בריכה בשבת

לומד טוב

משתמש רגיל
לענ"ד יש לחקור האם ניתן לומר שבריכה דומה למקוה משום ששניהם זה להיכנס למים
או שא"א לומר שהם דומים כי מקוה זה לטהרה וברכה להנאת הגוף בעלמא (ויש להוציא מהחקירה אדם שזקוק לברכה משום רפואה)
 

סבא

משתמש ותיק
דברים נעימים כתב בזה בילקוט יוסף וז"ל-
יא) הנה בנידון רחצה בבריכה בשבת, יש לדון מצד ט' ענינים: א. אם יש לחוש בזה לאיסור התעמלות. ב. אם יש בזה גזרת חז"ל שלא לשוט במים בשבת. ג. אם יש לחוש לאיסור סחיטה בשערות הראש או הזקן. ד. אם יש לחוש שיבא לידי תלישת השער בעת שרוחץ במים את שערות ראשו או זקנו. ה. כנ"ל לגבי המגבת, אחר שעלה ונסתפג. ו. כנ"ל לגבי הבגד ים, דבעת שבא להוציאו שמא יבוא לידי סחיטה. ז. אם יש איסור משום מלבן בכניסתו עם הבגד ים למים, שהרי אמרו בבגד, שרייתו זהו כיבוסו. ח. אם יש לחוש בזה לאיסור רחיצה בשבת. ט. אם יש לחוש בזה לאיסור הוצאת טיפות המים המנטפים מעל גופו מרשות לרשות. או שמא יתיז מהמים שבבריכה שהיא רשות היחיד, לשפה כשהיא כרמלית.
א. הנה מצד איסור התעמלות בשבת, כשהוא שוחה בבריכה, י"ל, שמאחר ואין הדבר ניכר שעושה כן לשם התעמלות, אלא לשם תענוג בעלמא, אין לחוש משום איסור התעמלות בשבת, וכעין מה שכתב במשנה ברורה (סימן שא סק"ז), שמותר לטייל בשבת אפילו אם כוונתו לשם רפואה ולהתעמלות, כיון שלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה. ואם כן הוא הדין הכא דלא מוכחא מילתא ששוחה בבריכה לשם התעמלות. וכדאמרינן בביצה (יח א) אדם נראה כמיקר. ע"ש.
ב. ולענין איסור לשוט במים בשבת, הנה במשנה ביצה (לו א) מבואר, שאסור לשוט על פני המים בשבת, וכן נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן שלט סעיף ב'), דאין שטין על פני המים, ואפילו בבריכה שבחצר, מפני שהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה, ונמשכין מכוחו שדוחה המים בידיו וברגליו בשיוטו, ודמי לנהר, והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים, שמא יעשה חבית של שייטין, כדי לשוט בו על המים. אבל אם יש לה שפה מסביב, דהיינו כעין כותלים גבוהים מכל צד, מותר, דכיון שאפילו אם המים נעקרים השפה מחזרת אותם למקומם, הוה ליה ככלי, ובזה ליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין. ולפי זה בבריכה שיש לה שפה מסביב, לא דמי לנהר וים, וליכא בזה חששא דשמא יעשה חבית של שייטין. שדוקא בנהר ובים גזרו חז"ל.
ג. ולענין סחיטה בשערות הראש או הזקן, הנה בשבת (קכח ב) מבואר, שאין סחיטה בשער. והטעם, מפני שהשער קשה ואינו בולע מים בתוכו, אלא המים נמצאים בין השערות. ודעת הרמב"ם (פרק ב' מהלכות שבת הלכה יא) שיש בזה על כל פנים איסור מדרבנן. וע"ש בכסף משנה ובה"ה, ובמגן אברהם (סימן שכ ס"ק כג). ע"ש. ובבית יוסף (אורח חיים ריש סימן של, וביורה דעה סימן קצט) הביא מהכל בו שתמה, איך מותר לטבול בשבת, הא יש חשש סחיטה בשער, ותירץ הבית יוסף, דכיון שהרמב"ם פסק שאין סחיטה בשער, אלמא דרב אשי לא פליג ארבה ורב יוסף (שבת קכח א), ולכן אין לחוש, "וחששא דסחיטת שער אינו כלום שהרי וכו'". ע"כ. ומה שכתב אינו כלום, הנה אף על פי שהרמב"ם סבירא ליה דאיכא איסור מדרבנן מיהא, כוונתו שמאחר ואין חייבים על סחיטת שער, ואין האיסור אלא מדרבנן, משום הכי אין לגזור משום סחיטה, אחר שאינו מתכוין. וראה מ"ש בזה בשדי חמד (א' סימן צב), ובשו"ת אגרות משה (חלק א' מאורח חיים סימן קלג). ע"ש. אלא דלא משמע כן בד' הרשב"א בחידושיו לשבת (קכח ב), ובחי' הריטב"א שם, וכמו שכתב להוכיח כן בשו"ת דברי שמואל (סימן יא), והוסיף רעים אהובים לסברא זו. ע"ש. ומכל מקום לדינא בודאי דנקטינן כהאוסרים מדרבנן. וכמבואר ד"ז בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן ל' אות יט). ע"ש. ומדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאיסור זה של סחיטת שער הוא משום מלבן, ולא משום דש ומפרק, שהרי הביא דין זה עם שאר דיני מלבן. ובזה אתי שפיר מה שלכאורה קשה, שהרי הא אין צריך למים הנסחטים, ואם כן הוי כמו כבשים שסחטן לגופן. אבל אי נימא שהאיסור משום מלבן, אף שאינו צריך למים הנסחטים, שייך שפיר לאסור. ועיין בתוספות (כתובות ו א) שהקשו, דאי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אמאי שרי כבשים שסחטן לגופן, ותירצו, שדוקא כבשים שרי דחשבינן הנסחט כאוכל דאפרת דאפילו למימיהן פטור אבל אסור. ע"ש. ועיין במשנה ברורה (סוף סימן שכ). ודו"ק. והנה לדעת מרן השלחן ערוך דסבירא ליה דשייך איסור מפרק מדרבנן גם בהולך לאיבוד, [ראה סימן שכ], ולא דמי לסחיטת כבשים, י"ל שגם בסחיטת שער איכא משום מפרק. ובאמת, שבשו"ת אגרות משה הנ"ל נקיט דסחיטת שער הוא רק מדין מפרק, שליבון אינו שייך בגוף, והשער הוא כדין הגוף שאין שייך בו דין ליבון. ולכן כיון שהולך לאיבוד הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דלכ"ע באינו מתכוין ובאיסור דרבנן שרי. ואכמ"ל. ומה שלא אסרו בכל סחיטה משום בורר פסולת מתוך האוכל, כתב המגן אברהם, שהוא מפני שהכל מין אחד. ואכמ"ל. ובמנחת חינוך (מלאכת מלבן) הקשה על הרמב"ם דסבירא ליה דסחיטה הוא משום מלבן למה לא יהא חייב בסחיטת שער משום מלבן, דשייך ליבון בשער כדמוכח בזבחים (צד א) הבגד והשק מכבסו וכו', ושק נעשה משערות. ומבואר דבשער שייך ליבון. וע"ש מ"ש להוכיח שד' הרמב"ם כד' הרמב"ן, שבבגד לא שייך דין מפרק. ע"ש. ועיין בביאור הלכה (סימן שב סעיף ט') שרצה לומר, דכיבוס ממש, דהיינו שפשוף בידים, הוא באמת אסור מן התורה בשערות, וסחיטה הוא קיל טפי, משום דלא שייך סחיטה אלא בדבר רך, אלא שהביא שם מהגמרא בשבת (נ א) דמוכח שאין כיבוס בשערות, שאין כיבוס בגופו של אדם, ומשמע שהוא אפילו בשערות. וכל זה מן התורה, אבל מדרבנן אסור משום מלבן. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (סימן נה וסימן קנז). ע"ש. ואחר כתבי כל זה שוב ראיתי מ"ש בזה מרן אאמו"ר שליט"א בספרו טהרת הבית חלק ב' (עמוד תנו). ע"ש.
