בגלל -האפס - הזה החלו כל הצרות, ולרמבן כל הסיפור היה אחרת לגמרי, המרגלים. ולאור החיים בני רימו את משה.

NETANEL

משתמש ותיק
האם המרגלים שיקרו מההתחלה ?
שליח שעונה נכונה על שליחותו - רשע או צדיק ?
אז למה יש עליהם טענות ?
התחמקויות- ושתילת רמזים ?
מה גרם לספיקות ?  ולבסוף ממה  השתכנעו ?
ואיך ארץ שמגדלת גיבורים נהפכת מסימן שהארץ טובה -לסימן רע ? 
מה שבר את המרגלים  -שגרם להם לשקר ?
מה היה המכה בפטיש שהביא למות המרגלים ?
ולבסוף - לפי האור החיים בני הצליחו לרמות את משה ,שבתחילה התנגד לשליחת המרגלים. בתגובת.

כדי לענות עכ נעיין ברמבן על הפרשה:

  השיבו אמת לשולחם- הרמבן פסוק כ"ז:
        ד"ה וגם זבת חלב ודבש:
בעבור שציוה אותם לראות השמנה היא אם רזה,  השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא,
ועל שאלתו "היש בה עץ אם אין", השיבו לו "וזה פריה",   כי כן ציוה אותם להראותו.
         והנה בכל זה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם "החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים".
        אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום עניין, כלשון "האפס לנצח חסדו" (תהילים עז,ט), "ואין עוד אפס אלהים" (ישעיה מה יד).
   והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא אליהם, כי עז העם, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם.- 
     ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על שצוה אותם ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו: "אפס כי עד העם והערים בצורות" וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?

רמבן כט
התעלמות - ורמזים לעתיד-
..הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני מוראם ממשה ואהרן.
    והנה השיבו על כל מה שצוה להם משה זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה.
וכן לא הזכירו  טובה  כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך " ארץ אוכלת יושביה היא " בדרך דבה , והנה עמה מועטים וחזקים מאד והנה העם הבינו כוונתם ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן.

 1- ​​​בשלב זה לא דיברו  במפורש רעה על הארץ, אלא על חוזק האנשים והערים שיקשו על כיבושם.

   
הוויכוח -והספק-
פסוק ל':
           ד"ה ויהס כלב: כי שתק אותם ואמר "עלה נעלה" וגו' "כי יכול נוכל לה" - לומר, אמת הוא שהעם חזק, אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות, על כן אמר "לה".
     אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם, ואמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" - לאמר אפילו העם אם יצאו אלינו בשדה, לא נוכל לעלות אליהם להילחם בה, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, כי טעם "לעלות אל העם", כטעם "ברו לכם איש וירד אלי" . (שמואל א, יז,ח,), לשון נלחמים במערכה.

2 בשלב זה נוצר וויכוח בין כלב והמרגלים ,אם ישראל יכולים לגבור עליהם למרות חוזקם או לא, והעם לאידע מה להחליט.
 
היכן ומתי הפסיקו להתלבט-פסוק ל"ב:
           ד"ה ויוציאו דיבת הארץ:
         כי הלכו מלפני משה ואהרן.    והיו אומרים באוהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה.
      כי מתחילה, כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה",
      היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם, ומהם בעזרת השם בגיבורים.
    אז הוציאו להם דיבה בפני עצמם, דכתיב "הארץ אשר עברנו בה" ארץ אוכלת יושביה  היא וגו' - עד שילינו כל העדה, וזה טעם מה שאמר (י"ד ל"ו) "וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ".
3- בשלב זה הם מתחילים לשקר ולדבר רעה על הארץ עצמה, (לא על האנשים והערים כמקודם) , ולא במעמד כולם אלא הם מתפזרים מאוהל לאוהל לשכנע, 
שכן עד עכשיו לא ענו כלל על השאלה  "הטובה הארץ אם רעה (פסוק יט) ? והיה זה בכוונה שחיכו שמשה ילך ואז סיפרו בדיות ושקרים לעם,
 
רק החזקים ישרדו
      ארץ אוכלת יושביה: ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מידות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים, שפלי קומה, חסירי הכוח.
          אבל דיבת המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא חזקת האויר, כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים, ויגדלו גדול רב מאוד,
ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מידות, שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם,
ולכן תגדל אנשים גדולים מאוד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.

