בס''ד פרשת מטות – אכילה ושתייה בכלי לא טבול
פתיחה
בפרשת השבוע נלחמו בני ישראל עם מדיין, ולאחר הניצחון ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולאחר מכן לטהר אותם במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) לומדת מכך שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף לכך שהעבירו את הכלים באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי עבודה זרה ה, טו)''.
הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) פסקו להלכה, שבמידה ואדם לא הטביל את הכלים שלו, יש עליו איסור לאכול ולשתות בהם, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד קכ ח, טז), שלא כמהר''ח אור זרוע סי' סא והרי''ד ע''ז עה ע''ב שהתירו.
בעקבות כך נעסוק בדף זה בחלק מהלכות טבילת כלים, ובפרט בשאלות: 1. האם מותר לאדם לאכול במסעדה או בבית מלון, שהכלים שלהם לא טבולים. 2. האם מותר לאכול בבית של חבר, כאשר הכלים לא טבולים.
איזה כלים צריכים טבילה
1. כלי אבן, עץ וזכוכית
כפי שעולה מלשון הפסוק בתורה (לא, כב), רק כלי מתכות חייבים בטבילה, וביניהם: זהב, כסף, נחשת, ברזל, בדיל ועפרת. אמנם, הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) אומרת, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה:
''רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= קנה כלי העשוי מאדמה מגוי), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.''
כלומר, מכיוון שלאחר שזכוכית נשברת אפשר להתיך אותה ולהרכיב אותה מחדש ככלי (רש''י ע''ז עה ע''ב ועוד פוסקים) או מכיוון שיש ספק אם היא נחשבת ככלי ברזל שחייבה התורה בטבילה (איסור והיתר כלל נח, נ), הצריכו חכמים לטבול גם כלי זכוכית עם ברכה. כלי אבן, עץ או חרס לעומת זאת (וכן כלים חד – פעמיים), לא צריכים טבילה כלל.
אמנם יש חילוק בין ברזל לזכוכית, בעוד שטבילת כלי ברזל לרוב הפוסקים חיובו מדאורייתא (ריטב''א, רמב''ן, תוספות, שו''ע יו''ד קכ, יד), טבילת כלי זכוכית לרוב הפוסקים היא מדרבנן (ספר הישר סי' סז, אשכול ח''ג עמ' 140, נוב''י יו''ד קמב, שלא כמאמר מרדכי).
כלי מפלסטיק
לכאורה לפי טעמו של רש''י, היה מקום גם להטביל כלי מפלסטיק, שהרי אפשר להתיך אותו וליצור כלי מחדש, ואכן יש שנקטו כך להלכה (מנחת יצחק ח''ג, עו. אך כתב להטביל בלי ברכה).
אך למעשה רוב ככל הפוסקים נקטו, שאין חובה להטביל כלי מפלסטיק, או משום שהוא נחשב כמו כלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ח''ז, לז), או משום שחז''ל גזרו רק על כלי זכוכית, ולא על כלי פלסטיק (מלמד להועיל יו''ד ב, מט).
השלכות לרמת החיוב
לעיל חילקנו, בין כלים שחובה להטביל מדאורייתא, לבין כלים שחיובם מדרבנן. להבדל ברמת החיוב יש מספר השלכות:
א. האם אפשר לשלוח קטן לטבול כלים? במידה ומדובר בכלי שחייב טבילה מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (יו''ד קכ, יד) על פי דברי תרומת הדשן, שאסור לשלוח קטן להטביל את הכלי. אמנם במידה ומדובר בכלי שחיובו מדרבנן, מותר לשלוח גם קטן להטביל.
ב. במקום שבו יש ספק האם הטבילו את הכלי. כלי מברזל שיש ספק אם הטבילו אותו, יהיה חייב בטבילה, כי ספק דאורייתא לחומרא. לעומת זאת כלי זכוכית לא יצטרכו להטביל במקום ספק, כי ספק דרבנן לקולא, וכך פסקו להלכה הרב אויערבך (מנחת שלמה ח''ב סו, טו) והמנחת יצחק (ח''א סי' מד).
