ולפי זה גם בנידון דידן אין הכי נמי טוב שימתין מעט ויתנגב אחר שינטפו ממנו המים, אבל אין לאסור להתרחץ בבריכה מטעם זה, מאחר ואינו איסור. וראה מה שכתבנו לעיל סוף הערה ג', מדברי הבן איש חי.
ו. ואם מותר להכנס לבריכה בשבת עם בגד - ים העשוי מבד, הנה לכאורה יש לחוש בזה שמא יסחוט את הבגד - ים אחר צאתו מהבריכה, כמו שחששו בגמרא שבת (קיג ב) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, דקאמר רבא, היכי ליעבר, זימנין דמיתווסן מאני מיא [ישורו בגדיו במים] ואתי לידי סחיטה. ועיין בב"י (סי' שב) שכתב, ומיהו כתבו, דאע"פ שאין בו טינוף, אסור לשרותו במים דלמא אתי לידי סחיטה, כדאמרינן גבי פגע באמת המים וכו'. וכ"פ הרמ"א (שם ס"ט), שאסור ליתן מים מרובים על בגד, שמא יסחט. ועיין עוד בגמרא ביצה (יח א), נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה. והתוספות בשבת (קיא ב) הקשו, דאמאי לא גזרינן שמא תסחוט הבגדים, ותירצו, דמצוה שאני. ומשמע שדוקא משום מצות הטבילה לא חששו שמא יסחוט. ולפ"ז בנ"ד לכאורה יש לחוש שמא יסחוט. ויש לדחות, שבבגד - ים שדרכו בכך, ומיוחד ללובשו בהכנסו לים או לבריכה, אין לגזור כ"כ כמו במלבוש שעליו. ודו"ק. ועוד י"ל, עפמ"ש במשנ"ב, שבדבר שאינו מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם המים, שרי. וראה בסי' שא סעי' מו. ובמשנ"ב ס"ק קעב. [וע' בשו"ת אז נדברו ח"ה סי' כה אם מותר ללבוש בשבת בגד השרוי במים]. ובנ"ד יש לצדד שמאחר ומסירו אחר הרחצה, ואינו הולך עמו, אינו מקפיד על מימיו להסירם, ושמא לא גזרו אלא בבגד שהולך עמו, ולא בבגד שמסירו. וצ"ע. [ובבגד - ים העשוי מניילון אין בו דין סחיטה].
ז. הנה אף על פי שאמרו בבגד שרייתו זהו כיבוסו, לדידן לא אמרו כן אלא בבגד שיש עליו לכלוך. אבל בבגד נקי אין איסור בשרייתו במים משום כיבוס. ואמנם לכאורה יש בזה סתירה בדברי מרן השלחן ערוך, שבסימן שב (סעיף ט') כתב: "אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו, דזהו כיבוסו וכו'". ע"כ. ומדנקט "שיש עליו לכלוך" משמע שבבגד נקי לא שייך לומר שרייתו זהו כיבוסו. וכן ביאר שם המגן אברהם. וכן משמע עוד ממה שכתב בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף טז), גבי מים שיש בהם תולעים, שמותר לשתותן על ידי מפה. ומבואר בבית יוסף שם, דהיינו כסברת האומרים דלא אמרינן שריית בגד זהו כיבוסו אלא דוקא כשיש בו טינוף. וכן משמע מדברי הרמ"א בהג"ה (סימן שב סעיף ט') שכתב, שבגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים מועטים, אבל לא מים מרובים שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין. ומשמע שדעתו כהדעה הראשונה שהובאה בסתם. [עיין שדי חמד כללי הפוסקים סימן יד אות יב]. ומבואר, שאין איסור כיבוס אלא בבגד שיש עליו לכלוך. ואמנם בסימן שלד (סעיף כד) גבי טלית שאחז בה האור, כתב מרן שם, יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם, ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים חוץ מן המים, משום כיבוס. ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שניה נראים. ע"כ. ומבואר, דסבירא ליה למרן שדוקא שאר משקין מותר לשפוך על המפה שאחז בה האור, אבל לא מים, משום דשרייתו זהו כיבוסו. ולא פליג לן בין אם הבגד נקי או שיש עליו לכלוך. וכן משמע עוד ממה שכתב בבית יוסף (בסימן שיט) שממה שכתב הטור שאסור לסנן מים בסודרים משום כיבוס, משמע שסובר שגם בגד נקי אסור לשרותו במים בשבת משום כיבוס. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף י') וז"ל: יין או מים שהם צלולים מותר לסננם במשמרת, אבל בסודר מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקים מותר. ובאמת, שבספר תו"ש, משמע דס"ל שגם לדעת מרן השלחן ערוך בכל אופן אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דגמרא נקט. וע"ש בביאורי הגר"א. ובביאור הלכה (סימן שב סעיף ט') ד"ה שיש עליו לכלוך, כתב, שלדינא דעת הגר"א כהדעה הראשונה אם אינו מתכוין לכביסה. ובאליה רבה משמע גם כן שדעת רוב הראשונים כהסברא הראשונה, ומכל מקום כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה, וכן הוא דעת הטור (סימן שיט וסימן שלט) לפי מה שביאר הבית יוסף, בודאי דיש לחוש ולהחמיר באיסור תורה, וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים. ע"כ. וכן פסק להחמיר במאמר מרדכי (סימן שיט ס"ק טז), ובכף החיים (שם אות עד). ע"ש. ומכל מקום לדידן מאחר ופשטות דברי מרן השלחן ערוך בסימן שב מורים להקל בזה, [ושמא סוגיא בדוכתא עדיפא], הכי נקטינן לדינא. ושוב ראיתי למרן אאמו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן ל' אות יט) דמשמע מיניה כן, והביא משו"ת דרכי נועם (חלק אורח חיים סימן ד') דמסיק, דלעולם דעת מרן השלחן ערוך שדוקא כשיש בו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ומיהו ה"ד /ה"מ/ במים מועטים שאין לגזור פן יסחוט, אבל במים מרובים חיישינן שמא יסחוט. ע"ש. ובמשחא דרבותא (סימן שיט) הסיק כדעת רוב בנין ורוב מנין דסבירא להו להקל בזה, הלא הם הרמב"ם, הרא"ש, התוספות, הר"ן, סמ"ג, סמ"ק, ספר התרומה. ע"ש. וכן פסק מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן קצו). ע"ש. וכן מסקנת המגן אברהם והגר"א, דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, כשאין עליו לכלוך. ועיין במשנה ברורה (סימן שיט ס"ק לז). ודו"ק. ומה שכתבו לחלק בזה בין מים מרובים למים מועטים, ראה לעיל אות ו'.
והן עתה ראיתי בספר מנוחת אהבה חלק ב' (עמוד ת') שהאריך בד"ז, ונקיט ואזיל בדעת מרן שגם בבגד שאין עליו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וכתב שם, שכן הוא דעת המשנה ברורה "בדעת מרן". ע"ש. ותמיהני היכן מצא כן בדברי המשנה ברורה, ועיין במה שכתב בסימן שיט ס"ק נט, "דמשום מלבן ליכא, כיון דליכא לכלוך, וכמו שכתב בסימן ש"ב". ע"כ. ואם כן אדרבה משמע איפכא, דסבירא ליה בדעת מרן דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד מלוכלך. וראה עוד בסימן שב (ס"ק מו). ומה שהמשנה ברורה תפס בזה לחומרא, אינו מוכרח כלל שכתב כן בדעת מרן. ובאמת, דלפי המבואר לעיל מדברי הרב משחא דרבוותא, ועוד אחרונים, יש להקל בזה. וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א, לענין הלכה למעשה. ובפרט שאין הדברים מוכרחים בדעת מרן. וראה מ"ש בזה בפתח הדביר (סי' שב ס"ח). וראה עוד במילואים שבסוה"ס.
ודע, שאין להביא ראיה מדברי מרן (בסימן שב סעיף י') במה שכתב שטוב לנגב המים שעל ידיו בכח זו בזו, ולהסיר מהם המים קודם שיקנחם, ואי נימא דסבירא ליה דשרייתו זהו כיבוסו לא אמרינן כשהבגד נקי, למה לא חילק בזה בין היכא שהמגבת נקיה להיכא שהמגבת אינה נקיה, ואם כן לכאורה מוכח דסבירא ליה דשרייתו זהו כיבוסו אמרינן גם כשהבגד נקי. דזה אינו, דיש לומר, דהא דשרי לנגב במגבת מים שעליו, משום שאין זו דרך ליבון אלא דרך לכלוך, וכיון שאינו מתכוין לליבון לא אסרו. ועיין בתוספות (שבת קיא א) מ"ש בשם ר"י. וברמ"א (שם סעיף י'). ובאחרונים שם. ומטע"ז כ' מרן בלשון "טוב", שא"ז מעיקר הדין. ודו"ק.
ח. וגם איסור רחיצה בשבת אין בזה, שהרי אין איסור להתרחץ בשבת במים צוננים, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שכו סעיף א'), שדוקא במים חמים גזרו שמא יבואו להחם מים בשבת. ואף על פי שבשו"ת תרומת הדשן (סימן רנה - רנו) כתב, שנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה. וכן פסק במגן אברהם שם, דמצוי לבא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים. והובא להלכה במשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כא). מכל מקום לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך, כל שהוא בצונן, אין איסור להתרחץ בשבת. ולפי זה מותר להתרחץ בבריכה בשבת, מאחר והם מים צוננין. רק שצריך להזהר במאד שלא יבא לידי סחיטה. ולא מצינו שיגזרו על הרחיצה בצונן בשבת, מהחשש שמא כשיתנגב באלונטית, יבא לידי סחיטה. ורק בהבאה בידים מהנהר עד הבית בזה פליגי שמא יסחוט, כמבואר בשבת (קמז א).