3- המשך השלב , איך הענקים נהפכים לעדות על הארץ שהיא רעה - (ןלא לטובה  כפי שאמור להיות)? כיון שרק החזקים שורדים !


מה שבר אותם-
     והיה זה, כי האנשים האלה (המרגלים)  בראותם העם, אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם, והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות, ויהושע וכלב מחזקים את לבם,( ולא שמראש זממו רעה)

סיבת המוות -
     הוציאו דיבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים. ודע כי מוציא דיבה הוא כסיל, אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא מביא דיבה, כמו שנאמר (בראשית לז,ב ) "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם".
ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (י"ד ל"ז) "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'".

סיכום
       יש לשים לב לדרכם של המרגלים בהסתת העם, תחילה ידברו רק אמת,עם רמזים לכיוון אחר.  אחר כך יוסיפו ויביעו את חות דעתם שהסתירו,  ולבסוף כדי לחזק את דעתם יגיעו לדברי שקר גמור, ולהוצאת דיבה.    וגם תחילה ידברו גם עם משה ואהרן ששלחום, ואח"כ  רק עם העם  באו אליהם בסתר,

          הרמבן מסביר שהמרגלים ויהושע וכלב הסכימו כולם שהארץ טובה מאוד ובזה לא היה מחלוקת,אולם בליבם הם היו מבוהלים ומפוחדים, ומשום כך בשלב הבא:
   המרגלים המיסו את לבב העם,בתעמולתם שהעם היושב בכנען חזק מידי ואי אפשר לנצחם .
            אך יהושע וכלב טענו מנגד שאף אם תושבי הארץ חזקים, בורא עולם חזק מהם ובעזרתו ינצחו. וכיוון שהמרגלים ראו שעם ישראל מתלבטים ומשתכנעים מדברי יהושע וכלב,
              או אז באו המרגלים בטענה חדשה ושקרית שאותה לא השמיעו בפני  משה רבינו שמטבעה הארץ היא מסוכנת והאנשים שבה  מתים שם ללא הרף.ורק גיבורים יכולים לשרוד בה, וכאן היה הכישלון הגדול והגזרות בעקבותיהן.
               ערב שבת -שלום,
 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
תוספת לנל 1
             "והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה" ( מהרמבן)

בעצם הרמבן את גישתו השונה לסיפור המרגלים מוצאים אנו כבר בתחילת הסיפור ,
          שכן בניגוד למדרש שמביא רשי "לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח .לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו כמו שנאמר (דברים א כב) ותקרבון אלי כולכם וגו' . ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה לשון רש"י מדברי אגדה

אבל הרמבן מקשה עכ כמה וכמה ( חמש) קושיות :
1- " ויש כאן לשאול אם כן משה עצמו חטא בענין שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) ?
2- ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה ?
3 - ועוד מה עשו המרגלים כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם     רב ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים,
 ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם .ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות,   וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם, ,..
4 - והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים - יתר מאד ממה שאמרו המרגלים     לאבותם -, כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות     בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק .
ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה - למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם,
5 - ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב ואם רעה או שהעם חזק - סבור הוא שיחזירם למצרים ?!

התירוץ ויישוב הקושיות - אור חדש על העניין,

עצם שליחת המרגלים רצוייה ונדרשת: שאין סומכין על הנס - וכולם נהגו כך,
         אבל ישוב הענין בזה: כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ .
      וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו' כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ ,וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות , וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים ועל כן היה טוב בעיני משה.

        כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס אבל יצווה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים אז נמלך משה בשכינה ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש .

                           והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב וטעמו עלו זה הדרך בנגב שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ , וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר,
                ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון כי גם יהושע לא כבש את כולם וזה טעם: ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט) על העם היושב בנגב,

משה ידע- אבל מישראל נעדרה הידיעה -  שטובה הארץ-
             ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו' בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ) כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ, ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה,

         אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו , על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם ,

אז מה היה הדיבור של השם בעניין?
         והנראה בעיני בלשון הכתוב כי לא נמלך משה בשכינה אבל טעם " שלח לך " כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות צוהו : "שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם" כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין שתהיה הגזירה שוה בכל העם , טעם על פי ה' (פסוק ג) שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל ,
...
מסכם הרמבן- 

אבל היה הענין כך : 
       ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה - ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות , ואמר לו סתם " שלח לך אנשים " וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל - כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל ,והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו,

הם אמרו"יחפרו",והשם אמר "יתורו"
           וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב) והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט) וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (לעיל י לג), אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען" . והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דברי הימים ב ט יד) וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו) וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג),

        ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו' והכל לשמחם "כי צבי היא לכל הארצות" ויעלו בה בחפץ גדול , ..... כי מצות ה' לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה.שנאמר"שומר מצווה לא ידע וכו (קוהלת ח,ה).
 

ציון הלא תשאלי

משתמש ותיק
NETANEL אמר:
האם המרגלים שיקרו מההתחלה ?
שליח שעונה נכונה על שליחותו - רשע או צדיק ?
אז למה יש עליהם טענות ?
התחמקויות- ושתילת רמזים ?
מה גרם לספיקות ?  ולבסוף ממה  השתכנעו ?
ואיך ארץ שמגדלת גיבורים נהפכת מסימן שהארץ טובה -לסימן רע ? 
מה שבר את המרגלים  -שגרם להם לשקר ?
מה היה המכה בפטיש שהביא למות המרגלים ?

כדי לענות עכ נעיין ברמבן על הפרשה:

  השיבו אמת לשולחם- הרמבן פסוק כ"ז:
        ד"ה וגם זבת חלב ודבש:
בעבור שציוה אותם לראות השמנה היא אם רזה,  השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא,
ועל שאלתו "היש בה עץ אם אין", השיבו לו "וזה פריה",   כי כן ציוה אותם להראותו.
         והנה בכל זה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם "החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים".
        אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום עניין, כלשון "האפס לנצח חסדו" (תהילים עז,ט), "ואין עוד אפס אלהים" (ישעיה מה יד).
   והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא אליהם, כי עז העם, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם.- 
     ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על שצוה אותם ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו: "אפס כי עד העם והערים בצורות" וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?

רמבן כט
התעלמות - ורמזים לעתיד-
..הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני מוראם ממשה ואהרן.
    והנה השיבו על כל מה שצוה להם משה זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה.
וכן לא הזכירו  טובה  כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך " ארץ אוכלת יושביה היא " בדרך דבה , והנה עמה מועטים וחזקים מאד והנה העם הבינו כוונתם ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן.

 1- ​​​בשלב זה לא דיברו  במפורש רעה על הארץ, אלא על חוזק האנשים והערים שיקשו על כיבושם.

   
הוויכוח -והספק-
פסוק ל':
           ד"ה ויהס כלב: כי שתק אותם ואמר "עלה נעלה" וגו' "כי יכול נוכל לה" - לומר, אמת הוא שהעם חזק, אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות, על כן אמר "לה".
     אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם, ואמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" - לאמר אפילו העם אם יצאו אלינו בשדה, לא נוכל לעלות אליהם להילחם בה, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, כי טעם "לעלות אל העם", כטעם "ברו לכם איש וירד אלי" . (שמואל א, יז,ח,), לשון נלחמים במערכה.

2 בשלב זה נוצר וויכוח בין כלב והמרגלים ,אם ישראל יכולים לגבור עליהם למרות חוזקם או לא, והעם לאידע מה להחליט.
 