אמנם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח''ג סי' ד) נקט, שיש לטבול בלא ברכה כלי זכוכית שיש ספק עם הטבילו אותו, מכיוון שאפשר בקלות לברר אם הכלי טעון טבילה, ומשום שידוע לו שיתעצלו ולא יבדקו, הוא גזר שהכלי צריך טבילה (ויש בדבריו חידוש גדול). החזו''א (יו''ד סי' לז) גם פסק שצריך להטביל כלי זכוכית, משום שרובץ על הכלי איסור.
2. כלי סעודה
דין מיוחד יש בהלכות טבילת כלים, לא טובלים את הכלים משום שיש בהם לכלוך או דברים טמאים, אלא עצם המעבר מרשותו של הגוי לרשותו של הישראל, מצריך טבילה (וכמובן שאסור לאכול בכלי לא טבול). לכאורה לפי הסבר זה, גם אדם שקונה מכונית מגוי צריך להטביל אותה, שהרי זה לא קשור למה שנבלע בכלי! הגמרא עמדה על שאלה זו ודחתה אותה:
''אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה (= אפילו כלים חדשים מגוי צריך לטבול, שהרי אפילו כלים שליבנו אותם באש צריכים טבילה). מתקיף לה רב ששת: אי הכי, אפי' זוזא דסרבלא נמי (= אם ככה אפילו בגד צריך טבילה)! אמר ליה: כלי סעודה אמורים בפרשה.''
כלומר רק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו חייבים בטבילה, ולא כל כלי שנקנה מגוי צריך טבילה, משום כך אדם שקונה מכונית לא יצטרך לטבול אותה, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד קכ, ד):
טריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות (=ברזלים מעל האש שעליהם מניחים את הסיר), אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא"ש (=סיר), טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.
יש עוד הרבה פרטי דינים בשאלה איזה כלי מוגדר ככלי סעודה, האם דווקא כלי שנוגע באוכל כשהוא מבושל, או אפילו כשהוא חי, ועוד ועוד... בכל אופן זה מוביל אותנו לדין הבא אותו כותב הבית יוסף, השימוש בכלי סחורה שלא נטבלו.
כלי סחורה
הבית יוסף (קכ, ח) כתב בשם רבו המהר''י בי רב, שמוכר יהודי שקנה מגוי כלים בשביל למכור אותם בחנות שלו, לא צריך לטבול את הכלי:
''והיה נראה לומר, שישראל שקנה כלי מגוי לסחורה, אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה ודמי להא דהגהות אשירי בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה.''
מתוך כך יש מהאחרונים שהבינו, שכלים שנמצאים במסעדה אין צריך להטביל אותן, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר, ולא לשימוש אישי, כך פסק ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הל' הכשר כלים סי' כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. וזה לשון הדרכי תשובה (יו''ד קכ, ע):
ומהאי טעמא (= שכלי סחורה לא צריכים טבילה) יתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים, ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה...
אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים . אכן הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח) נקט שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה, אבל בכל זאת התיר להשתמש בהם ללא טבילה.
הוא טען, שכל מה שאסרו להשתמש בכלי שאול (דהיינו כלים במסעדה) ללא טבילה, זה רק בגלל שיש אפשרות לסועד לטבול את הכלי, אבל במקום שאין לסועד אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. במסעדה או בבית מלון, בדרך כלל אי אפשר לקחת את הכלי ולהטביל אותו, ומשום כך יהיה מותר להשתמש גם ללא טבילה (הסברא שלו היא, שיש איסור עשה לאכול בכלי לא טבול, ולא שהטבילה היא כמו מתיר. מעין זה מצינו לעניין ציצית שנקרעה בשבת עיין באו''ח סי' יג בשם המרדכי).
אמנם יש שאסרו להשתמש במסעדה בכלי לא טבול, מהסיבה שבאמת זה לא כוונת הבית יוסף כאשר הוא אמר כלי סעודה, וביניהם החזו''א (ספר הכשרות פ''ד, ז), הלבושי מרדכי (יד, פג) הרב אשר וייס (אם כי יש לציין שבמקום דחק גדול מאוד, למשל אדם שחוזר בתשובה, הוא התיר לו לסמוך על סברת הרב אויערבך) ועוד, כך אמר לי גם הרב שמואל אליהו, בשם אביו, הרב מרדכי אליהו (אם כי בשעת הדחק הוא התיר לשתות תה בכלי זכוכית אצל אדם שלא שומר כשרות) . לכן לפי שיטתם אדם המתארח בצימר/בית מלון או אוכל במסעדה, צריך לבדוק לפני, שהכלים טבולים, ואם הם לא, אסור לו לאכול בהם.
הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד ג, כב) חילק בין אוכל שחייבים את הכלי שלו בשביל לאכול את המאכל (למשל מרק, שבלי הקערה הוא יישפך), שבאכילת אוכל כזה, אסור להשתמש בכלי לא טבול. לבין אוכל שאפשר להסתדר גם בלי צלחת (למשל עוף).
אכילה בכלי פרטי לא טבול
מה יהיה הדין, כאשר אדם בא לחברו הביתה, והכלים של חברו לא טבולים, האם גם במצב כזה יהיה מותר לו לאכול בכלי?
ברור שכל הפוסקים שהבאנו לעיל, שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, אוסרים לאכול גם בבית פרטי של אדם שלא טבל את כליו. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול, לא התירו לאכול בכלי לא טבול בבית של אדם פרטי. מה טעם הדבר? כפי שראינו לעיל הסיבה שהתירו לאכול במסעדה, משום שהכלים שם מוגדרים ככלי סעודה, בבית פרטי לעומת זאת, לא שייך לומר שהכלים מוגדרים ככלי סעודה. כך למשל כותב הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד):
המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה (וכן מבואר בחידושי החתם סופר ליורה דעה סוף סימן ק"כ).
אמנם יש כאלה שהתירו. לעיל הבאנו את סברתו של הגרש''ז אויערבך, שכאשר אדם אוכל במקום ואין לו אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טובל. סברא זו נכונה גם באכילה בבית פרטי של אדם בכלי לא טבול, ומשום כך הוא פוסק להקל (אם כי לכתחילה הוא צריך להיזהר ולא להגיע למצב כזה). גם הרב יעקב אריאל (שו''ת אהלה של תורה ח''א, יט) גם פסק להקל בשעת הדחק, ולסמוך על השיטות הסוברות, שאורח לא חייב אף פעם להטביל את הכלים שהוא אוכל בהם, והחובה מוטלת על בעל הכלי.
מוזמנים להגיב....
פתיחה
בפרשת השבוע נלחמו בני ישראל עם מדיין, ולאחר הניצחון ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולאחר מכן לטהר אותם במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) לומדת מכך שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף לכך שהעבירו את הכלים באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי עבודה זרה ה, טו)''.
הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) פסקו להלכה, שבמידה ואדם לא הטביל את הכלים שלו, יש עליו איסור לאכול ולשתות בהם, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד קכ ח, טז), שלא כמהר''ח אור זרוע סי' סא והרי''ד ע''ז עה ע''ב שהתירו.
בעקבות כך נעסוק בדף זה בחלק מהלכות טבילת כלים, ובפרט בשאלות: 1. האם מותר לאדם לאכול במסעדה או בבית מלון, שהכלים שלהם לא טבולים. 2. האם מותר לאכול בבית של חבר, כאשר הכלים לא טבולים.
איזה כלים צריכים טבילה
1. כלי אבן, עץ וזכוכית
כפי שעולה מלשון הפסוק בתורה (לא, כב), רק כלי מתכות חייבים בטבילה, וביניהם: זהב, כסף, נחשת, ברזל, בדיל ועפרת. אמנם, הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) אומרת, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה:
''רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= קנה כלי העשוי מאדמה מגוי), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.''
כלומר, מכיוון שלאחר שזכוכית נשברת אפשר להתיך אותה ולהרכיב אותה מחדש ככלי (רש''י ע''ז עה ע''ב ועוד פוסקים) או מכיוון שיש ספק אם היא נחשבת ככלי ברזל שחייבה התורה בטבילה (איסור והיתר כלל נח, נ), הצריכו חכמים לטבול גם כלי זכוכית עם ברכה. כלי אבן, עץ או חרס לעומת זאת (וכן כלים חד – פעמיים), לא צריכים טבילה כלל.
אמנם יש חילוק בין ברזל לזכוכית, בעוד שטבילת כלי ברזל לרוב הפוסקים חיובו מדאורייתא (ריטב''א, רמב''ן, תוספות, שו''ע יו''ד קכ, יד), טבילת כלי זכוכית לרוב הפוסקים היא מדרבנן (ספר הישר סי' סז, אשכול ח''ג עמ' 140, נוב''י יו''ד קמב, שלא כמאמר מרדכי).