ובעצם מנהג האשכנזים שלא לרחוץ בשבת גם בצונן, כבר כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד' (אורח חיים סימן עה) שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג לאסור להתקלח במים קרים בשבת, דהמנהג שהוזכר בתרומת הדשן והמגן אברהם הנ"ל, הוא רק כשנכנס לתוכו, אבל לא שנהגו לאסור גם ברחיצה דשפיכת מים על כל גופו, כגון להתקלח, שהוא עומד תחת המקלחת ובאים שטף מים על ראשו וגופו. וגם משום סחיטה לא קאי על רחיצה באופן ששופך מכלי על גופו, ואף אי נימא שטעם סחיטה שייך גם ברחיצה כזו בביתו, מכל מקום מה שלא נהגו ממש לא ילפינן אף שאיכא אותו הטעם ממש, וגם שאפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, דהא מדינא על הניגוב באלונטית לא גזרו לכולי עלמא בשביל חשש סחיטה וכו', אלא דוקא בצירוף כל הטעמים שנהגו, ולא מצינו כלל שיהיה מנהג כזה לאסור ליתן על ראשו וגופו מים קרים להקר בשבת שהוא ענין להתקלח מהמקלחת, ומכל מקום ידוע שרובא דאינשי מעצמן בלא הוראה אין מתקלחין בשבת וכו', ואפשר שהוא מצד חסרון ידיעה לחלק, ואם כן אינו בחשיבות מנהג כלל, שהוא כמנהג בטעות, ומכל מקום יש להחמיר בלא צער משום דאולי הוא בכוונת מנהג מהטעמים דלעיל. ע"ש. ומכל זה מתבאר, שלדידן על כל פנים שלא נהגנו איסור להתקלח בצונן, ממילא גם רחיצה בבריכה מותרת בשבת.
ט. ולענין חשש הוצאת טיפות המים שעליו, ז"ל מרן בשלחן ערוך (סימן שכו סעיף ז'): הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו, אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו. ע"כ. ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לחוש שמא כשיעלה מהרחצה בבריכה ישארו המים עליו ויכשל באיסור הוצאה. ובאמת שבשו"ת אגרות משה חלק ב' מאבן העזר (סימן יג) כתב להחמיר בנידון דידן, מהחשש הנ"ל. ומצד דין שט, ליכא בזה איסור, וכל זה דוקא בעומדת בחצר שמותר לטלטל שם, כדאיתא בביאור הלכה לרש"י ורמב"ם, דברשות הרבים ובכרמלית אסור מחשש שמא יתיז מים חוץ לבריכה, שהוא מרשות היחיד לכרמלית, וגם אפשר שיתיז ד' אמות. ואם מלובשין בבידינג סוטס, הרי אף בחצר אסור משום סחיטה, לא רק לשוט אלא אף להתקרר שם לבד מדינא. ומצד מנהג מדינותינו אין לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אפילו בלא בגדים כלל. ע"ש. אלא די"ל, אחר שכיום אין יוצאים לרשות הרבים אלא אחר שמתנגבים היטב, והבריכה ממוקמת בד"כ בשטח סגור ומגודר בפני עצמו, ממילא אין לחוש לזה. ומה שמרן השלחן ערוך אסר, הוא דוקא כשלא עשו עירובי חצרות במקום, וכן ברוחץ בנהר שאי אפשר להבדילו על ידי מחיצות, דהיינו להכניס מחיצות בתוך הנהר סביב מקום הרחיצה, לעשותו רשות היחיד, ואיכא חשש טלטול בכרמלית, אבל בבריכה שאפשר לעשות מחיצה מסביב, [ובפרט אם מסביב לבריכה יש עירוב], שאין חשש הוצאה מכרמלית לרה"ר, וכן ליכא חששא דטלטול ד"א בכרמלית, יהיה מותר. ואפשר, דבמקומותינו גם האגרות משה יודה להתיר. ובשלחן ערוך (סימן שכח סעיף מד) מבואר להתיר לרחוץ במי גרר שהם נמצאים ברשות היחיד, ומשמע שם שהוא אף לכתחלה. וכאן נקט הרוחץ, לשון דיעבד.