ולפיכך גם כשרוחצים את הפנים בבוקר יום השבת, יש להזהר שלא לסחוט המים מזקנו, דמדרבנן יש איסור סחיטה בשער. וכמו שהזהירו על זה האחרונים. וכן כתב בבן איש חי (פרשת פקודי סעיף ח'), שהטובל בשבת בין איש בין אשה לא יסחטו השערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב, ויתנגבו בה ויקנחו בה פניהם וראשם, ואף על גב שעל ידי הקינוח נסחט השער, הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שער מדרבנן, התירו בכהאי גוונא דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד, והמים הנסחטין הולכין לאיבוד, ועם כל זה לא יקנח בכח, אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשער במטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם, ומניחים שתתנגב הלחלוחית מאליה. וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין, נכון להזהר לבלתי יסחוט שער השפה בידו אלא יקנח במטפחת. ועיין תוספת שבת (ס"ק לט), ומחצית השקל (ס"ק כג). ע"ש. גם במשנה ברורה (סימן שכ ס"ק נה) כתב, שהטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם. ע"ש. ואם כן גם בנידון דידן יש להזהר בזה, ותו לא מידי.
ד. הנה גם אם משפשף בשערות הראש או הזקן, אין לחוש בזה משום איסור תולש. ואמנם הגאון מהר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סימן שכא סק"ב, וסימן שמ סק"א), ובספרו כף החיים (סימן ל אות קה) כתב, שיש להזהיר לאלה שמקנחים צואת החוטם שתולשים על ידי זה כמה שערות, ואף על גב דדבר שאינו מתכוין מותר, היכא דפסיק רישיה יש להחמיר. וכן הרוחץ פניו ומשפשף בידו בשער הפאות והזקן, דמסתמא אי אפשר בלי תלישת שער, והוה ליה פסיק רישיה ואסור. ונודע מעשה של האר"י ז"ל שפעם אחת שגג והניח ידו על זקנו בשבת, ולא הוציאה משם עד מוצאי שבת. ואל יסמוך על צדדי היתר דדבר שאינו מתכוין וכדומה. ע"כ. ובשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן ל אות ז') כתב, דמעיקר הדין יש להקל בכ"ז, כי מבואר ברמב"ם (פרק ט' מהלכות שבת הלכה ח') שהתולש שער בידו בין לו בין לאחרים פטור. וכן פסק הטור (סימן שמ). ומלבד כל זה הרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוה ליה תרתי דרבנן, וגם הוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה, דבודאי משרא שרי. והשפשוף בזקן בשעה שרוחץ פניו, מלבד דלאו מילתא פסיקתא היא דהוי פסיק רישיה, וכדתנן (נזיר מב א) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ומשום דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר. וכן פסקו מרן הבית יוסף והרמ"א (בסוף סימן שג), ושערות פניו קילי משערות ראשו, וכמו שכתבו התוספות (שבת נ ב). ע"ש. וממילא אין שום איסור בשפשוף בעת הרחיצה בשער הזקן, דהוה ליה דבר שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה. מאחר ואינו בודאי. וכל האזהרות הנ"ל אינם אלא ממדת חסידות, והמחמיר תע"ב.
ה. ולענין ניגוב בשבת, הנה אף שהמגבת נרטבת, אין בזה איסור ליבון, שאין זה דרך ליבון אלא דרך לכלוך, וכמו ברחיצת פניו וידיו, שמותר לו לנגבם במגבת, וכמבואר בגמרא (שבת קמז ב). ע"ש. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן שא סעיף מח). ואמנם המרדכי (פרק ט"ו דשבת) כתב בשם הר"מ, שהרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו, קודם שיקנחם במפה. וכן הוא בשבולי הלקט בשם ספר היראים. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן שב סעיף י'). מכל מקום אין זה מעיקר הדין, ודייקא לשון "טוב" שכתב השלחן ערוך, ואין זה אלא כדי לצאת ידי כל הדעות, גם לדעת היש מחמירין דסבירא להו דבכל גווני אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו, אף שהוא דרך לכלוך, אלא שאם הוא מעט מים סבירא להו דאין בזה משום כיבוס, אלא שאין אנו בקיאים איזה מיקרי מעט, לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח קודם הניגוב. וע"ש באחרונים. ולפי זה גם בנידון דידן אין הכי נמי טוב שימתין מעט ויתנגב אחר שינטפו ממנו המים, אבל אין לאסור להתרחץ בבריכה מטעם זה, מאחר ואינו איסור. וראה מה שכתבנו לעיל סוף הערה ג', מדברי הבן איש חי.
ו. ואם מותר להכנס לבריכה בשבת עם בגד - ים העשוי מבד, הנה לכאורה יש לחוש בזה שמא יסחוט את הבגד - ים אחר צאתו מהבריכה, כמו שחששו בגמרא שבת (קיג ב) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, דקאמר רבא, היכי ליעבר, זימנין דמיתווסן מאני מיא [ישורו בגדיו במים] ואתי לידי סחיטה. ועיין בב"י (סי' שב) שכתב, ומיהו כתבו, דאע"פ שאין בו טינוף, אסור לשרותו במים דלמא אתי לידי סחיטה, כדאמרינן גבי פגע באמת המים וכו'. וכ"פ הרמ"א (שם ס"ט), שאסור ליתן מים מרובים על בגד, שמא יסחט. ועיין עוד בגמרא ביצה (יח א), נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה. והתוספות בשבת (קיא ב) הקשו, דאמאי לא גזרינן שמא תסחוט הבגדים, ותירצו, דמצוה שאני. ומשמע שדוקא משום מצות הטבילה לא חששו שמא יסחוט. ולפ"ז בנ"ד לכאורה יש לחוש שמא יסחוט. ויש לדחות, שבבגד - ים שדרכו בכך, ומיוחד ללובשו בהכנסו לים או לבריכה, אין לגזור כ"כ כמו במלבוש שעליו. ודו"ק. ועוד י"ל, עפמ"ש במשנ"ב, שבדבר שאינו מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם המים, שרי. וראה בסי' שא סעי' מו. ובמשנ"ב ס"ק קעב. [וע' בשו"ת אז נדברו ח"ה סי' כה אם מותר ללבוש בשבת בגד השרוי במים]. ובנ"ד יש לצדד שמאחר ומסירו אחר הרחצה, ואינו הולך עמו, אינו מקפיד על מימיו להסירם, ושמא לא גזרו אלא בבגד שהולך עמו, ולא בבגד שמסירו. וצ"ע. [ובבגד - ים העשוי מניילון אין בו דין סחיטה].
ז. הנה אף על פי שאמרו בבגד שרייתו זהו כיבוסו, לדידן לא אמרו כן אלא בבגד שיש עליו לכלוך. אבל בבגד נקי אין איסור בשרייתו במים משום כיבוס. ואמנם לכאורה יש בזה סתירה בדברי מרן השלחן ערוך, שבסימן שב (סעיף ט') כתב: "אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו, דזהו כיבוסו וכו'". ע"כ. ומדנקט "שיש עליו לכלוך" משמע שבבגד נקי לא שייך לומר שרייתו זהו כיבוסו. וכן ביאר שם המגן אברהם. וכן משמע עוד ממה שכתב בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף טז), גבי מים שיש בהם תולעים, שמותר לשתותן על ידי מפה. ומבואר בבית יוסף שם, דהיינו כסברת האומרים דלא אמרינן שריית בגד זהו כיבוסו אלא דוקא כשיש בו טינוף. וכן משמע מדברי הרמ"א בהג"ה (סימן שב סעיף ט') שכתב, שבגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים מועטים, אבל לא מים מרובים שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין. ומשמע שדעתו כהדעה הראשונה שהובאה בסתם. [עיין שדי חמד כללי הפוסקים סימן יד אות יב]. ומבואר, שאין איסור כיבוס אלא בבגד שיש עליו לכלוך. ואמנם בסימן שלד (סעיף כד) גבי טלית שאחז בה האור, כתב מרן שם, יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם, ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים חוץ מן המים, משום כיבוס. ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שניה נראים. ע"כ. ומבואר, דסבירא ליה למרן שדוקא שאר משקין מותר לשפוך על המפה שאחז בה האור, אבל לא מים, משום דשרייתו זהו כיבוסו. ולא פליג לן בין אם הבגד נקי או שיש עליו לכלוך. וכן משמע עוד ממה שכתב בבית יוסף (בסימן שיט) שממה שכתב הטור שאסור לסנן מים בסודרים משום כיבוס, משמע שסובר שגם בגד נקי אסור לשרותו במים בשבת משום כיבוס. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף י') וז"ל: יין או מים שהם צלולים מותר לסננם במשמרת, אבל בסודר מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקים מותר. ובאמת, שבספר תו"ש, משמע דס"ל שגם לדעת מרן השלחן ערוך בכל אופן אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דגמרא נקט. וע"ש בביאורי הגר"א. ובביאור הלכה (סימן שב סעיף ט') ד"ה שיש עליו לכלוך, כתב, שלדינא דעת הגר"א כהדעה הראשונה אם אינו מתכוין לכביסה. ובאליה רבה משמע גם כן שדעת רוב הראשונים כהסברא הראשונה, ומכל מקום כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה, וכן הוא דעת הטור (סימן שיט וסימן שלט) לפי מה שביאר הבית יוסף, בודאי דיש לחוש ולהחמיר באיסור תורה, וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים. ע"כ. וכן פסק להחמיר במאמר מרדכי (סימן שיט ס"ק טז), ובכף החיים (שם אות עד). ע"ש. ומכל מקום לדידן מאחר ופשטות דברי מרן השלחן ערוך בסימן שב מורים להקל בזה, [ושמא סוגיא בדוכתא עדיפא], הכי נקטינן לדינא. ושוב ראיתי למרן אאמו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן ל' אות יט) דמשמע מיניה כן, והביא משו"ת דרכי נועם (חלק אורח חיים סימן ד') דמסיק, דלעולם דעת מרן השלחן ערוך שדוקא כשיש בו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ומיהו ה"ד /ה"מ/ במים מועטים שאין לגזור פן יסחוט, אבל במים מרובים חיישינן שמא יסחוט. ע"ש. ובמשחא דרבותא (סימן שיט) הסיק כדעת רוב בנין ורוב מנין דסבירא להו להקל בזה, הלא הם הרמב"ם, הרא"ש, התוספות, הר"ן, סמ"ג, סמ"ק, ספר התרומה. ע"ש. וכן פסק מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן קצו). ע"ש. וכן מסקנת המגן אברהם והגר"א, דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, כשאין עליו לכלוך. ועיין במשנה ברורה (סימן שיט ס"ק לז). ודו"ק. ומה שכתבו לחלק בזה בין מים מרובים למים מועטים, ראה לעיל אות ו'.
והן עתה ראיתי בספר מנוחת אהבה חלק ב' (עמוד ת') שהאריך בד"ז, ונקיט ואזיל בדעת מרן שגם בבגד שאין עליו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. וכתב שם, שכן הוא דעת המשנה ברורה "בדעת מרן". ע"ש. ותמיהני היכן מצא כן בדברי המשנה ברורה, ועיין במה שכתב בסימן שיט ס"ק נט, "דמשום מלבן ליכא, כיון דליכא לכלוך, וכמו שכתב בסימן ש"ב". ע"כ. ואם כן אדרבה משמע איפכא, דסבירא ליה בדעת מרן דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד מלוכלך. וראה עוד בסימן שב (ס"ק מו). ומה שהמשנה ברורה תפס בזה לחומרא, אינו מוכרח כלל שכתב כן בדעת מרן. ובאמת, דלפי המבואר לעיל מדברי הרב משחא דרבוותא, ועוד אחרונים, יש להקל בזה. וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א, לענין הלכה למעשה. ובפרט שאין הדברים מוכרחים בדעת מרן. וראה מ"ש בזה בפתח הדביר (סי' שב ס"ח). וראה עוד במילואים שבסוה"ס.
ודע, שאין להביא ראיה מדברי מרן (בסימן שב סעיף י') במה שכתב שטוב לנגב המים שעל ידיו בכח זו בזו, ולהסיר מהם המים קודם שיקנחם, ואי נימא דסבירא ליה דשרייתו זהו כיבוסו לא אמרינן כשהבגד נקי, למה לא חילק בזה בין היכא שהמגבת נקיה להיכא שהמגבת אינה נקיה, ואם כן לכאורה מוכח דסבירא ליה דשרייתו זהו כיבוסו אמרינן גם כשהבגד נקי. דזה אינו, דיש לומר, דהא דשרי לנגב במגבת מים שעליו, משום שאין זו דרך ליבון אלא דרך לכלוך, וכיון שאינו מתכוין לליבון לא אסרו. ועיין בתוספות (שבת קיא א) מ"ש בשם ר"י. וברמ"א (שם סעיף י'). ובאחרונים שם. ומטע"ז כ' מרן בלשון "טוב", שא"ז מעיקר הדין. ודו"ק.
ח. וגם איסור רחיצה בשבת אין בזה, שהרי אין איסור להתרחץ בשבת במים צוננים, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שכו סעיף א'), שדוקא במים חמים גזרו שמא יבואו להחם מים בשבת. ואף על פי שבשו"ת תרומת הדשן (סימן רנה - רנו) כתב, שנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה. וכן פסק במגן אברהם שם, דמצוי לבא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים. והובא להלכה במשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כא). מכל מקום לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך, כל שהוא בצונן, אין איסור להתרחץ בשבת. ולפי זה מותר להתרחץ בבריכה בשבת, מאחר והם מים צוננין. רק שצריך להזהר במאד שלא יבא לידי סחיטה. ולא מצינו שיגזרו על הרחיצה בצונן בשבת, מהחשש שמא כשיתנגב באלונטית, יבא לידי סחיטה. ורק בהבאה בידים מהנהר עד הבית בזה פליגי שמא יסחוט, כמבואר בשבת (קמז א).
ובעצם מנהג האשכנזים שלא לרחוץ בשבת גם בצונן, כבר כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד' (אורח חיים סימן עה) שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג לאסור להתקלח במים קרים בשבת, דהמנהג שהוזכר בתרומת הדשן והמגן אברהם הנ"ל, הוא רק כשנכנס לתוכו, אבל לא שנהגו לאסור גם ברחיצה דשפיכת מים על כל גופו, כגון להתקלח, שהוא עומד תחת המקלחת ובאים שטף מים על ראשו וגופו. וגם משום סחיטה לא קאי על רחיצה באופן ששופך מכלי על גופו, ואף אי נימא שטעם סחיטה שייך גם ברחיצה כזו בביתו, מכל מקום מה שלא נהגו ממש לא ילפינן אף שאיכא אותו הטעם ממש, וגם שאפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, דהא מדינא על הניגוב באלונטית לא גזרו לכולי עלמא בשביל חשש סחיטה וכו', אלא דוקא בצירוף כל הטעמים שנהגו, ולא מצינו כלל שיהיה מנהג כזה לאסור ליתן על ראשו וגופו מים קרים להקר בשבת שהוא ענין להתקלח מהמקלחת, ומכל מקום ידוע שרובא דאינשי מעצמן בלא הוראה אין מתקלחין בשבת וכו', ואפשר שהוא מצד חסרון ידיעה לחלק, ואם כן אינו בחשיבות מנהג כלל, שהוא כמנהג בטעות, ומכל מקום יש להחמיר בלא צער משום דאולי הוא בכוונת מנהג מהטעמים דלעיל. ע"ש. ומכל זה מתבאר, שלדידן על כל פנים שלא נהגנו איסור להתקלח בצונן, ממילא גם רחיצה בבריכה מותרת בשבת.
