מילי דמעליותא מהגאון רבי אביגדור מילר

אור זרוע

משתמש ותיק
סבא אמר:
מרבו של ר' אביגדור, מדוע רעיון האבולוציה התפשט דווקא בדורות האחרונים-

הנה זה פשוט שהאבולוציה תהפוך ביום מן הימים למושא ללעג. האמת היא, שהאבולוציה היא התאוריה הכי מטופשת שיש. זה שיש לה כוח כל כך גדול, הוא רק בגלל סיבה אחת. וזה בגלל שיש מספרם הגדול של אלה שתומכים בו. כל אחד יכול לשאול את עצמו את השאלה: "איך הדומם יכול להפוך לחי? "ועד היום אין תשובה. הם מסובבים ומשנים מרגע לרגע את דעתם. הם מנסים למצוא דרכים ואמצעים להראות שזה קורה, אבל זה עדיין לא קרה. בכל המעבדות הם מנסים כמיטב יכולתם; אך שום דבר לא נמצא בפועל. כי על צורת החיים הפשוטה ביותר, חייבים להיות "רשומים" לפחות טריליון סיביות [בייט] של נתונים. כן, התא הפשוט ביותר חייב להיות לו לפחות טריליון פיסות נתונים כדי שיהיו לו חיים. אתה יודע מהו טריליון? יותר מכל האותיות בספרייה הגדולה ביותר בעולם. לֹא "ספרים", אותיות!!!. וכל פיסת נתונים, כל אחד מהנתונים האלה הוא נחוץ. טריליון חתיכות חיוניות של מידע חקוקות על צורת החיים הפשוטה ביותר. אז איך יכולה חתיכת ברזל, או חתיכת נחושת, או אטום של חמצן להפוך לחיים? רוב האבולוציוניסטים מתחמקים מהשאלה הזאת. הם יגידו "בדרך כלשהי - אנחנו לא יודעים איך- החיים במקור הופיעו", אבל איך זה הופיע? הם מנסים לא לענות על זה, כי אין לזה תשובה. זה כל כך טיפשי, אבל כיוון שרבים כל כך המקיימים את התיאוריה, זה מקובל; זה כוח העבודה זרה.
היה לי פעם רבי שאמר כי בתקופות העתיקות הם היו חכמים יותר מאשר היום, ולכן לא יכלו להטיף לאבולוציה באותם ימים, דבר טפשי כזה לא היה נתפס. אבל היום העולם הפך טִפּשִׁי ורדוד. ועל כן היצר המטופש יכול להיות מוטף לטיפשי העוֹלָם.
דווקא לפי חז"ל בעלי חיים נוצרים מן העיפוש והריקבון. רואים איך דעת "בעלי בתים" הפוכה מדעת תורה. לפי התורה העולם אינו יכול להיווצר מעצמו יש מאין, והם אומרים שכן. לפי התורה יכולים להיווצר בעלי חיים מן הדומם והצומח, והם אומרים שלא. שמא ואולי מאת ה' היתה זאת שלא יהיה ניכר בימינו כיצד נוצרים יצורים חיים מן העיפוש כדי שלא לתת יד לכופרים.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
סבא אמר:
בהמשך לדברי הרב לעיל בעניין המקובלים-
ש: ומה עם דיבוק?
ת: אני רואה שיש לי הרבה שאלות על דיבוק הלילה. [הרב היה באותה עת מדפדף בין פיסות הנייר עם השאלות בכתב שנכתבו עליהם, כי כמה אנשים כתבו דווקא בכתב ושלחו את הפתקים, כדי לשאול בעילום שם]
אנשים מבזבזים הרבה זמן שלהם עם הדיבוקים. החיים קצרים מדי בשביל זה. אתה צריך לנצל את הזמן שלך על ידי השגת משהו ממשי בחיים.
TAPE # E-185 (אפריל 1999)
דברי ר' אביגדור הנז' מבוססים עפ"י המעשה עם הגר"א.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש: למה שלא נעשה בת-מצווה לילדה, באופן דומה שנעשה בר-מצווה לבן?
ת: אומר לך אחת הסיבות. וזו סיבה חשובה... דרך התורה היא לשמור על הנשים "תחת כיסוי". הרעיון כי נשים יצטרכו לצאת בפומבי יותר מהנדרש, ויוצגו לראוה – אפילו כשמדובר בנערה צעירה - הוא לא דרך התורה. אין מה לעשות. איננו צריכים להיות טיפשים ולא להתעלם מהטבע האנושי. אומות העולם עושים את המקסימום כדי להתעלם מהטבע האנושי, והם סובלים נוראות בגלל זה. חייבת להיות הפרדה בין שני המינים. יש להתרחק מן הנשים, זוהי הדרך האידיאלית. לא בגלל כל חיסרון באישה, חס ושלום, נשים יכולות להיות גדולות בעיני ה' אף יותר מאשר גברים, והם אמנם כן לעיתים קרובות! אבל יש להם להתרחק מן האנשים. ויש לגברים להתרחק מהנשים.

