פרשת בלק/פנחס. על מה עיקר הכעס על בני ישראל

אברהם העיברי

משתמש ותיק
האם על חטא גילוי עריות? או שמא על חטא ע"ז?
מצד אחד הכעס היה על ההצמדות לבעל פעור.
למרות שבלעם בעצתו אמר אלוהיהם של אלו שונא זימה.
מצד שני, המגיפה פסקה, ופנחס השיב חרון אף ע"י קנאות לג"ע.
?
 

יעבץ

משתמש ותיק
באמת קשה מאד.
הקושיא היא רק מדברי חז"ל "אלוקיהן של אלו שונא זימה".
שבתורה מפורש שהקנאה הייתה על ההצמדות לבעל פעור, המגפה הייתה על דבר פעור, וכזבי הוכתה ביום המגפה, ועל זה שב חרון אף ה'.
והמושג 'קנאה' מוזכר ושייך רק ורק כלפי חטא ע"ז "כי קצר המצע מהשתרע" (עי' יומא ט.).
ואולי צריך לפרש שאין הכוונה שחטא זה יגרום לקנאת ה'. אלא אמירה זו היא חלק מעצת בלעם. שהרי אלוקיהן של אלו שונא זימה ולכן לא תוכלו לפתות את ישראל בקלות, שמתרחקין הן מן העריות, ומצד שני מתאוין הם לכלי פשתן. לכן יש לעשות בערמה הושב זקנה מבחוץ וכו' ורק כך תוכל להחטיאם בזנות ואז יפלו ברשתם ויצמדו גם לבעל פעור וזה יביא לחרון אף, ודוק.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
אברהם העיברי אמר:
האם על חטא גילוי עריות? או שמא על חטא ע"ז?
מצד אחד הכעס היה על ההצמדות לבעל פעור.
למרות שבלעם בעצתו אמר אלוהיהם של אלו שונא זימה.
מצד שני, המגיפה פסקה, ופנחס השיב חרון אף ע"י קנאות לג"ע.
?
רבנו בחיי שם (כה ד) כתב -"או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן (להרוג את הנצמדים לבעל פעור) עד שקם פנחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה ע"כ. ז"א החרון אף היה משני פנים, ההוקעה כוונה כנגד הע"ז כמבו' שם ברש"י, ואילו המגיפה כוונה כנגד הזנות עם בנות מואב. וכ"נ מד' העמק דבר שם כתב בזה"ל -הנצמדים לבעל פעור. לא על הזנות של גויה ולא על ע"ז כמוש שאכלו והשתחוו בשביל אהבה אפשר לענוש בידי אדם אבל הנצמדים לבעל פעור שהמה היו באמת עובדי ע"ז ע"כ. ז"א על מעשה פעור נענשו בידי אדם, ואילו עיקר המגיפה משום הזנות שלא אפשר לענוש בידי אדם, וזה שאמרו חז"ל "אלקים של אלה שונא זימה".
כמו"כ ייתכן לפרש אלוקים של אלה שונא זימה מצד ההשלכות שיש בכחה ההרסני לפעול, וכמש"כ רש"י שם "שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותם אחר הפעור".
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יעבץ אמר:
באמת קשה מאד.
הקושיא היא רק מדברי חז"ל "אלוקיהן של אלו שונא זימה".
שבתורה מפורש שהקנאה הייתה על ההצמדות לבעל פעור, המגפה הייתה על דבר פעור, וכזבי הוכתה ביום המגפה, ועל זה שב חרון אף ה'.
והמושג 'קנאה' מוזכר ושייך רק ורק כלפי חטא ע"ז "כי קצר המצע מהשתרע" (עי' יומא ט.).
ואולי צריך לפרש שאין הכוונה שחטא זה יגרום לקנאת ה'. אלא אמירה זו היא חלק מעצת בלעם. שהרי אלוקיהן של אלו שונא זימה ולכן לא תוכלו לפתות את ישראל בקלות, שמתרחקין הן מן העריות, ומצד שני מתאוין הם לכלי פשתן. לכן יש לעשות בערמה הושב זקנה מבחוץ וכו' ורק כך תוכל להחטיאם בזנות ואז יפלו ברשתם ויצמדו גם לבעל פעור וזה יביא לחרון אף, ודוק.