ט. ולענין חשש הוצאת טיפות המים שעליו, ז"ל מרן בשלחן ערוך (סימן שכו סעיף ז'): הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו, אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו. ע"כ. ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לחוש שמא כשיעלה מהרחצה בבריכה ישארו המים עליו ויכשל באיסור הוצאה. ובאמת שבשו"ת אגרות משה חלק ב' מאבן העזר (סימן יג) כתב להחמיר בנידון דידן, מהחשש הנ"ל. ומצד דין שט, ליכא בזה איסור, וכל זה דוקא בעומדת בחצר שמותר לטלטל שם, כדאיתא בביאור הלכה לרש"י ורמב"ם, דברשות הרבים ובכרמלית אסור מחשש שמא יתיז מים חוץ לבריכה, שהוא מרשות היחיד לכרמלית, וגם אפשר שיתיז ד' אמות. ואם מלובשין בבידינג סוטס, הרי אף בחצר אסור משום סחיטה, לא רק לשוט אלא אף להתקרר שם לבד מדינא. ומצד מנהג מדינותינו אין לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אפילו בלא בגדים כלל. ע"ש. אלא די"ל, אחר שכיום אין יוצאים לרשות הרבים אלא אחר שמתנגבים היטב, והבריכה ממוקמת בד"כ בשטח סגור ומגודר בפני עצמו, ממילא אין לחוש לזה. ומה שמרן השלחן ערוך אסר, הוא דוקא כשלא עשו עירובי חצרות במקום, וכן ברוחץ בנהר שאי אפשר להבדילו על ידי מחיצות, דהיינו להכניס מחיצות בתוך הנהר סביב מקום הרחיצה, לעשותו רשות היחיד, ואיכא חשש טלטול בכרמלית, אבל בבריכה שאפשר לעשות מחיצה מסביב, [ובפרט אם מסביב לבריכה יש עירוב], שאין חשש הוצאה מכרמלית לרה"ר, וכן ליכא חששא דטלטול ד"א בכרמלית, יהיה מותר. ואפשר, דבמקומותינו גם האגרות משה יודה להתיר. ובשלחן ערוך (סימן שכח סעיף מד) מבואר להתיר לרחוץ במי גרר שהם נמצאים ברשות היחיד, ומשמע שם שהוא אף לכתחלה. וכאן נקט הרוחץ, לשון דיעבד.
והנה במתני' (עירובין פז א) שנינו, אמת המים שהיא עוברת בחצר, אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה י' טפחים בכניסה וביציאה. ופירש רש"י, אמת המים אפילו ברשות היחיד כרמלית היא, עשו לה מחיצה, בתוך אוגניה על פי רחבה שיהא ניכר שבשביל המים נעשית, ומחיצת החצר התלויה ועוברת ע"ג, אינה מועלת לה וכו'. ע"כ. נמצא שהבריכה שיש לה מחיצה של י' טפחים, הרי היא בבחינת רשות היחיד, וגם מסביבות הבריכה יש גדר, והכל רשות אחת. וכמו שכתב כן בנידון דידן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (סימן א'). ע"ש. [ובמשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כג) כתב, לפי שהם מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהן, לא גזרו בזה שהוא שלא כדרך הוצאה. ובביאורי הגר"א משמע דאפילו אם נבלעו בבגדו מים הרבה, מותר לילך בהם. ועיין בט"ז הטעם. ע"כ. ובשו"ת אז נדברו חלק ב' (סימן מג) העיר על זה, שהרי קיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה, ולמה לא כתב הטעם משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, דהיינו הוצאה שלא כדרכה, אלא לפי שהמשנה ברורה פוסק בכמה דוכתי דפסיק רישיה ולא ניחא ליה אסור בחד דרבנן, וחצי שיעור אסור מן התורה. וסיים שם, היוצא למעשה שאין שום חשש לצאת מהמקוה בשערות רטובות אם משום טעמים שכתבו הט"ז והמשנה ברורה והפרי מגדים בדעת הבית יוסף, או מהטעם הנ"ל, ובפרט במקום שאין רשות הרבים דאוריייתא יש עוד טעם דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שהביא המשנה ברורה שמותר].
ומכל מקום רבים מרבני האשכנזים מורים איסור בדבר, שלא להכנס לבריכה בשבת, אף מבלי לשחות. וכן איתא בתרומת הדשן (סימן רנה ורנו), שנוהגין איסור בנהרות ובמקואות. ע"ש. ובמגן אברהם (סימן שכו סק"ח) כתב בשם המהרי"ל, שאין לרחוץ בנהרות, שהרי נושא עליו מים ד' אמות בכרמלית וכו'. ע"ש. ועיין בחיי אדם (כלל מד סימן כ'), ובקצור שלחן ערוך (סימן פו סעיף ד'). וכן פסק במשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כא), שנהגו שלא לרחוץ בנהר או במקוה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער, ועוד כמה טעמים. וראה בקצות השלחן (בדי השלחן סוף ס"ק ח'). ע"ש. אולם לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך, העיקר לדינא להקל ברחצה בצונן. ודלא כמ"ש בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (סימן א) שיש להחמיר בזה מחשש סחיטת המים שבשערות ובמגבת, וכן משום גזרת חבית של שייטין. וחכמים עשו סייג לדבריהם, ואין לפרוץ גדר, בפרט אחר שכבר נהגו להחמיר כמו שכתב המהרי"ל, ומי יצא נגד המנהג שמיוסד על יסודות חזקים ואיתנים. ע"ש. אלא שאחר המחילה יש מה להשיב על מ"ש שם, דבנידון דידן כבר נתבאר דליכא גזרת חבית של שייטין, וגם מנהג זה שלא להתרחץ בצונן בשבת לא נתפשט בכל המקומות, ולדעת מרן השלחן ערוך שרינן רחצה בצונן בשבת אף לכתחלה. שוב ראיתי שמרן אאמו"ר שליט"א כבר השיג על דבריו בספרו טהרת הבית ח"ב (עמ' תנה) והביא בשם הראש"ל בספר מזבח אדמה (סי' קצז), שכן היה המנהג פשוט בירושלים, שרוב תלמידי חכמים היו טובלים בצונן ביום שבת. וכ"כ הרב בית יהודה עייאש, ועוד אחרונים. עש"ב.
ואמנם כל זה הוא דוקא בבריכה שבה הרחצה היא נפרדת לחלוטין, ופשוט הוא, שהרי בודאי שיש איסור חמור ברחצה מעורבת גברים ונשים, ואף בפחות מזה אמרו חז"ל (ברכות סא א) כל העובר אחורי אשה בנהר, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש"י, לפי שהיא מגביהה בגדיה, וזה מסתכל בבשרה. ובהגהות יעב"ץ שם כתב, שהדין כן גם בפנויה, שהרי מגרה יצר הרע בעצמו, ומסלק הבושה מעל פניו, [ועובר משום ולא תתורו וגו']. וידוע מה שאמרו בירושלמי (פרק א' דברכות) שהעינים והלב ב' סרסורי עבירה וכו', ובגמרא עבודה זרה (כ ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וכתבו התוספות שם, שהיא דרשה גמורה. וראה מ"ש בחומרת הענין בשו"ת יחוה דעת חלק ה' (סימן סב). ע"ש.
ולענין הלכה, אף שצידדנו להקל לרחוץ בבריכה בשבת באיזה אופנים, מ"מ למעשה יש להורות שלא לרחוץ בבריכה בשבת, ובפרט בבגד - ים, וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א.
 