כלי מפלסטיק
לכאורה לפי טעמו של רש''י, היה מקום גם להטביל כלי מפלסטיק, שהרי אפשר להתיך אותו וליצור כלי מחדש, ואכן יש שנקטו כך להלכה (מנחת יצחק ח''ג, עו. אך כתב להטביל בלי ברכה).
אך למעשה רוב ככל הפוסקים נקטו, שאין חובה להטביל כלי מפלסטיק, או משום שהוא נחשב כמו כלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ח''ז, לז), או משום שחז''ל גזרו רק על כלי זכוכית, ולא על כלי פלסטיק (מלמד להועיל יו''ד ב, מט).
השלכות לרמת החיוב
לעיל חילקנו, בין כלים שחובה להטביל מדאורייתא, לבין כלים שחיובם מדרבנן. להבדל ברמת החיוב יש מספר השלכות:
א. האם אפשר לשלוח קטן לטבול כלים? במידה ומדובר בכלי שחייב טבילה מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (יו''ד קכ, יד) על פי דברי תרומת הדשן, שאסור לשלוח קטן להטביל את הכלי. אמנם במידה ומדובר בכלי שחיובו מדרבנן, מותר לשלוח גם קטן להטביל.
ב. במקום שבו יש ספק האם הטבילו את הכלי. כלי מברזל שיש ספק אם הטבילו אותו, יהיה חייב בטבילה, כי ספק דאורייתא לחומרא. לעומת זאת כלי זכוכית לא יצטרכו להטביל במקום ספק, כי ספק דרבנן לקולא, וכך פסקו להלכה הרב אויערבך (מנחת שלמה ח''ב סו, טו) והמנחת יצחק (ח''א סי' מד).
אמנם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח''ג סי' ד) נקט, שיש לטבול בלא ברכה כלי זכוכית שיש ספק עם הטבילו אותו, מכיוון שאפשר בקלות לברר אם הכלי טעון טבילה, ומשום שידוע לו שיתעצלו ולא יבדקו, הוא גזר שהכלי צריך טבילה (ויש בדבריו חידוש גדול). החזו''א (יו''ד סי' לז) גם פסק שצריך להטביל כלי זכוכית, משום שרובץ על הכלי איסור.
2. כלי סעודה
דין מיוחד יש בהלכות טבילת כלים, לא טובלים את הכלים משום שיש בהם לכלוך או דברים טמאים, אלא עצם המעבר מרשותו של הגוי לרשותו של הישראל, מצריך טבילה (וכמובן שאסור לאכול בכלי לא טבול). לכאורה לפי הסבר זה, גם אדם שקונה מכונית מגוי צריך להטביל אותה, שהרי זה לא קשור למה שנבלע בכלי! הגמרא עמדה על שאלה זו ודחתה אותה:
''אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה (= אפילו כלים חדשים מגוי צריך לטבול, שהרי אפילו כלים שליבנו אותם באש צריכים טבילה). מתקיף לה רב ששת: אי הכי, אפי' זוזא דסרבלא נמי (= אם ככה אפילו בגד צריך טבילה)! אמר ליה: כלי סעודה אמורים בפרשה.''
כלומר רק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו חייבים בטבילה, ולא כל כלי שנקנה מגוי צריך טבילה, משום כך אדם שקונה מכונית לא יצטרך לטבול אותה, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו''ד קכ, ד):
טריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות (=ברזלים מעל האש שעליהם מניחים את הסיר), אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא"ש (=סיר), טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.
יש עוד הרבה פרטי דינים בשאלה איזה כלי מוגדר ככלי סעודה, האם דווקא כלי שנוגע באוכל כשהוא מבושל, או אפילו כשהוא חי, ועוד ועוד... בכל אופן זה מוביל אותנו לדין הבא אותו כותב הבית יוסף, השימוש בכלי סחורה שלא נטבלו.
כלי סחורה
הבית יוסף (קכ, ח) כתב בשם רבו המהר''י בי רב, שמוכר יהודי שקנה מגוי כלים בשביל למכור אותם בחנות שלו, לא צריך לטבול את הכלי:
''והיה נראה לומר, שישראל שקנה כלי מגוי לסחורה, אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה ודמי להא דהגהות אשירי בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה.''