והנה במתני' (עירובין פז א) שנינו, אמת המים שהיא עוברת בחצר, אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה י' טפחים בכניסה וביציאה. ופירש רש"י, אמת המים אפילו ברשות היחיד כרמלית היא, עשו לה מחיצה, בתוך אוגניה על פי רחבה שיהא ניכר שבשביל המים נעשית, ומחיצת החצר התלויה ועוברת ע"ג, אינה מועלת לה וכו'. ע"כ. נמצא שהבריכה שיש לה מחיצה של י' טפחים, הרי היא בבחינת רשות היחיד, וגם מסביבות הבריכה יש גדר, והכל רשות אחת. וכמו שכתב כן בנידון דידן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (סימן א'). ע"ש. [ובמשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כג) כתב, לפי שהם מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהן, לא גזרו בזה שהוא שלא כדרך הוצאה. ובביאורי הגר"א משמע דאפילו אם נבלעו בבגדו מים הרבה, מותר לילך בהם. ועיין בט"ז הטעם. ע"כ. ובשו"ת אז נדברו חלק ב' (סימן מג) העיר על זה, שהרי קיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה, ולמה לא כתב הטעם משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, דהיינו הוצאה שלא כדרכה, אלא לפי שהמשנה ברורה פוסק בכמה דוכתי דפסיק רישיה ולא ניחא ליה אסור בחד דרבנן, וחצי שיעור אסור מן התורה. וסיים שם, היוצא למעשה שאין שום חשש לצאת מהמקוה בשערות רטובות אם משום טעמים שכתבו הט"ז והמשנה ברורה והפרי מגדים בדעת הבית יוסף, או מהטעם הנ"ל, ובפרט במקום שאין רשות הרבים דאוריייתא יש עוד טעם דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שהביא המשנה ברורה שמותר].
ומכל מקום רבים מרבני האשכנזים מורים איסור בדבר, שלא להכנס לבריכה בשבת, אף מבלי לשחות. וכן איתא בתרומת הדשן (סימן רנה ורנו), שנוהגין איסור בנהרות ובמקואות. ע"ש. ובמגן אברהם (סימן שכו סק"ח) כתב בשם המהרי"ל, שאין לרחוץ בנהרות, שהרי נושא עליו מים ד' אמות בכרמלית וכו'. ע"ש. ועיין בחיי אדם (כלל מד סימן כ'), ובקצור שלחן ערוך (סימן פו סעיף ד'). וכן פסק במשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כא), שנהגו שלא לרחוץ בנהר או במקוה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער, ועוד כמה טעמים. וראה בקצות השלחן (בדי השלחן סוף ס"ק ח'). ע"ש. אולם לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך, העיקר לדינא להקל ברחצה בצונן. ודלא כמ"ש בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (סימן א) שיש להחמיר בזה מחשש סחיטת המים שבשערות ובמגבת, וכן משום גזרת חבית של שייטין. וחכמים עשו סייג לדבריהם, ואין לפרוץ גדר, בפרט אחר שכבר נהגו להחמיר כמו שכתב המהרי"ל, ומי יצא נגד המנהג שמיוסד על יסודות חזקים ואיתנים. ע"ש. אלא שאחר המחילה יש מה להשיב על מ"ש שם, דבנידון דידן כבר נתבאר דליכא גזרת חבית של שייטין, וגם מנהג זה שלא להתרחץ בצונן בשבת לא נתפשט בכל המקומות, ולדעת מרן השלחן ערוך שרינן רחצה בצונן בשבת אף לכתחלה. שוב ראיתי שמרן אאמו"ר שליט"א כבר השיג על דבריו בספרו טהרת הבית ח"ב (עמ' תנה) והביא בשם הראש"ל בספר מזבח אדמה (סי' קצז), שכן היה המנהג פשוט בירושלים, שרוב תלמידי חכמים היו טובלים בצונן ביום שבת. וכ"כ הרב בית יהודה עייאש, ועוד אחרונים. עש"ב.
ואמנם כל זה הוא דוקא בבריכה שבה הרחצה היא נפרדת לחלוטין, ופשוט הוא, שהרי בודאי שיש איסור חמור ברחצה מעורבת גברים ונשים, ואף בפחות מזה אמרו חז"ל (ברכות סא א) כל העובר אחורי אשה בנהר, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש"י, לפי שהיא מגביהה בגדיה, וזה מסתכל בבשרה. ובהגהות יעב"ץ שם כתב, שהדין כן גם בפנויה, שהרי מגרה יצר הרע בעצמו, ומסלק הבושה מעל פניו, [ועובר משום ולא תתורו וגו']. וידוע מה שאמרו בירושלמי (פרק א' דברכות) שהעינים והלב ב' סרסורי עבירה וכו', ובגמרא עבודה זרה (כ ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וכתבו התוספות שם, שהיא דרשה גמורה. וראה מ"ש בחומרת הענין בשו"ת יחוה דעת חלק ה' (סימן סב). ע"ש.
ולענין הלכה, אף שצידדנו להקל לרחוץ בבריכה בשבת באיזה אופנים, מ"מ למעשה יש להורות שלא לרחוץ בבריכה בשבת, ובפרט בבגד - ים, וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א.