אברך

משתמש ותיק
סבא אמר:
דברים נעימים כתב בזה בילקוט יוסף וכו' ולענין הלכה, אף שצידדנו להקל לרחוץ בבריכה בשבת באיזה אופנים, מ"מ למעשה יש להורות שלא לרחוץ בבריכה בשבת, ובפרט בבגד - ים, וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א.
ראיתי הדברים מקדם. ולענ"ד הם בגדר דברים שאין אומרים אותם בפני ע"ה, ולא היו ראויים לכותבם.
 

הבוחן

משתמש ותיק
אגב גם לרכב באופניים אין הדברים פשוטים,
מה הסיבה לאיסור?
יש שכתבו (מנוחה נכונה) שמא יתקלקל משהו ויבוא לתקן. ויל"ע בזה.
יש שרצו לומר שהוא עובדין דחול, מ"מ הדבר לא פשוט כלל וכלל.
 

שף ויתיב

משתמש רגיל
זה כמה זמן שיצא לשוק אופניים לילדים בלי גלגלים, וראיתי ת"ח אחד שנתן לבנו קטן לסוע בזה בשבת ואמר לי שמותר.
ויל"ע, שלב' הסברות דלעיל צריך להיות שגם בזה אסור.
 

אברך

משתמש ותיק
הבוחן אמר:
אגב גם לרכב באופניים אין הדברים פשוטים,
מה הסיבה לאיסור?
יש שכתבו (מנוחה נכונה) שמא יתקלקל משהו ויבוא לתקן. ויל"ע בזה.
יש שרצו לומר שהוא עובדין דחול, מ"מ הדבר לא פשוט כלל וכלל.
א. הנה בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ"ה) כתב להתיר לרכב על אופניים בשבת, וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' י"ג), אך בכה"ח (סי' ת"ד סק"ח) הביא דברי הרב פעלים, וכתב דיש קצת מהאחרונים שדעתם להחמיר בזה משום דרוב ההולכים באופנים אינם בני תורה ובנקל יצאו חוץ לתחום, וגם שיש לחוש שמא ינקב העור בדרך ויבא לתקנו, וגם לפעמים ימצא מקום גבוה שאינו יכול להתגלגל עליו ויצטרך לנושאו בידיו והו"ל מטלטל ד"א ברה"ר או בכרמלית, וכן הוא המנהג בארץ צבי שאין הולכין באופנים לא בשבת ולא ביו"ט אפי' בתוך העיר שיש בה עירוב, עכת"ד.

ולכאו' מ"ש בתחילה שיש לחוש שיצא חוץ לתחום או יתקן או ישאנו ברה"ר, צ"ב, דהא אין אנו גוזרין גזירות מעצמינו [והארכנו בזה להלן]. ואולי כוונתו שלא בדרך איסור אלא כהנהגה ראויה שלא יבואו להכשל. ואמנם כבר סיים בסוף דבריו לאסור גם מצד המנהג.

ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב אות ד', דף י"ח ע"ג) כתב שיש לאסור משום שיש לחוש שמא יתקלקל הגומי של אופני האופניים, וכתב ותימה על הרב פעלים שהתיר ולא נחית לחששא זו, ובודאי שלא היה בקי בטיב האופניים, ואילו היה יודע שהוא עלול להתקלקל ודאי שלא היה מתיר, וגם שמעתי מחכמי בבל רבתי שאמרו שאחר שהכיר הרב בטוב תהלוכי האופניים חזר בו ואסר, עכת"ד.

ואמנם הגרי"ח בהשמטות שבראש הס' רב פעלים ח"א כתב 'ושמעתי אומרים שיש לחוש פן יפול קלקול באופניים בשבת ויבא לתקנו, וזה הבל ולא ניתן להאמר, שהרי אין לנו לגזור גזרות מדעתינו דבר שלא גזרו בו חז"ל, שהרי יש כמה דברים שעלולים ג"כ להתקלקל בשבת ולא גזרו בהם חכמים שמא יתקלקלו ויתקנם בשבת, ואנו אין לנו לחדש גזרות מדעתינו' וכו', ומבואר דנחית להאי חששא וכתב דאין לחוש לזה משום דאין אנו גוזרין גזירות מעצמינו. וכן בספרו האחרון של הגרי"ח, ידי חיים (עמוד ר') כתב עוד לחזק ההיתר של נסיעה על אופניים, שאפילו דבר שאילו היה מצוי בזמן חז"ל נראה מסברא שהיו גוזרים עליו שמא יתקן, מ"מ כיון שרבותינו שהיה בהם כח לגזור אינם מצויים בדורינו, אנו אין לנו כח לגזור מדעתינו ולאסור המותר משום גזרה, אפילו כשיש דמיון לדבר שכבר גזרו עליו חז"ל, ולכן מותר לנסוע על אופניים בשבת, ע"ש.
ובעיקר מ"ש בישכיל עבדי דהגרי"ח הדר ביה, עי' בתשו' הג"ר רחמים חויתה הכהן (ראב"ד ג'רבא) שכתב לבעל שו"ת ישכיל עבדי (ונדפסה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' מ' ובשו"ת שמחת כהן ח"ז סי' מ"ב עמ' ק"ח) שכתב לפקפק בשמועה זו, וכן גם ראיתי להרה"ג ר' סלימאן (בהג"ר אליהו) מני בשו"ת מעשה אליהו (עמוד קכב) שהביא מ"ש הגרי"ח ברב פעלים, ולא הזכיר כלל משמועה זו שהרב חזר בו. וע"ע במש"כ ביתר אריכות בהליכות עולם ח"ד (עמוד רמב והלאה). ע"ש.

שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נה (הערות על רב פעלים חאו"ח)
ב) ח"א בעמוד הרביעי, בהשמטה לדף כד ע"א, בדין הרכיבה על אופנים בשבת, בד"ה עוד שמעתי אומרים וכו', שאין לחוש שמא יתקלקל ויבא לתקנו בשבת, שאין לנו לגזור גזרות מדעתינו. והאריך בראיות לזה. ויש להוסיף מ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב (ס"ס כה), שיש להתרחק מלגזור גזרות חדשות, שגורמות לצאת מהן תקלות רבות, והפסדן מרובה משכרן, ודיינו בגזרות חז"ל והסייגים שלהם. וע"ע בשאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קנ אות ד). ע"ש. והנה הרה"ג רבי יעקב חיים סופר בספר כף החיים (סי' תד סק"ח) הביא דברי הרהמ"ח (סי' כה), שהתיר לרכוב על אופנים בשבת בעיר שיש בה עירוב. ובכל זאת סיים להחמיר, משום גזרה דשמא יתקלקל ויבא לתקנו בשבת. ע"ש. ואפשר שלא ראה מ"ש הרהמ"ח בהשמטה כאן, שלא רצה לחוש לזה. ומ"ש בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג (חאו"ח סי' יט אות ד), וכמדומני ששמעתי מפי מגידי אמת שהיו אומרים שאחר שנודע להגרי"ח טיב תהלוכי האופנים, הדר הוא לכל חסידיו, והורה לאסור. ע"כ. (וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאו"ח סי' מ אות ו והלאה). אני אומר שאין להאמין לשמועתו. וכבר שאלו את רבני בבל הזקנים שעלו מבבל לארץ ישראל, אם נכונה השמועה הנ"ל, והשיבו, שמעולם לא שמעו שהגרי"ח חזר בו מזה. והרי ידוע שהרב לשונו עט סופר מהיר, ואילו חזר בו היה כותב כן באחד מחיבוריו שנדפסו לאחר החיבור הזה. צא ולמד ממ"ש הרהמ"ח בסוף ימיו בספר ידי חיים (עמוד ר), להעמיד דבריו, שמותר לנסוע על אופנים בשבת, שאפילו אם נמצא טעם לומר שאילו היה בזמן חז"ל היו אוסרים אותו בשבת משום גזרה, דשמא יתקלקל ויבא לתקנו בשבת, עכ"ז כיון שרבותינו הראשונים שהיה בידם כח לאסור דבר המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה לאוסרו משום גזרה זו, אנו אין לנו כח לאסור את המותר משום גזרה, אף על פי שאנו מדמים הדבר לאותו דבר שגזרו בו חז"ל. עכת"ד. הא קמן שהרהמ"ח עומד על דעתו דעת עליון בכחא דהיתרא. פוק חזי כיו"ב מ"ש הגאון מהר"ש בשו"ת נודע ביהודה מה"ת (חיו"ד סי' כט), אני שולח לכבודו העתק תשובת אדוני אבי הגאון (מחבר הנודע ביהודה) להגאון מטווריג, שכל דג שקשקשיו נקלפים מן העור ע"י שריה במי אפר או ע"י פעולה אחרת, דג טהור הוא, ומותר באכילה. ותמיהני על כבודו שכתב שאדוני אבי חזר בו מהוראתו ואסר, ושכן ציוה למר לשלוח את אגרת ההדרנא להרב מטווריג, ואני אומר דבר זה שקר מוחלט, כי ידוע לכל גודל צדקת אאמו"ר הגאון ז"ל, ואשר היה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה ובהלכה, ואם איתא לדברי מר, מדוע לא כתב בעצמו להגאון מטווריג שהיה כמה שנים מאוכלי שלחנו של אדוני אבי הגאון ז"ל, שהוא חוזר בו מהוראתו, ולא היה סומך על מר להיות שלוחו להודיע הדבר אל הרב ההוא, ובודאי שאילו חזר בו לא היה נח ושקט מלשלוח אגרות ע"י גמלא פרחא, ולפרסם האיסור שלא יכשלו באיסור דג טמא, ועוד שאיך לא חש לתקלה למחוק תשובה זו שהשאיר אחריו ברכה או לכתוב בצדה שהוא חוזר בו. ולכן טובה לו השתיקה, ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, ושאין להאמינו. ועוד שלא נמצא שום העתק מן האגרת שכתב למר, לדבריו, ופשיטא שאין מר נאמן בזה מאחר שאין בידו עתה גוף האגרת ומרחיק עדותו לומר ששלח האגרת להרב מטווריג, ונאבדה. גם למה לא הודיע הרב מטווריג דבר זה לפרסמו ברבים. וכבר אמרו (ביבמות עז א) כל ת"ח שמורה הלכה ובא, אם לאחר מעשה אין שומעים לו, ופירש רש"י, דשמא מחמת המעשה שבא לידו אמרה, והנימוקי יוסף כתב דחיישינן דילמא אמר בדדמי. ואפשר שמעלתו שמע מפי אחד מארחי פרחי, אשר זכרונו כוזב לו לומר שאדוני אבי חזר בו, ולא היו דברים מעולם. ע"ש. וכ"כ כיו"ב החזון איש או"ח (סי' לט אות טו דף ס ע"א). ע"ש. וע' להגאון רבי סלימאן מני (בנו של הגה"ח רבי אליהו מני), בשו"ת מעשה אליהו (סי' כז עמוד קכב ב) שנשאל בדין האופנים, וכתב, שהגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (סי' כה) כתב להתיר במקום מצוה גדולה, ואף על פי שלפע"ד יש להחמיר, אכן יען שיצא הדבר להתיר מפי הגרי"ח אשר רוב תושבי בגדאד קבלו הוראותיו, לא אשיב עליו דבר. ע"כ. וגם הוא לא שמע שהגרי"ח חזר בו.

