אה, רוצים לשמוע תשובה, אז בבקשה- הנה תרגום התשובה-
ובכן נתחיל כך. בדברים נאמר לנו: " כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר", אתה לא חסר כלום! עכשיו, איך אנחנו אמורים ליישב את זה עם מה שאנחנו יודעים? היו פעמים רבות כאשר אנו רואים את עם ישראל בוכה, מתלונן, כאשר חסר להם מזון לאכול, ולפעמים אפילו מים לשתות. אז איך יכול השם לומר שהם "לא חסרו כלום"? וזה לא היה רק חוסר בשר ובצל! זה היה התכונה המכריעה של כל חייהם. זה ארבעים שנה שהם מוגבלים מאוד! לא היו להם בתים גדולים - לא היו להם בתים בכלל! כל יום הם היו צריכים להיות בכוננות, אולי הם עתידים לשמוע את החצוצרות, המזמינות אותם לשלוף את אוהליהם ולהתחיל לנוע. הם אף פעם בלי שום סוג של ביטחון, שום ביטחון -וזאת בהיותם באמצע המדבר- כי הם יישארו במקום אחד במשך יותר מיום. זה נכון, במקום אחד הם נשארו שמונה-עשרה שנים. אבל בשמונה-עשרה שנה האלו, כל יום, הם היו בחשש. כֹּל רגע, מחצוצרה שאולי תשמע ותאמר: לזוז! זה מפריע לכל ההרגשה הנורמלית של עוה"ז. תאר לעצמך שאתה עובר לבית חדש. אבל אתה יודע שבכל רגע אפשר להורות לך ולמשפחתך לצאת מהמקום, ולעולם לא לחזור. אתה לא תעשה שם שום דבר! אתה לא תנסה לעשות שום תיקונים, שום דבר. כל רגע, אתה עשוי לקבל הודעה לעבור! וגם אם חיית שם חמישים שנים, מעולם לא היה לך רגע של ביטחון. ואם כך נשאלת השאלה: איך יכול השם, אשר המילים שלו אינו אלא אמת טהורה, לומר שאנחנו איננו "חסרים" כלום באמצע המדבר?
והתשובה היא זו: הקב"ה אומר, לא היה לך חסר שום דבר שהמוח המושלם אמור לרצות ולשאוף אליו, באמצע המדבר הם לא צריכים שום מזון, כי המן נפל כל יום. היה להם כל מה שהם צריכים. הֵם לא היה צריך ללכת לחנות כדי לקנות חליפה חדשה מדי שנה. "שמלתך לא בלתה מעליך". והם היו באופן שהיה להם היכן לחיות. הם לא גורשו מאוהליהם במדבר. לכל אדם היה מקום לישון. היה להם הכל! הם לא היו זקוקים לשום דבר אחר כדי לחיות באושר באמצע המדבר. לא חסרת דבר, אומר השם. זה נכון, לעם ישראל אולי חסרו הרבה תענוגות ונוחיות במדבר. אבל הם עדיין לא חסרים שום דבר. והיתה מטרה למגבלה קיצונית זו בהנאה. ארבעים שנה של אכילה בלבד היה מיועד מאת השם, כלקח - שיעור חשוב ביותר באימונים לקראת המטרה שלנו בחיים. לקדוש ברוך הוא היו תכניות מיוחדות לילדיו. המדבר עכשיו הולך להיות שטח האימונים עבור העתיד של עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד להיות שמח עם כל הדברים שהשם השפיע עליהם, ללא רצון מתמיד ליותר דברים. והם למדו את הלקח המיועד הזה על ידי ההימצאות בתנאים אלו, שיש להם רק את הצרכים המינימליים שלהם. ויענך וירעיבך. השם "עינה אותם" בכך שהוא איפשר להם "לרעוב" לכל הדברים הזרים והשטחיים. ובדרך זו האומה שלנו הפכה להיות נהדרת. העיקרון הגדול של להיות מרוצה ומאושר, להיות מלא בשמחה, מתוך שיש לך הצרכים הבסיסיים של האנושות. ולא לבלות את חייך בחיפוש מתמיד אחר הנאה. הלקח הזה עצמו היה העלייה הגדולה ביותר עבור עם ישראל. "לנסותך" - לרומם אותך לנצח, מתוך בור אינסופי של תשוקה ואוּמלָלוּת.