המדינית הוכתה על ג"ע, לא על ע"ז.
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הפקדתי שומרים אמר:
אברהם העיברי אמר:
האם על חטא גילוי עריות? או שמא על חטא ע"ז?
מצד אחד הכעס היה על ההצמדות לבעל פעור.
למרות שבלעם בעצתו אמר אלוהיהם של אלו שונא זימה.
מצד שני, המגיפה פסקה, ופנחס השיב חרון אף ע"י קנאות לג"ע.
?
רבנו בחיי שם (כה ד) כתב -"או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן (להרוג את הנצמדים לבעל פעור) עד שקם פנחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה ע"כ. ז"א החרון אף היה משני פנים, ההוקעה כוונה כנגד הע"ז כמבו' שם ברש"י, ואילו המגיפה כוונה כנגד הזנות עם בנות מואב. וכ"נ מד' העמק דבר שם כתב בזה"ל -הנצמדים לבעל פעור. לא על הזנות של גויה ולא על ע"ז כמוש שאכלו והשתחוו בשביל אהבה אפשר לענוש בידי אדם אבל הנצמדים לבעל פעור שהמה היו באמת עובדי ע"ז ע"כ. ז"א על מעשה פעור נענשו בידי אדם, ואילו עיקר המגיפה משום הזנות שלא אפשר לענוש בידי אדם, וזה שאמרו חז"ל "אלקים של אלה שונא זימה".
כמו"כ ייתכן לפרש אלוקים של אלה שונא זימה מצד ההשלכות שיש בכחה ההרסני לפעול, וכמש"כ רש"י שם "שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותם אחר הפעור".

אכן, כאשר מתבוננים, אזי, רק בשעת מעשה, כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אך שלא בשעת מעשה, זהו לאו בעלמא.
וגם לפי דברי הרב/הניק 'יעבץ', קשה שרק על כך תהיה המגיפה. אלא שהע"ז זה היה העיקר, הזימה היתה הפיתוי.
מעניין מדוע בגמרא בסנהדרין, זה לא מבואר. מחר אפתח שוטנשטיין. :)
 

יעבץ

משתמש ותיק
אברהם העיברי אמר:
יעבץ אמר:
באמת קשה מאד.
הקושיא היא רק מדברי חז"ל "אלוקיהן של אלו שונא זימה".
שבתורה מפורש שהקנאה הייתה על ההצמדות לבעל פעור, המגפה הייתה על דבר פעור, וכזבי הוכתה ביום המגפה, ועל זה שב חרון אף ה'.
והמושג 'קנאה' מוזכר ושייך רק ורק כלפי חטא ע"ז "כי קצר המצע מהשתרע" (עי' יומא ט.).
ואולי צריך לפרש שאין הכוונה שחטא זה יגרום לקנאת ה'. אלא אמירה זו היא חלק מעצת בלעם. שהרי אלוקיהן של אלו שונא זימה ולכן לא תוכלו לפתות את ישראל בקלות, שמתרחקין הן מן העריות, ומצד שני מתאוין הם לכלי פשתן. לכן יש לעשות בערמה הושב זקנה מבחוץ וכו' ורק כך תוכל להחטיאם בזנות ואז יפלו ברשתם ויצמדו גם לבעל פעור וזה יביא לחרון אף, ודוק.

המדינית הוכתה על ג"ע, לא על ע"ז.
מניין לך?! כלומר, בפשט פסוקי התורה מפורש הפוך אז מהיכן אתה כ"כ משוכנע?!
למעשה יש מח' ראשונים האם ביאת נכרית איסורה מהתורה או מד"ס. ורק בפרהסיה יש הלל"מ של קנאין פוגעין בו, ומהי"ת שזה איסור שמקורו בג"ע?! לכאורה זהו סניף מאיסור של לא תתחתן בם, ועיקרו פן יחטיאו אותך, דהיינו שבכל ביאת נכרית יש הצמדות לאלוהיה.ולכן יש איסור של חיתון, ובביאה דרך מקרה מח' אם אסור מדאו', אבל בפרהסיה יש חרון אף ולכן קנאים - שמקנאים לכבוד ה' המחולל ע"י הכנסת בת אל נכר לכרמו - פוגעים בו.
וממילא כל איסורא דביאת נכרית משום ע"ז נגעו בה, ולא ג"ע. (אמנם מה שגזרו בי"ד של חשמונאים יש בזה גם מאיסור נשג"א ונשג"ז, ובזה יש גם משום ג"ע).