אור לציון ח"ב פמ"ב ביאורים אות א'
א מעיקר הדין היה מקום להתיר רכיבה על אופניים רגילות בשבת שהרי אינו עושה בזה שום איסור וגזירות חדשות שלא גזרו חז"ל אין לנו לגזור וכמ"ש הרא"ש בפ"ב משבת סימן ט"ו שאין לחדש גזירות אחר חתימת הש"ס וכן כתב הרב המגיד בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה כ' ע"ש וכן כתב להתיר רכיבה על אופניים בשו"ת רב פעלים ח"א סימן כ"ה ובהשמטות שבראש הספר ע"ש ומ"מ למעשה אין לרכב על אופניים בשבת שכבר נהגו שלא לרכב עליהם וכן כתב בכה"ח בסימן ת"ד אות ח' שהמנהג שלא לרכב בהם לא בשבת ולא ביו"ט ולכן הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין אתה רשאי להתירם בפניהם וכמובא בפסחים נ"א ע"א ובשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף א' ע"ש ומ"מ יש להתיר לרכב על תלת אופן כיון שבהם לא נהגו איסור ומשום כך גם אין התלת אופן מוקצה ומותר בטילטול אף לגדולים.

וע"ע שו"ת ר"ע הילדסהימר חאו"ח סי' מ"ט, קצוה"ש סי' ק' בדה"ש סקט"ז, שו"ת צי"א ח"ז סי' ל', שו"ת באר משה ח"ו סי' ט"ז, חוט שני ח"ג עמ' קט"ו, מבית לוי ח"ו עמ' נ"ג, שו"ת משנ"ה ח"ז סי' ע"א, כנסת חיים למהרי"ח סופר עמ' 144 (בעמודי אוצה"ח).

ונמצא דלמעשה שוין כל גדולי זמנינו לאסור הנסיעה באופניים.

נספח - בענין אין אנו גוזרין גזירות מעצמינו​

א. הנה מרגלא בפומייהו דרבים מרבותינו דאחר חתימת התלמוד אין אנו גוזרין גזירות מעצמינו, ובראשונה מצינו כן בתשו' רב שר שלום גאון (בשו"ת חמדה גנוזה סי' ע"ז, וכ"ה בשו"ת רב שר שלום גאון הנדמ"ח סי' פ"א) על מה שנשאל שם אם אין לחוש בלישת עיסה בבשר שמן או באליה שמא יפלו ממנה פתיתים ויאכלם עם גבינה, והשיב שאין לחוש לכך לפי שכל דבר שלא גזרו עליו רבותינו הראשונים אין אנו יכולים לגזור, ואפילו בדבר שיש לחוש בו ביותר להחמיר אין אנו חוששים ולא גוזרים, ואין לנו אלא מה שגזרו אנשי כנה"ג ובתי דין גדולים כחכמי התלמוד, וכעין מה שאמרו חז"ל גזרה לגזרה מי גזרינן, שא"כ נתמלא גזרות, ע"כ.
וכ"כ רבים מרבותינו הראשונים, כ"כ הרא"ש (שבת פ"ב סי' ט"ו) לתמוה על הגאונים שהיאך יכלו לחדש גזירה אחר שסתם רב אשי הש"ס ע"ש, ובמ"מ (פ"ה מהל' חמץ ומצה ה"כ) שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו אחר דורות הגאונים, וכ"כ הר"ן בשו"ת הריב"ש (סי' ש"צ ד"ה ונשוב), וכ"כ הריב"ש (סו"ס קכ"ה ובסי' רמ"א ורע"א (ד"ה אומר)), ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' ק"ח).
וכ"כ גם רבים מרבותינו האחרונים, כ"כ הב"י (או"ח סי' תס"ב) והרדב"ז (בתשו' ח"א סי' קמ"ט ועל הרמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ב) ובשו"ת אהלי יעקב (למהריק"ש) (סי' ק"ד) והפר"ח (או"ח סי' תס"א, ויו"ד סי' פ"ד סקי"ז וסי' פ"ז סק"ז) והחיד"א בברכ"י (או"ח סי' של"ט סק"ז, וסו"ס תס"ג, וסי' תקי"א סק"ב) ובשיורי ברכה (יו"ד סי' צ"ז סק"ג) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"ד אות נ') ובשו"ת יוסף אומץ (סו"ס ט"ז) ובספר יעיר אזן (מערכת ג' אות ז'), והחק יעקב (סי' ת"ס סקט"ז) והערוה"ש (סי' תק"ט סק"י) והיד מלאכי (ח"ג כלל קנ"ג) ועיקרי הד"ט (סי' י"ד אות כ"א) והרב פעלים (ח"א או"ח סי' כ"ה וח"ב או"ח סי' מ"ב).
וע"ע בשד"ח (מע' ג' כלל י"א) שכ"כ בשם הרבה אחרונים, אך בסו"ד הביא מ"ש בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סי' נ"ט) בהג"ה מבן המחבר דאין דברי הרא"ש כפשוטם, שאין לנו כח לגזור שום גזירה אחת חתימת התלמוד, שחלילה לומר כן, שהרי בכמה מקומות מוכח להיפך, שמצינו שגזרו כמה גזירות וסייגים אחר חתימת הש"ס, אלא כוונת הרא"ש שרק לחכמי התלמוד היה כח לתקן ולגזור אף לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כמו שגזרו על ביטול שופר ולולב כשחל יום טוב בשבת משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, וכדאמרי' ביבמות (צ:), אבל אחר חתימת התלמוד אין לנו סמכות כזאת, ומשא"כ לענין גזרות בעלמא לסייג וגדר שפיר יש כח בידי חכמי הדור, עכת"ד, ולכאו' לא עיין בדברי שאר הראשונים והאחרונים הנ"ל דמבואר להדיא דלא כדבריו, ושו"ר שהשד"ח גופיה בפאת השדה (מערכת ג' סי' ד') דחה דברי הבית שלמה, ממ"ש הב"י בסי' תס"ב, דמוכח דבכל אופן אין לנו לגזור מדעתינו [וע"ע שו"ת קנין תורה (ח"ג סי' כ"ג)].