בבר-מצווה של נער, הוא בא לבית הכנסת, כולם מקשיבים לו, מסתכלים עליו. הוא מוצג לראוה. זה לא טוב בשביל נערה. ככל שיראו אותה פחות, כך יהיה טוב יותר לכולנו. אין מה לעשות. לגברים יש דחיפה טבעית אשר לנשים אין. גברים מקבלים התרגשות יצרית בקלות רבה יותר מאשר נשים. וזה הטעם שגברים חייבים להיזהר במיוחד שלא יהיו נשים סביבם.
כל אישה שהולכת ברחוב באופן חשוף, הולכת לשלם מחיר גבוה מאוד בשביל זה. היא תיענש מאוד על מה שעשתה לגברים. עונש גדול יפול עליה. וזה בגלל שהגברים רגישים. זה הטבע שלהם. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא כי צריך להיות מחיצה והפרדה גדולה בין גברים ונשים לנצח נצחים. וזוהי קדושת של עם ישראל.
זה לא בדרך כלשהי, חס ושלום, משקף שום דבר על הנשים היהודיות. נשים יהודיות הן קודש קדשים בדיוק כמו שהגברים היהודים הם קודש קדשים. ואומרת הגמרא כי במובן מסויים נשים הן יותר ברי מזל מאשר גברים. ולמה? כי הם יושבים בבית, אינם מחפשות כבוד כמו הגברים. הן לא רבים על השישי בבית כנסת. הן בבית, והן בשל טבעם קל להם להימנע מדברים רבים שגורמים לגברים נסיונות.

ועל כן האישה היהודית קדושה כמו הגבר היהודי. אין ספק בכך. בגן עדן הם נחשבים לא פחות מאשר גברים. לא פחות מאשר גברים כלל! רק בעולם הזה הוא שצריך להפריד, כי זה דרך התורה כאמור. זה עם ישראל. זהו העם הקדוש.
הקלטת E-191
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
יש לשים לב כי בשלושת הפסוקים של ברכת הכהנים, הכהנים חוזרים ומזכירים שם השם בכל ברכה. וזה נראה מיותר. אבל
"נוהל" זה נועד כדי להדגיש את המודעות כי רק השם הוא אשר מעניק את הברכות, ולא הכהנים או כל סיבה אחרת. מן המאזינים לברכה מצופה לשים לב לחזרה זו של שמו של השם וללמוד מזאת כי כל הברכות הן ממנו, ממנו בלבד. לא המילים של הכהנים הם מעניקים את הברכות, אלאברכות הם תפילה לשם [יברכך ה' וכו'], כי רק הוא צריך לברך את העם היהודי. מסקנה חשובה- אתה צריך לדעת כי גם כאשר אתה מקבל ברכה מצדיק, ברכה באמת מגיעה רק מן השם.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש: איך צריך יהודי שומר תומו"צ להתייחס אל "יום האב" ו"יום האם"?

