לשונות שגורים אצל מחברים מסויימים

נצבים וילך

משתמש ותיק
שפרינגר אמר:
בלשון הרמב"ם בספר היד, פעמים רבות כשמזכיר את חז"ל כותב "חכמים", פעמים רבות כותב "חכמים הראשונים", ולפעמים (נראה לי נדיר ביחס לביטויים "חכמים" ו"חכמים הראשונים"): "גדולי החכמים". האם ידוע במה תלוי?
בדרך כלל נראה שכשמצטט דבר בשם חז"ל כותב חכמים, וכשמדבר על הנהגותיהם ומדותיהם וכדומה נוקט "חכמים הראשונים" (וכמו בהל' שבת פ"ל ה"ב, ועוד) או "גדולי החכמים" (כמו בהל' תפלה פ"ד ה"ט. הל' תעניות פ"ה ה"ג. כמה פעמים בהל' מתנות עניים פ"י).
אבל אין זה הכלל תמיד.
למשל, בהל' דעות פ"א ה"ד "צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם", הל' ציצית פ"א ה"ה "אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת".

ומה טעם השינוי צוו חכמים או אמרו חכמים?
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
זה נושא רחב הקף ממש.
קראתי באחד מקבצי ישורון שהמציאו היום אלגוריתם חכם שמזינים אותו בטקסט שלא ידוע מי מחברו. ועל סמך צורת ניסוח הוא משייך את הנוסח למחבר. על סמך נוסחאות אחרות ידועות.

ההצלחה של זה היא כמעט של 100 אחוז.
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
גם בין מחברי זמננו יש מהם שיש להם צורת ניסוח ייחודית שניתן להבחין בה ולזהות את המחבר גם בלי לדעת מי המחבר מעיקרא.

ובראשונים בוודאי מוצאים כך. אני מציין לדוגמאות בולטות במיוחד:

המאירי: בניסוח שלו יש מילות קישור רבות. והוא מאריך לסדר את דבריו ולהעמיד כל פרט בסוגיא במקומו הראוי (פעם ראיתי מחבר בן ימינו שהעתיק מהמאירי ציטוט. ואמרתי לחברותא שאני מסכים להתערב על כך שזה לא נוסח במאירי. פתחנו וראיתי שצדקתי. וזיהיתי את זה כי המשפט לא היה בנוי כמו שצריך. (כמו שמצוי בקרב דוברי אידיש שכותבים בלה"ק).

מרן הגר"ע יוסף: הנוסח שלו מזוקק מאוד. ואין כפילויות בניסוח. (אצל בחורי ישיבות כל קטע בחבורה נפתח במילה "והנה". אצלו זה רחוק מאוד מזה) ויש לו אוצר ביטויים נרחב לכל סיטואציה. וגם מליצותיו לא מפריעים את שטף הקריאה.

יש גם דוגמאות לאידך גיסא אך מפאת כבוד חכמים לא אכתוב כאן
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
למה זה תשאל לשמי אמר:
ראיתי פעם על מחבר מגדולי האחרונים (אולי שער המלך) שמציין 'בפ''ב' וכוונתו 'בפרק בתרא', ולכן היו מקרים שהשיגו עליו שלא נמצא כן בפרק שני, ואיתא בפרק בתרא.



'מחותני' שכתב הש''ך בהיותו בן כ''ד שנה... ומוכח שהכוונה לחותן אחיו או כעי''ז. העירוני שכן מצוי גם בחת''ס.
לגבי פ"ב- זה דבר נפוץ מאוד אצל ראשונים ואחרונים לא רק אצל השער המלך
וכן מחותני- זה לא דרכו של הש"ך או החת"ס, אלא הביטוי מחותני באותם ימים היה רחב הרבה יותר ממה שהוא היום.
 
 

בשלמא

משתמש ותיק
מקדש שביעי כל שביעי אמר:
בשלמא אמר:
המהרש"ל כותב

איפה?

יש"ש יבמות פ"ד אות ל"ד 
ואף שבפ"ק דמגילה (ה' ע"ב) כתבו התו' (ד"ה ממעטין) דממעטין כו' משמע, שאינם עושין כלל, דאם לא כן, ה"ל לפרש מאי הוא קורא ממעט, אכן התו' דהכא עיקר, נגד התו' של אותן מסכתות קטנות, וכן יש קבלה, שהתוספות מן המסכתות גדולות הן תו' של ר"א מטו"ך.
 
 

ארפכשד

משתמש ותיק
ישעיהו ו' י"ג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר
 
שבת דף כב עמוד א

אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא סוכה תניא חנוכה לא תניא



עירובין דף עה עמוד ב

אמר רב יוסף מריה דאברהם רבים ברבי איחלף לי


כתובות דף ב עמוד א

אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא


בבא בתרא דף קלד עמוד ב

א"ר יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא אלא אי אתמר הכי איתמר א"ר יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה


שימו לב: יש כאן שתי מטבעות לשון ייחודיות:

1. הלשון "מריה דאברהם" היא ייחודית לארבעה מקומות הללו בלבד, וגם ייחודית לר' יוסף לחוד.

2. הלשון "תלי תניא בדלא תניא" גם הוא ייחודי לשלשה מקומות הללו בלבד, ובשם ר' יוסף.
 
חלק עליון תַחתִית