היכן ומתי הפסיקו להתלבט-פסוק ל"ב:
           ד"ה ויוציאו דיבת הארץ:
         כי הלכו מלפני משה ואהרן.    והיו אומרים באוהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה.
      כי מתחילה, כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה",
      היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם, ומהם בעזרת השם בגיבורים.
    אז הוציאו להם דיבה בפני עצמם, דכתיב "הארץ אשר עברנו בה" ארץ אוכלת יושביה  היא וגו' - עד שילינו כל העדה, וזה טעם מה שאמר (י"ד ל"ו) "וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ".
3- בשלב זה הם מתחילים לשקר ולדבר רעה על הארץ עצמה, (לא על האנשים והערים כמקודם) , ולא במעמד כולם אלא הם מתפזרים מאוהל לאוהל לשכנע, 
שכן עד עכשיו לא ענו כלל על השאלה  "הטובה הארץ אם רעה (פסוק יט) ? והיה זה בכוונה שחיכו שמשה ילך ואז סיפרו בדיות ושקרים לעם,
 
רק החזקים ישרדו
      ארץ אוכלת יושביה: ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מידות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים, שפלי קומה, חסירי הכוח.
          אבל דיבת המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא חזקת האויר, כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים, ויגדלו גדול רב מאוד,
ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מידות, שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם,
ולכן תגדל אנשים גדולים מאוד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.

3- המשך השלב , איך הענקים נהפכים לעדות על הארץ שהיא רעה - (ןלא לטובה  כפי שאמור להיות)? כיון שרק החזקים שורדים !


מה שבר אותם-
     והיה זה, כי האנשים האלה (המרגלים)  בראותם העם, אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם, והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות, ויהושע וכלב מחזקים את לבם,( ולא שמראש זממו רעה)

סיבת המוות -
     הוציאו דיבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים. ודע כי מוציא דיבה הוא כסיל, אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא מביא דיבה, כמו שנאמר (בראשית לז,ב ) "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם".
ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (י"ד ל"ז) "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'".

סיכום
       יש לשים לב לדרכם של המרגלים בהסתת העם, תחילה ידברו רק אמת,עם רמזים לכיוון אחר.  אחר כך יוסיפו ויביעו את חות דעתם שהסתירו,  ולבסוף כדי לחזק את דעתם יגיעו לדברי שקר גמור, ולהוצאת דיבה.    וגם תחילה ידברו גם עם משה ואהרן ששלחום, ואח"כ  רק עם העם  באו אליהם בסתר,

          הרמבן מסביר שהמרגלים ויהושע וכלב הסכימו כולם שהארץ טובה מאוד ובזה לא היה מחלוקת,אולם בליבם הם היו מבוהלים ומפוחדים, ומשום כך בשלב הבא:
   המרגלים המיסו את לבב העם,בתעמולתם שהעם היושב בכנען חזק מידי ואי אפשר לנצחם .
            אך יהושע וכלב טענו מנגד שאף אם תושבי הארץ חזקים, בורא עולם חזק מהם ובעזרתו ינצחו. וכיוון שהמרגלים ראו שעם ישראל מתלבטים ומשתכנעים מדברי יהושע וכלב,
              או אז באו המרגלים בטענה חדשה ושקרית שאותה לא השמיעו בפני  משה רבינו שמטבעה הארץ היא מסוכנת והאנשים שבה  מתים שם ללא הרף.ורק גיבורים יכולים לשרוד בה, וכאן היה הכישלון הגדול והגזרות בעקבותיהן.
               ערב שבת -שלום,
אתה כותב מדהים ומאוד מעניין ויפה !!

חילך ... 
 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
עבדו עליו-
-בני על משה רבינו ,כך מסביר האור החיים את המדרש:
למה בנ"י אמרו "ויחפרו " ולא ויתורו או וירגלו ? וז"ל האור החיים

"אכן יתבאר הדבר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ילקוט) וזה לשונם:
        בתחילה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה,  ואמר להם כבר הבטיחנו ה',
ואמרו לו:  כי העממים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם,
      וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום ונמצא דברי ה' בטל ח"ו, (הם דואגים לחיול השם)
                ואז -  וייטב הדבר בעיני משה מה שאמרו: (דברים א) ויחפרו לנו את הארץ , פירוש החפירות שמטמינים בהם ממונם וכו',
כיון ששמע משה כך נלכד בידם עד כאן.
הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל ואמרו נלכד בידם יורה שבמרמה דברו ולכדוהו בערמה, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו בפיהם שבה נלכד:
עכ מהאור החיים.
 
חלק עליון תַחתִית