ת: הוא צריך לראות אותם כאילו הם לא קיימים. אך אם יש לו אב ואם המתעקשים לקיים איזושהו טקס בהזדמנויות אלה – כי הם מייחסים חשיבות כלשהי לימינו - אז הוא צריך לתת להם איזה שירות שטחי, כדי למלא את חוֹבָתו [יוצא זיין]. אם יש לך הורה טיפשי שמרגיש פגוע אם לא תשים אליו לב באותו יום, אז מה אתה יכול לעשות ?! אחרי הכל, זה לא חג גויי, אז תצטרך לעשות משהו. אבל באמת זה לא כלום, לנו זה בכלל לא מדבר.
כל יום בלוח השנה היהודי הוא יום האב ויום האם. וזה לא רק מילים. השם אומר לנו איך לטפל באמא ואבא. כל מי שלומד, כל מי שיש לו שכל של תורה, מבין שהיחס של התורה לכבוד אב ואם, הוא רחוק מהמושג החלול של יום האב ויום האם.
וכך, באופן כללי, כל מה שאתה יכול לעשות כדי להתעלם מפסטיבלים וחגיגות לא יהודיים, זה מצווה לעשות. ואם אתה לא יכול לברוח מזה, אז קנה לאבא שלך זוג חפתים, ושכח מזה.
טייפ 599 (מאי 1986)
 

אברך

משתמש ותיק
סבא אמר:
אם יש לך הורה טיפשי...
לא אהבתי את הניסוח (אולי במקור הוא שונה במקצת). הייתי מנסח 'אם יש לך הורה שאינו מבין'.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברך אמר:
סבא אמר:
אם יש לך הורה טיפשי...
לא אהבתי את הניסוח (אולי במקור הוא שונה במקצת). הייתי מנסח 'אם יש לך הורה שאינו מבין'.
המקור הוא-
If you have a [highlight=yellow]foolish parent[/highlight] who feels hurt by not being noticed on that day, then what can you do?!
ואני משתדל מאוד להיות צמוד למקור.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
אז אפשר לתרגם "הורה פותה" (מלשון קל לפתותו, נגרר הושע ז יא). עולה יפה באנגלית וצמוד למקור. וכך גם המשמעות בעברית עולה יפה.
ר' אביגדור שם בא לשלול את יום האב והאם, ולזה מוסיף אם אביך או אמך פתיים, ז"א נגררים אחרי קביעת ימים שטחיים.


מצודות דוד על הושע פרק ז פסוק יא
(יא) כיונה פותה - כיונה הנפתה בקלות כאלו היא בלא לב כי תמהר לרדת אל הרשת לאכול מן הזרעים שבה ואינה מבחנת כי שם תלכד כן הוא אפרים כי קראו למצרים לבוא לעזרתם והלכו לאשור לחסות בצלו ולא יבינו שהוא לרעתם:
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
הפקדתי שומרים אמר:
אז אפשר לתרגם "הורה פותה" (מלשון קל לפתותו, נגרר הושע ז יא). עולה יפה באנגלית וצמוד למקור. וכך גם המשמעות בעברית עולה יפה.
ר' אביגדור שם בא לשלול את יום האב והאם, ולזה מוסיף אם אביך או אמך פתיים, ז"א נגררים אחרי קביעת ימים שטחיים.


מצודות דוד על הושע פרק ז פסוק יא
(יא) כיונה פותה - כיונה הנפתה בקלות כאלו היא בלא לב כי תמהר לרדת אל הרשת לאכול מן הזרעים שבה ואינה מבחנת כי שם תלכד כן הוא אפרים כי קראו למצרים לבוא לעזרתם והלכו לאשור לחסות בצלו ולא יבינו שהוא לרעתם:
ישר כוח על המילה החדשה שלמדתני.
קשה להאמין שזו הייתה כוונת הג"ר אביגדור, אבל אולי כדאי לשאול אלו שאנגלית היא שפת אם אצלם, לאפוקי ממני, שלמדתי זאת כשגרתי בחו"ל.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
האמת ר' @סבא שפותה הוא מלשון פתי, מילה מוכרת וידוע כך שלא מן הנמנע שר' אביגדור גם השתמש בה.
נ.ב ישר כח גדול על תרגום ד' ר' אביגדור. בהמשך נקנה את הספר שתוציא ב"ה.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש: האם אברך כולל שעוזב את הישיבה עדיין יכול להישאר "בן ישיבה" גם כשהוא מעורב בעסקים?
ת: במידה מסוימת הוא יכול. אבל זה ידרוש הרבה שיתוף פעולה בינו לבין אשתו, כמו גם כמות מסוימת של גבורה ומסירות מצדו. אני אתן לך דוגמה. עכשיו תקשיב היטב כי זה מדבר אליך. וזה מדבר גם אלי.