בדעת מרן החזו"א זצוק"ל
ב. והנה מצינו בחזו"א (או"ח סי' ס"ב סקכ"ו ד"ה מדברי) שכתב וז"ל מדברי הר"מ פט"ז מה' א"ב הי"ב משמע דשתיית כוס עיקרין אינו אלא מדרבנן, ויש לעי' דבסוגין פריך ומי שרי והתניא כו' ומשני הכא מעצמו הוא דאר"י כו' והוי ס"ד דההיא דר"י הוי כעין כוס עיקרין, וע"כ ר"י אשמעינן דינא דאורייתא, דאי דאורייתא פשיטא דשרי, א"צ לאשמעינן דאין איסור מדרבנן דהרי איסור דרבנן צריך מושב ב"ד ואי לא נמסר לנו שב"ד גזרו עליו אין לנו מקום להסתפק בזה, ולא שייך לאשמעינן הרוצה לסרס תרנגול כו', וכיון דס"ד בגמ' דיש מקום לאסור כוס עיקרין מה"ת א"כ כשאמר ר"א רמות רוחא הוא דנקטי' יש לנו לומר דבאמת כוס עיקרין מה"ת, ומיהו מצינו דאצטריך לאשמעינן דליכא איסורא דרבנן וכדאמר חגיגה י"ט א' סד"א ליגזור דלמא כו' ומשמע דבדבר דבקל לבוא לידי מכשול יש לאסור וא"צ מושב ב"ד לאוסרו אלא על כל דיין החובה לאסור, עכ"ל.
ומבואר דדברי הרמב"ם היו נראין לו תמוהים, אלא שכתב בסוף דבריו 'ומיהו מצינו' וכו', ומשמע דלא היה נראה בעיניו תירוץ פשוט.
אמנם בחו"ב נדה (סו"ס ב') כתב 'ומ"מ נראה וכו' ודאי צריכה בדיקה, ואל תתמה היכן מצינו שגזרו חכמים, דכל היכא דמסתבר טובא לגזור א"צ קבלה שגזרו אלא גזור ועומד הוא, (וכן שמעתי ממרן שליט"א שהוכיח כן מהא דאמרו בכמה דוכתי מהו דתימא לגזור כו')', עכ"ל. ומבואר דכתב כדבר פשוט דכל היכא דמסתבר טובא לגזור א"צ קבלה שגזרו אלא גזור ועומד הוא, וכתב שכן שמע גם ממרן החזו"א.
וכן בחוט שני (שבת ח"א עמ' קצ"ט ר') איתא דמרן החזו"א אמר שאסור לפתוח מקרר אפי' בשעה שפועל, וכתב דנראה דטעמא משום גזירה שמא יפתחנו כשאינו פועל, וכתב דבזה יש לבאר הא דאיתא בש"ס בכמה דוכתי מהו דתימא לגזור קמ"ל, וביאר דכל שיש חשש מוכח אי"צ לזה גזירה מיוחדת [וע"ע בדינים והנהגות (פי"ג אות כ"ג) דאם יש זמנים שהמקרר אינו פועל ע"י שעון, בס' מנוחה נכונה כתב בשם החזו"א דשרי, אבל שמענו שבסוף ימיו הורה שלא לעשות גם באופן זה, עכ"ד].
[ומ"מ בארחות שבת (ח"ג פכ"ו סוף הערה ז') הביאו מכתב הגרח"ק שליט"א שפעם אחת אירע ששכחו והשאירו את המקרר מחובר לזרם החשמל והתיר החזו"א לפתוח את המקרר בשעה שהוא פועל, וכמדומה שהתיר זאת גם לגדולים, עכ"ד, ומבואר לכאו' דס"ל להחזו"א דאינו איסור מדינא ועכ"פ במקום מניעת עונג שבת וכדו' יש להקל].
וע"ע אמרי יושר להגר"מ גריינימן שליט"א (שבת ריש סי' כ"ז) [וע"ע בחזו"א (יו"ד סי' ק"נ סקי"א) שא"צ מושב ב"ד על פרטים נוספים בגזירות קודמים, שמה שיראו חכמים בדורות הבאים שראוי לגזור זהו בקשת הגוזרים ומסרום לחכמי הדורות].
ומהגרש"צ רוזנבלט שליט"א שמעתי דיש להקל לפתוח המקרר בשעה שהוא פועל [וכ"ש כשהוא מכובה ע"י שעון], דדברי החזו"א דנגזרת בזה גזירה לבד הם חידוש ואי"צ לחוש לזה.

בעניין ענידת שעון יד דיגיטלי בשבת
ג. ולגבי ענידת שעון יד דיגיטלי בשבת, הורה הגרשז"א זצ"ל להתיר (מובא בס' שלמי יהודה עמ' מ"ט נ'), דאין אנו גוזרין גזירות מעצמינו שמא ילחץ על הכפתור וכדו'.
אמנם הביאו (שם) דהגרי"י פישר זצ"ל נקט לאסור בזה, ושגם הגריש"א זצ"ל חשש בזה והצריך לעשות היכר כגון שיכרוך עליו חוט וכדו'. וכעי"ז איתא באול"צ (ח"ב פכ"ו אות י') דהרגיל ללחוץ על כפתור התאורה בשעון וכדו' אסור לו לענוד השעון מדכתי' (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי, ונצטוינו בזה לשמור עצמינו שלא נבוא לידי איסור, ובדומה לזה מצינו שכתבו האחרונים שלא ישים כלי של מים ליד מיטתו ביום כיפור שמא ישכח שהוא יוהכ"פ ויבוא לשתות מן המים, והוא מדין ושמרתם את משמרתי, וה"ה לנידו"ד, עכ"ד, והדברים מחודשים טובא, וכמדומה שהמנהג הפשוט להקל בזה, וצ"ע.
 

סופר

משתמש ותיק
הבוחן אמר:
אגב גם לרכב באופניים אין הדברים פשוטים,
מה הסיבה לאיסור?
יש שכתבו (מנוחה נכונה) שמא יתקלקל משהו ויבוא לתקן. ויל"ע בזה.
יש שרצו לומר שהוא עובדין דחול, מ"מ הדבר לא פשוט כלל וכלל.
צריך להדגיש שזה פשוט לאיסור - כי כך פסקו כל הגדולים בדור האחרון, אלא הטעם אינו ברור.
והכוונה, שהתורה נתנה מקום לחכמי ישראל בכל דור ודור לגזור גזירות ולגדור גדרים, וכאן בנידן דידן של האופניים הרגישו (הרגש שניתן להם במתנת הבורא) חכמי ישראל שצריכים לאסור נסיעה באופניים, ואחרי שאסרו זאת חיפשו טעמים לכך.
 

סופר

משתמש ותיק
שף ויתיב אמר:
זה כמה זמן שיצא לשוק אופניים לילדים בלי גלגלים, וראיתי ת"ח אחד שנתן לבנו קטן לסוע בזה בשבת ואמר לי שמותר.
ויל"ע, שלב' הסברות דלעיל צריך להיות שגם בזה אסור.
אופניים בלי גלגלים ???
 

שים-שלום

משתמש רגיל
שבת נג ע"ב
תא שמע: בהמה שאחזה דם - אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם - מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן! - אמר עולא: גזירה משום שחיקת סממנין. אי הכי אדם נמי! - אדם נראה כמיקר...

ובמס' שבת מ ע"ב
אמר רבי זירא: אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי, ולא ידענא אי עקר אי לא עקר. - פשיטא דלא עקר. דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת בחצר! - לא קשיא, הא - דלית ליה גידודי, הא - דאית ליה גידודי.

ומרן השו"ע כתב בסי' שלט סע' ב אם יש לה שפה מותר. ולא משתמע לשני פנים.

לעניין שמא יסחוט, הרי בבגד שאין חושש עליו שירטב לא גזרינן, וברור שבגד ים לא חושש עליו. אך דווקא לעניין שרייתו זהו כיבוסו יותר משמע כדבי המנ"א שם בדעת השו"ע. אך מ"מ בבגד ים ניילון שכשוכו זהו כיבוסו ולא שרייתו כמבואר בסי' שב.

מכל מקום נהגו להורות לאיסור בדבר משום עובדין דחול ופשוט.
 

שף ויתיב

משתמש רגיל
סופר אמר:
שף ויתיב אמר:
זה כמה זמן שיצא לשוק אופניים לילדים בלי גלגלים, וראיתי ת"ח אחד שנתן לבנו קטן לסוע בזה בשבת ואמר לי שמותר.
ויל"ע, שלב' הסברות דלעיל צריך להיות שגם בזה אסור.
אופניים בלי גלגלים ???
צ"ל בלי פדלים
 
חלק עליון תַחתִית