אבל לאלה העצלים, לאנשים חלשים, זה לא הספיק. כמה אנשים הרגישו שהם צריכים קצת כיף בחיים. אוי, אם נוכל פשוט ללעוס חתיכת בשר - למרות שאנחנו לא צריכים את זה - אבל בכל זאת, אם אנחנו יכולים ללעוס חתיכת בשר, זה מה שאנו רוצים. אנחנו צריכים קצת כיף בחיים! "התאוו תאוה" פירושו שלא היו סיבות חיצוניות שגרמו לתאווה, כמו שמי שרואה איזה בשר יפה במיוחד הוא מתאווה לו. אלא זה היה פשוט חוסר הערכה ואושר עם מה שהיה להם. אתה יודע, אין שום דבר טבעי לרצות ללכת להחליק על קרח. אני מבוגר מכם בהרבה ועדיין לא נולד לי חשק ללכת לבאולינג או החלקה על הקרח. רק כאשר אדם הוא עצלן מכדי למצוא אושר בחייו שלו, אז הוא מחפש משהו מבחוץ להגביר את הלהבות של תאווה. "תן לנו בשר", "תן לנו אולם החלקה על קרח!"
כמו בימינו, יש לך אדם שיש לו הרבה מה לאכול. יש לו מקרר ומזווה מלאים! אבל הוא רוצה קצת "אוכל מיוחד", אולי1 מסעדה. אהה! מסעדה. המטבח שלך הוא אלף פעמים טוב יותר מאשר מסעדה! מסעדות, לא רק שהם עולים כסף, אלא שהמלצרים נוגעים באוכל באצבעות בלתי נקיות. ואתה אוכל מהאצבעות המלוכלכות שלהם. הוא מנגב את אפו ואז חוזר לעוף שלך. זו האמת. מאחורי דלתות סגורות, זאת האמת. כאשר הוא מביא לך את האוכל, יש כל מיני חיידקים הדבקים לאוכל שלך. ואתה משלם על זה! אבל לא, אתה צריך לאכול בחוץ. אוכל בחוץ! למה לאכול בחוץ? מי צריך את זה?! יש לך הרבה מה לאכול. זה רק שגעון של חוסר שביעות רצון. תמיד מחפש משהו אחר. תמיד מחפש משהו יותר ממה שאתה צריך. זה החולשה של האנושות, הטירוף של האנושות. התאוו תאווה - "הרצון שיהיה רצון. "זה שיגעון!
הנה אדם שיש לו בית שקט ושליו, אולי אפילו יש לו ספה ושולחן אוכל. אבל הוא אינו מרוצה שקט ושליו. הוא רוצה עוד. אז הוא הולך לטייל במורד הרחוב; אולי בחוץ הוא ימצא את "הזמנים הטובים". אז הוא מסתובב ברחוב בקיץ כאן בברוקלין, וזה חם מאוד, ואולי הוא חושב, "אה, אם היתה לי מכונית, ויכולתי להרשות לעצמי להיות ביער איפשהו, ושיהיה לי בקתה נחמדה עם מזגן, ובריכה וגם דברים אחרים"... כמובן, גם דברים אחרים. כי זה אף פעם לא נגמר! "אני רוצה קצת כיף", הוא אומר. "אז אני חושב שאני צריך לנסוע לאיזה מקום." הוא יושב במכונית כל היום, אוחז בהגה. הוא מתוח, הוא לא יכול לנוח, יש תנועה, אבל הוא נוסע. והוא מריח את האדים של אלף מכוניות לפניו, אדי הדלק. האם עולה בדעתו לחשוב- אולי מוטב לי לשבת על המרפסת שלי בבַּיִת. או אולי בתוך חדר האוכל שלי." זה לא עולה בדעתו כלל. כי צריך "עוד משהו". הוא מחפש "משהו". והבעיה היא שלעולם לא ימצא אותו.
ועכשיו אנחנו יכולים להבין למה משה רבינו היה כך מדוכא כאשר המתאוננים החלו להתלונן, והוא אמר הרגני, רק תהרוג אותי. "מתאוננים" פירושו להפוך את עצמך עצוב - כאשר יש לך מספיק כדי להיות מרוצה ומאושר, אבל אתה מסתכל בְּמָקוֹם אַחֵר. וכך, משה רבינו חשש כי זה רעל של אי-שביעות רצון שעלולה להתפשט. וזה יבטל את כל מטרת חייו. הוא הוביל אותם ממצרים רק למטרה אחת, וזה היה לבוא הר סיני ולהיות משרתים של השם יתברך. והוא הבין עכשיו כי תלונותיהם והאומללות של האנשים עומדים לערער את כל מעמדם כמשרתים של השם. "ואם זה המצב", אמר משה רבינו, "אז אני כישלון. אני נכשלתי כמנהיג. אם העם אינו משרת אותך ה' מתוך הכרת תודה, אז נכשלתי. אתה זוכר את השם כשרצית למנות אותי כמנהיג; באת אלי ואני סירבתי. ואת התווכחת איתי כמה ימים, שוב ושוב, עד שלבסוף נכנעתי. אבל אולי בכל זאת צדקתי. אני לא מתאים עבודה. אם האנשים שלך מתלוננים, אז אני נכשל. בגלל שאם אין הכרת תודה, אין עבודת השם" והתוצאה הבלתי נמנעת- א"כ למה לי חיים?.