יש לנו אנשים שמגיעים לכאן ביום שישי בלילה. הם באים לכאן בערך בשבע, שבע וחצי, והם יושבים כאן לומדים עד כמעט אחת-עשרה וחצי בלילה. הם עובדים אנשים, אנשי מקצוע. הם יושבים כאן בבית הכנסת ארבע שעות ביום שישי בערב. חלק קצת פחות. זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים ייעודיים עם נשים ייעודיים בלבד. הנשים כמובן צריכות להבין את זה, כדי שזה יוכל לעבוד. הם רוצות את זה והם מעודדות את בעליהם לכך. במוצאי שבת יש לנו את אותו הדבר שוב. אנשים מגיעים לכאן עד שעה מאוחרת [עד אחרי השעה 11] ולומדים כאן בקבוצות וגם יחידים. זו תופעה נהדרת. אבל בימי קדם זה היה אורח החיים היהודי הרגיל.

גם בשבתות אחה"צ באים ללמוד כאן, ובימים הארוכים יותר הם לומדים בכל השבת אחר הצהריים. וכמה אנשים עוד לומדים גם כל יום ראשון. ביום ראשון יש בערך ארבעה שיעורים, ואנשים משתתפים בכולם, ואח"כ הם יושבים עד מאוחר והם לומדים תורה. הנה זו דוגמה איך אדם יכול להמשיך להיות "בן ישיבה" גם אחרי שהוא עוזב את הישיבה. מאליו מובן כי האיש הזה, לא יכול להרשות לעצמו את המותרות לבזבז את כל אותן שעות "נוספות". בן הישיבה חייב לקום בבוקרו של שבת מוקדם כדי ללמוד. בן הישיבה צריך לבלות את השבת בלימוד. במוצאי שבת הוא לא יכול לצאת ל"מלוה מלכה" עם המשפחה. הוא לא יכול לצאת לביקורים, הוא לא יכול ללכת לחתונות. בן ישיבה שיוצא מהכולל והוא מתעסק בעסקים גשמיים, חייב להקדיש את עצמו גם ללימוד תורה.

זה מה שהעם היהודי עשה פעם, וזה אידיאל שאנשים רבים מתחילים לראותו ולהבינו היום. ולכן אם האישה משתפת פעולה והיא אינה דורשת את נוכחות הבעל בבית. היא מבינה שזו השותפות שלה. והעובדה שהוא מתקדם, שהוא הולך קדימה בלמידה, זה הזכות שלה, היא שותפה של מאה אחוז. ועם בן זוג כה גדול בחיים, הוא יכול להתקדם, כל עוד הוא לא עצלן והוא מוכן לשאת את עיקר העול של עבודת הלימוד.

אני נזכר שפעם - זה היה במלוה מלכה בבניין הישן, ואמרתי בשם הרמב"ם: "כל מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, אל יאבד אחת מלילותיו". כלומר, אמנם אתה צריך לעבוד ביום, מה אתה יכול לעשות; אך אין לבזבז אפילו [highlight=yellow]אחד [/highlight]מהלילות שלו. זה מה שהרמב"ם אומר. היה אדם שישב שם ושמע את זה. וראיתי שזה נכנס לאוזניו, והוא שינה את דרכו. הוא נהיה יהודי נפלא לאחר מכן. הוא היה אדם עובד, והוא נהיה [highlight=yellow]גדול בתורה[/highlight]. ופעם אחת היתה אשתו צריכה להשתתף בחתונה ב"ריוורסייד פלאזה" [שם אולם] בעיר, אבל באותו לילה היה שיעור. אז הוא לקח את אשתו במכונית לריברסייד פלאזה, והשאיר אותה שם והוא חזר להשתתף בשיעור. ואז הוא נסע כל הדרך חזרה לשם כדי להביא אותה הביתה. זה מסירות!

