את הרצוף כאן כתבתי לאחר אסון מירון, ומסקנתי שייכת לאשכול זה. ולכן, נא ונא
לא להתייחס באשכול
זה כי אם למוצהב בלבד.
בקהילה מסוימת בישראל, אשר השטן מרקד ביניהם בפילוג מר ואכזרי המרחיק אבות מבנים וחוצצת בין משפחות, נעמד מגיד אחד אל מול בנות סמינר, ולאחר שחימם את ליבם בגודל האסון הנורא, כאשר הזילו דמעות כמים, הטיל בפניהם את פצצתו באמרו כי אין לו ספק שהחיזוק אמור להתמקד בענייני בין אדם לחברו, כאשר המחלוקת אמורה להיפסק גם במקרה הזה.
לאחר שניסיון קטיעת דבריו צלח בסופו של דבר, אמרה המנהלת לבנות בקול בוכים, כי דברי החירוף והגידוף שנשמעו כעת, חמורים יותר מן האסון במירון.
היוצא לנו מזה, כי טרגדיה, גם בציבור האמון על היסוד שיש להתעורר מאירוע כזה ולתקן את דרכינו, אינה מצליחה לשנות את השיטה. באפשרותה לכל היותר להניע את הציבור להישמר שלא להיכשל במה שהם כבר סבורים שהוא כישלון. היינו, אין כיום שומר תורה ומצוות החושב שמותר לדבר לשון הרע, אסון כזה יכול (אולי) לגרום התחזקות כללית בעניין זה. אך אין סיכוי שאסון, גם בקנה מידה עצום כזה, יגרום לשינוי ערכים, ולו במעט.
נניח, ולישיבה חרדית כל שהו, היה מגיע דמות חינוכית וטוען, כי לפי מודל המידה כנגד מידה, אסון מסוים מורה כי עלינו לחדול מכפיות הטובה כלפי ה' ביחס ההשקפתי למדינת ישראל, ועלינו לחגוג את העצמאות בפרקי הלל ותודה. או שאסון אחר מלמד אותנו, כי עלינו להושיט יד לשלום לאחינו הרפורמים ולהפסיק את בידולם מקהל ה'. ברור, כי הלה היה מסולק בצורה דומה למרצה הנ"ל.
הוויכוח שלנו עם בני אותה קהילה, הוא על נכונות שיטתם הכללית בעניין מחלוקת זו. אך אם נקבל את שיטתם כי מצווה לרדוף את עוקרי הדת מרימי נס המרד ברבם, אין ספק כי היינו מסכימים לחלוטין כי אין מקום, כתוצאה מכל אסון, נוראי ככל שיהיה, לשנות את השיטה.
המסקנה שלי היא, שאם נקבל את הגישה שהאסון בא כמכת מרדות לעורר את העם לתשובה, אין מטרתו לשנות את השיטה שאולי מוטעית היא ומכילה עוול וחטא. כי לזאת הוא לא יצלח. המטרה היא באמת לעורר את העם להתחזק במה שהם כבר משוכנעים מזמן שהם אמורים להתחזק, אלא שהשגרה והיצר גוברים, והטראומה עוצרת ומתריעה, ובכך מועילה לחיזוק כללי.
אם כן, מה נואלו כל אותם משפיעים ומטיפים, הרואים בכל אסון את האפשרות המקווה לשנות דיסקט אצל הציבור. כאשר הם מבינים שאת התחום שהם רואים כחזות הכל, אשר הם בדרך כלל מושלמים בו, והאחרים "פגומים" בו, צריך להעמיד בראש התיקון הכללי. טועים הם בשתיים: אין בכוח האסון לשנות שיטות; אין ביכולתם לקבוע שהם לא צריכים לתקן ורק אחרים הם הנדרשים לכך.
מכאן באתי למסקנה נוספת. שמעתי פעם יהודי צדיק המברך את עדתו ואומר: השי"ת יעזור שיהיה שלום בעולם, ושלום בין יהודים. ותמיד קיוויתי שיגיע היום שבו ישרור שלום מלאכי בין עדות ישראל השונות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישמע שוד שבר וצווחה בגבולנו.
לאור הרהור זה, איני רואה סיכוי למצב כזה. מאחר והשיטה לא משתנה, והרי כשם שפרצופיהם, בגדיהם, וכלי תשמישם של מנהיגנו אינם שווים, כך דעותיהם רחוקים זה מזה. ומאחר ואיסור המחלוקת, ורדיפת השלום, מוגדרים על פי השיטה ולא הם מגדירים אותה. כך, שאין ספק למי שנמצא בקהילה פלונית, שלא יתכן שה' בא לעורר אותם להימנע מלרדוף באף וחימה את בני קהילה פלמונית. ותמיד יהיו חילוקי דעות אידיאולוגיים והשקפתיים כאשר הצד המחמיר יתייחס למקל ככופר וחותר. הרי אין סיכוי לשלום המקווה.
רק תיקון שלם ומושלם יוכל לשנות את המצב הקיים, אך כל עוד הטבע האנושי הוא כפי שהוא, אנו נמשיך להתכתש בלהט אש קודש ומתוך שכנוע אין סופי בצדקת הדרך, ללא כל אפשרות שיפור.
ואם זה לא יתכן, אז כנראה שזה באמת לא נחוץ. וכאשר אמרה תורה בקש שלום ורדפהו לא פנתה אלא אל האיש הפרטי והיחיד, ולא אל הציבורים שיעמדו כל אחד על זכויותיהם מתוך תחושה עילאית של מוסריות צודקת.