מה שכתבת שלא מוזכר בגמרא סנהדרין, זה מה שבאתי לומר שכן מוזכר, שהרי תוכן הגמ' זה עצת בלעם באריכות איך ע"י הזנות יגיע לכפור בה', ואם הזנות העיקר למה זה לו. אלא שהעיקר הוא הע"ז, ומה שאמר שאלוקיהם שונא זימה הוא הקדמה למה נצרך דרך ארוכה כ"כ לפתותם ע"י זקנה וילדה וכלי פשתן ויין, לפי שאינם נוחים להתפתות שדבר זה שנאוי אצלם.
ויתכן גם לפרש כדברי הרב הפקדתי שומרים, ומכ"מ ראשון נראה לי עיקר.
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יעבץ אמר:
אברהם העיברי אמר:
יעבץ אמר:
באמת קשה מאד.
הקושיא היא רק מדברי חז"ל "אלוקיהן של אלו שונא זימה".
שבתורה מפורש שהקנאה הייתה על ההצמדות לבעל פעור, המגפה הייתה על דבר פעור, וכזבי הוכתה ביום המגפה, ועל זה שב חרון אף ה'.
והמושג 'קנאה' מוזכר ושייך רק ורק כלפי חטא ע"ז "כי קצר המצע מהשתרע" (עי' יומא ט.).
ואולי צריך לפרש שאין הכוונה שחטא זה יגרום לקנאת ה'. אלא אמירה זו היא חלק מעצת בלעם. שהרי אלוקיהן של אלו שונא זימה ולכן לא תוכלו לפתות את ישראל בקלות, שמתרחקין הן מן העריות, ומצד שני מתאוין הם לכלי פשתן. לכן יש לעשות בערמה הושב זקנה מבחוץ וכו' ורק כך תוכל להחטיאם בזנות ואז יפלו ברשתם ויצמדו גם לבעל פעור וזה יביא לחרון אף, ודוק.

המדינית הוכתה על ג"ע, לא על ע"ז.
מניין לך?! כלומר, בפשט פסוקי התורה מפורש הפוך אז מהיכן אתה כ"כ משוכנע?!
למעשה יש מח' ראשונים האם ביאת נכרית איסורה מהתורה או מד"ס. ורק בפרהסיה יש הלל"מ של קנאין פוגעין בו, ומהי"ת שזה איסור שמקורו בג"ע?! לכאורה זהו סניף מאיסור של לא תתחתן בם, ועיקרו פן יחטיאו אותך, דהיינו שבכל ביאת נכרית יש הצמדות לאלוהיה.ולכן יש איסור של חיתון, ובביאה דרך מקרה מח' אם אסור מדאו', אבל בפרהסיה יש חרון אף ולכן קנאים - שמקנאים לכבוד ה' המחולל ע"י הכנסת בת אל נכר לכרמו - פוגעים בו.
וממילא כל איסורא דביאת נכרית משום ע"ז נגעו בה, ולא ג"ע. (אמנם מה שגזרו בי"ד של חשמונאים יש בזה גם מאיסור נשג"א ונשג"ז, ובזה יש גם משום ג"ע).

מה שכתבת שלא מוזכר בגמרא סנהדרין, זה מה שבאתי לומר שכן מוזכר, שהרי תוכן הגמ' זה עצת בלעם באריכות איך ע"י הזנות יגיע לכפור בה', ואם הזנות העיקר למה זה לו. אלא שהעיקר הוא הע"ז, ומה שאמר שאלוקיהם שונא זימה הוא הקדמה למה נצרך דרך ארוכה כ"כ לפתותם ע"י זקנה וילדה וכלי פשתן ויין, לפי שאינם נוחים להתפתות שדבר זה שנאוי אצלם.
ויתכן גם לפרש כדברי הרב הפקדתי שומרים, ומכ"מ ראשון נראה לי עיקר.

יישר כחך, דבריך הוסברו בטוב טעם.
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברהם העיברי אמר:
האם על חטא גילוי עריות? או שמא על חטא ע"ז?
מצד אחד הכעס היה על ההצמדות לבעל פעור.
למרות שבלעם בעצתו אמר אלוהיהם של אלו שונא זימה.
מצד שני, המגיפה פסקה, ופנחס השיב חרון אף ע"י קנאות לג"ע.
?

לאחר שחלפה ועברה השבת, נותרנו מדושני עונג, לא רק מחמת הבל החמין, אלא מהדברים שהתלבנו.

נקדים בשאלה, כמה מבני ישראל מתו באותו היום של המגיפה? האם רק 24 אלף? או שמא אלו היו רק משבט שמעון, שרצו להרוג את פנחס על מעשה זמרי?