וכך, אם לא תבזבז את כל הלילות שלך, תוכל להישאר איש ישיבה לנצח. שכח מללכת לחתונות. שכח ממסיבות משפחתיות. עכשיו אתה bauh לתורה. עכשיו, כמובן, כמה נשים יגידו איזה מין חיים זה? אני אגיד לך - אלו חיים ייעודיים! אם אתה רוצה להיות "כלום", תעשה מה שכולם עושים ואתה תצליח להפוך את מה שאתה רוצה להיות- שום דבר!
קלטת מס '204 (פברואר 1978)
 

אברך

משתמש ותיק
סבא אמר:
זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים ייעודיים עם נשים ייעודיים בלבד.
המשפט לא נכון תחבירית. אולי צ"ל: זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים מיוחדים עם נשים מיוחדות בלבד. או: זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים השואפים למלא [או: המבינים חשיבות] ייעודם בעולם עם נשים כמותם בלבד.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברך אמר:
סבא אמר:
זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים ייעודיים עם נשים ייעודיים בלבד.
המשפט לא נכון תחבירית. אולי צ"ל: זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים מיוחדים עם נשים מיוחדות בלבד. או: זוהי תוכנית שמתאימה עבור גברים השואפים למלא [או: המבינים חשיבות] ייעודם בעולם עם נשים כמותם בלבד.
נו מה אומרים ה"מדקדקים", האם שייך כאן המילה "ייעודי" או יש להחליפו ב"מיוחד"?
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
עכשיו בואו נשים לב לתשובה של משה רבינו לתקרית זו של המתאוננים. כי עכשיו זה באמת הולך להיות הפרשה המדהימה ביותר בתורה כולה! אתה יודע כי משה רבינו עבר דברים רבים במהלך הקריירה שלו כמנהיג של עם ישראל. כבר במצרים עסק באנשים שלא מעריכים את מנהיגותו. וגם במדבר הוא עבר את הסיפור של העגל, ואת הסיפור של קורח. והיו המרגלים, ועוד הרבה דברים. אבל אפילו עם כל האירועים האלה, עם כל הצרות האלה, אף פעם אנו לא מוצאים ביטוי שיצא מפיו של משה רבינו, כפי שאנו מוצאים כאן בפרשת השבוע שלנו. משה פותח בנאום ארוך, נאום ארוך של ייאוש. הוא אמר, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:!" תהרוג אותי ?! איך הוא יכול להגיד דבר כזה. והוא התכוון לזה! תהרוג אותי?! הוא דיבר במרירות רבה, במלים מרירות של אַכזָבָה "ואל אראה ברעתי"- אני לא רוצה לראות את המזל הנורא שלי, מספיק! אומר משה רבינו. אני לא יכול להיות עד לדבר כזה. סיימתי; אני רוצה להתפטר. "הרגני" - להרוג אותי לא פחות ולא יותר!
במשך כל שאר הצרות שיודעים אנו כי משה עבר, מעולם לא שמענו דבר כזה לפני כן! אבל פתאום, כאשר אנשים מתלוננים, משה רבנו הופך כל כך מיואש שהוא אומר, "אני מרים ידיים. הרגני! ובאמת, אנחנו מופתעים. אחרי הכל, הוא מַנהִיגנו הגדול; הכי קרוב להי"ת. עבור מה הוא רוצה להיות נהרג?! הוא אולי יכול היה לומר -"תן לי עצה מה לעשות". ואולי לבקש- אנא "שלח להם אוכל אמיתי כדי לרצות את התיאבון שלהם." אבל "להרוג אותי", מה זה ?! וזו קושיה גדולה במיוחד. כי בשום מקום אחר לא הצהיר משה רבנו הצהרה כזאת. [highlight=yellow]זו שאלה שחייבת תשובה[/highlight]!
 