מתוך כך יש מהאחרונים שהבינו, שכלים שנמצאים במסעדה אין צריך להטביל אותן, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר, ולא לשימוש אישי, כך פסק ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הל' הכשר כלים סי' כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. וזה לשון הדרכי תשובה (יו''ד קכ, ע):
ומהאי טעמא (= שכלי סחורה לא צריכים טבילה) יתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים, ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה...
אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים . אכן הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח) נקט שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה, אבל בכל זאת התיר להשתמש בהם ללא טבילה.
הוא טען, שכל מה שאסרו להשתמש בכלי שאול (דהיינו כלים במסעדה) ללא טבילה, זה רק בגלל שיש אפשרות לסועד לטבול את הכלי, אבל במקום שאין לסועד אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. במסעדה או בבית מלון, בדרך כלל אי אפשר לקחת את הכלי ולהטביל אותו, ומשום כך יהיה מותר להשתמש גם ללא טבילה (הסברא שלו היא, שיש איסור עשה לאכול בכלי לא טבול, ולא שהטבילה היא כמו מתיר. מעין זה מצינו לעניין ציצית שנקרעה בשבת עיין באו''ח סי' יג בשם המרדכי).
אמנם יש שאסרו להשתמש במסעדה בכלי לא טבול, מהסיבה שבאמת זה לא כוונת הבית יוסף כאשר הוא אמר כלי סעודה, וביניהם החזו''א (ספר הכשרות פ''ד, ז), הלבושי מרדכי (יד, פג) הרב אשר וייס (אם כי יש לציין שבמקום דחק גדול מאוד, למשל אדם שחוזר בתשובה, הוא התיר לו לסמוך על סברת הרב אויערבך) ועוד, כך אמר לי גם הרב שמואל אליהו, בשם אביו, הרב מרדכי אליהו (אם כי בשעת הדחק הוא התיר לשתות תה בכלי זכוכית אצל אדם שלא שומר כשרות) . לכן לפי שיטתם אדם המתארח בצימר/בית מלון או אוכל במסעדה, צריך לבדוק לפני, שהכלים טבולים, ואם הם לא, אסור לו לאכול בהם.
הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד ג, כב) חילק בין אוכל שחייבים את הכלי שלו בשביל לאכול את המאכל (למשל מרק, שבלי הקערה הוא יישפך), שבאכילת אוכל כזה, אסור להשתמש בכלי לא טבול. לבין אוכל שאפשר להסתדר גם בלי צלחת (למשל עוף).
אכילה בכלי פרטי לא טבול
מה יהיה הדין, כאשר אדם בא לחברו הביתה, והכלים של חברו לא טבולים, האם גם במצב כזה יהיה מותר לו לאכול בכלי?
ברור שכל הפוסקים שהבאנו לעיל, שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, אוסרים לאכול גם בבית פרטי של אדם שלא טבל את כליו. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול, לא התירו לאכול בכלי לא טבול בבית של אדם פרטי. מה טעם הדבר? כפי שראינו לעיל הסיבה שהתירו לאכול במסעדה, משום שהכלים שם מוגדרים ככלי סעודה, בבית פרטי לעומת זאת, לא שייך לומר שהכלים מוגדרים ככלי סעודה. כך למשל כותב הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד):
המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה (וכן מבואר בחידושי החתם סופר ליורה דעה סוף סימן ק"כ).
אמנם יש כאלה שהתירו. לעיל הבאנו את סברתו של הגרש''ז אויערבך, שכאשר אדם אוכל במקום ואין לו אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טובל. סברא זו נכונה גם באכילה בבית פרטי של אדם בכלי לא טבול, ומשום כך הוא פוסק להקל (אם כי לכתחילה הוא צריך להיזהר ולא להגיע למצב כזה). גם הרב יעקב אריאל (שו''ת אהלה של תורה ח''א, יט) גם פסק להקל בשעת הדחק, ולסמוך על השיטות הסוברות, שאורח לא חייב אף פעם להטביל את הכלים שהוא אוכל בהם, והחובה מוטלת על בעל הכלי.
מוזמנים להגיב....