הרמב"ן כותב בפרשת בלק פרק כה' פסוק א'

"לזנות אל בנות מואב" - על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו) לשון רש"י ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ועל כן הרגוהו בחרב אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם ולפיכך ראוי לנקמה גדולה כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד)

ובפסוק ה' את הדברים הבאים:

"הרגו איש אנשיו" - כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח) לשון רש"י ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא רובע ישראל וחלילה ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך אבל פירוש "איש אנשיו" שיהרגו השופטים כל הנצמדים כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב) כך וכמה הם שופטי ישראל שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד והנכון בעיני בענין הפרשה כי מתחלה נאמר (בפסוק ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף והשם ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע ומשה צוה כן לשופטים וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק והנה התחילו משה והשופטים לבכות ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים כי השם אמר (פסוק ד) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל וכבר שב אפו ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל" ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא לומר שהיו החוטאים רבים אבל חסך עליהם ענין פנחס והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

ובפרשתינו, בפסוק יח'

"וטעם בנכליהם" - כאשר פירשתי (לעיל כה א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (לעיל כב ד) ויאמר מואב אל זקני מדין כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם ואם לא נזכר שם ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר כי ישראל בערבות מואב בשטים היו ומאין תבא שם המדינית הזאת אבל היתה יפת תאר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג) וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם וכו'

משמע יותר, שהיתה עצת בלעם לזנות, ונוספה לכך עצת זקני מדין, לפעור. אך לגבי המגיפה הרמב"ן משאיר את הדברים מעורפלים.

מנגד באור החיים בפרק כה' פסוק יז' כתובים הדברים הבאים:

...אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד. והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחם לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם, מהם בשביל מחשבת עבודה זרה, מהם בשביל הערבות, ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה וכו'...
.....ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ"ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו':

ובפרשת מטות, פרק לא' פסוק טז' כותב במפורש

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו':

משמע, שהיו שני קפידות. על פעור, ועל הזימה, ביחוד במעשה זמרי.

בספר סוכת דוד על הפרשה אות קסא'-קסד' (אשמח שמי שיש ביכולתו, שיעלה את הכתב) מבאר שעצת בלעם היתה, לא כדי ליצור מגיפה וחרון אף על עם ישראל, אלא כדי להוריד מהם את ההגנה השמימית, ואז, כאשר ילחמו עם מואב/מדין, ינצחום.
וכן מבואר בתורת חיים (אשמח גם בזאת אם אי מי יעלה את הדברים מהכתב) על סנהדרין דף קו' שעצת בלעם היתה על זנות בלבד, ולא על ע"ז.

שבוע טוב.

נ.ב.
הכלי יקר בפרק כה' פסוק יז' מבאר מהלך מחודש ביותר, אמנם ניתן לשמוע קצת ממהלך זה גם בדברי האור החיים בתחילת פרק כה'. וז"ל:

צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה, א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא....וכו'

ומסיים דבריו: "ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני."

דבריו מבוססים על הפרשנות שעם ישראל חטא מעצמו, ולמרות שאכן ניתן לסמוך כך בפסוקים. אך אני יכול להבין מדוע לא נגעו בו אחרים.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
ר' שמשון רפאל הירש מפרש שפעור ובנות מדין, הא בהא תליא, ופעור הוא "אליל זנות" כלשונו.
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יש עוד להעיר,

שהרי ככל הנראה כל מי שחטא בזימה, חטא גם בע"ז. שהרי המחטיאות עשו התנייה בין הדברים. ואולי מלבד זמרי בן סלוא.
 

Practic

משתמש רגיל
יעויין בנתיבות שלום בריש הפרשה שמבאר שם שעיקר הכעס היה על ג"ע. גם כזבי מתה על ג"ע כמו שהעירו. גם הנצמדים לבעל פעור עשו כן אחרי שכבר זנו עם בנות מואב.
 

אברהם העיברי

משתמש ותיק
פותח הנושא
Practic אמר:
יעויין בנתיבות שלום בריש הפרשה שמבאר שם שעיקר הכעס היה על ג"ע. גם כזבי מתה על ג"ע כמו שהעירו. גם הנצמדים לבעל פעור עשו כן אחרי שכבר זנו עם בנות מואב.


ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ד' בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לד', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ד', מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

טז וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר.
 
חלק עליון תַחתִית