אלימלך

משתמש ותיק
ומה באמת התשובה?
[רש"י מפרש "ואם ככה את עשה לי - תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה"]
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אה, רוצים לשמוע תשובה, אז בבקשה- הנה תרגום התשובה-
ובכן נתחיל כך. בדברים נאמר לנו: " כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר", אתה לא חסר כלום! עכשיו, איך אנחנו אמורים ליישב את זה עם מה שאנחנו יודעים? היו פעמים רבות כאשר אנו רואים את עם ישראל בוכה, מתלונן, כאשר חסר להם מזון לאכול, ולפעמים אפילו מים לשתות. אז איך יכול השם לומר שהם "לא חסרו כלום"? וזה לא היה רק חוסר בשר ובצל! זה היה התכונה המכריעה של כל חייהם. זה ארבעים שנה שהם מוגבלים מאוד! לא היו להם בתים גדולים - לא היו להם בתים בכלל! כל יום הם היו צריכים להיות בכוננות, אולי הם עתידים לשמוע את החצוצרות, המזמינות אותם לשלוף את אוהליהם ולהתחיל לנוע. הם אף פעם בלי שום סוג של ביטחון, שום ביטחון -וזאת בהיותם באמצע המדבר- כי הם יישארו במקום אחד במשך יותר מיום. זה נכון, במקום אחד הם נשארו שמונה-עשרה שנים. אבל בשמונה-עשרה שנה האלו, כל יום, הם היו בחשש. כֹּל רגע, מחצוצרה שאולי תשמע ותאמר: לזוז! זה מפריע לכל ההרגשה הנורמלית של עוה"ז. תאר לעצמך שאתה עובר לבית חדש. אבל אתה יודע שבכל רגע אפשר להורות לך ולמשפחתך לצאת מהמקום, ולעולם לא לחזור. אתה לא תעשה שם שום דבר! אתה לא תנסה לעשות שום תיקונים, שום דבר. כל רגע, אתה עשוי לקבל הודעה לעבור! וגם אם חיית שם חמישים שנים, מעולם לא היה לך רגע של ביטחון. ואם כך נשאלת השאלה: איך יכול השם, אשר המילים שלו אינו אלא אמת טהורה, לומר שאנחנו איננו "חסרים" כלום באמצע המדבר?
והתשובה היא זו: הקב"ה אומר, לא היה לך חסר שום דבר שהמוח המושלם אמור לרצות ולשאוף אליו, באמצע המדבר הם לא צריכים שום מזון, כי המן נפל כל יום. היה להם כל מה שהם צריכים. הֵם לא היה צריך ללכת לחנות כדי לקנות חליפה חדשה מדי שנה. "שמלתך לא בלתה מעליך". והם היו באופן שהיה להם היכן לחיות. הם לא גורשו מאוהליהם במדבר. לכל אדם היה מקום לישון. היה להם הכל! הם לא היו זקוקים לשום דבר אחר כדי לחיות באושר באמצע המדבר. לא חסרת דבר, אומר השם. זה נכון, לעם ישראל אולי חסרו הרבה תענוגות ונוחיות במדבר. אבל הם עדיין לא חסרים שום דבר. והיתה מטרה למגבלה קיצונית זו בהנאה. ארבעים שנה של אכילה בלבד היה מיועד מאת השם, כלקח - שיעור חשוב ביותר באימונים לקראת המטרה שלנו בחיים. לקדוש ברוך הוא היו תכניות מיוחדות לילדיו. המדבר עכשיו הולך להיות שטח האימונים עבור העתיד של עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד להיות שמח עם כל הדברים שהשם השפיע עליהם, ללא רצון מתמיד ליותר דברים. והם למדו את הלקח המיועד הזה על ידי ההימצאות בתנאים אלו, שיש להם רק את הצרכים המינימליים שלהם. ויענך וירעיבך. השם "עינה אותם" בכך שהוא איפשר להם "לרעוב" לכל הדברים הזרים והשטחיים. ובדרך זו האומה שלנו הפכה להיות נהדרת. העיקרון הגדול של להיות מרוצה ומאושר, להיות מלא בשמחה, מתוך שיש לך הצרכים הבסיסיים של האנושות. ולא לבלות את חייך בחיפוש מתמיד אחר הנאה. הלקח הזה עצמו היה העלייה הגדולה ביותר עבור עם ישראל. "לנסותך" - לרומם אותך לנצח, מתוך בור אינסופי של תשוקה ואוּמלָלוּת.
אבל לאלה העצלים, לאנשים חלשים, זה לא הספיק. כמה אנשים הרגישו שהם צריכים קצת כיף בחיים. אוי, אם נוכל פשוט ללעוס חתיכת בשר - למרות שאנחנו לא צריכים את זה - אבל בכל זאת, אם אנחנו יכולים ללעוס חתיכת בשר, זה מה שאנו רוצים. אנחנו צריכים קצת כיף בחיים! "התאוו תאוה" פירושו שלא היו סיבות חיצוניות שגרמו לתאווה, כמו שמי שרואה איזה בשר יפה במיוחד הוא מתאווה לו. אלא זה היה פשוט חוסר הערכה ואושר עם מה שהיה להם. אתה יודע, אין שום דבר טבעי לרצות ללכת להחליק על קרח. אני מבוגר מכם בהרבה ועדיין לא נולד לי חשק ללכת לבאולינג או החלקה על הקרח. רק כאשר אדם הוא עצלן מכדי למצוא אושר בחייו שלו, אז הוא מחפש משהו מבחוץ להגביר את הלהבות של תאווה. "תן לנו בשר", "תן לנו אולם החלקה על קרח!"
כמו בימינו, יש לך אדם שיש לו הרבה מה לאכול. יש לו מקרר ומזווה מלאים! אבל הוא רוצה קצת "אוכל מיוחד", אולי1 מסעדה. אהה! מסעדה. המטבח שלך הוא אלף פעמים טוב יותר מאשר מסעדה! מסעדות, לא רק שהם עולים כסף, אלא שהמלצרים נוגעים באוכל באצבעות בלתי נקיות. ואתה אוכל מהאצבעות המלוכלכות שלהם. הוא מנגב את אפו ואז חוזר לעוף שלך. זו האמת. מאחורי דלתות סגורות, זאת האמת. כאשר הוא מביא לך את האוכל, יש כל מיני חיידקים הדבקים לאוכל שלך. ואתה משלם על זה! אבל לא, אתה צריך לאכול בחוץ. אוכל בחוץ! למה לאכול בחוץ? מי צריך את זה?! יש לך הרבה מה לאכול. זה רק שגעון של חוסר שביעות רצון. תמיד מחפש משהו אחר. תמיד מחפש משהו יותר ממה שאתה צריך. זה החולשה של האנושות, הטירוף של האנושות. התאוו תאווה - "הרצון שיהיה רצון. "זה שיגעון!
הנה אדם שיש לו בית שקט ושליו, אולי אפילו יש לו ספה ושולחן אוכל. אבל הוא אינו מרוצה שקט ושליו. הוא רוצה עוד. אז הוא הולך לטייל במורד הרחוב; אולי בחוץ הוא ימצא את "הזמנים הטובים". אז הוא מסתובב ברחוב בקיץ כאן בברוקלין, וזה חם מאוד, ואולי הוא חושב, "אה, אם היתה לי מכונית, ויכולתי להרשות לעצמי להיות ביער איפשהו, ושיהיה לי בקתה נחמדה עם מזגן, ובריכה וגם דברים אחרים"... כמובן, גם דברים אחרים. כי זה אף פעם לא נגמר! "אני רוצה קצת כיף", הוא אומר. "אז אני חושב שאני צריך לנסוע לאיזה מקום." הוא יושב במכונית כל היום, אוחז בהגה. הוא מתוח, הוא לא יכול לנוח, יש תנועה, אבל הוא נוסע. והוא מריח את האדים של אלף מכוניות לפניו, אדי הדלק. האם עולה בדעתו לחשוב- אולי מוטב לי לשבת על המרפסת שלי בבַּיִת. או אולי בתוך חדר האוכל שלי." זה לא עולה בדעתו כלל. כי צריך "עוד משהו". הוא מחפש "משהו". והבעיה היא שלעולם לא ימצא אותו.
ועכשיו אנחנו יכולים להבין למה משה רבינו היה כך מדוכא כאשר המתאוננים החלו להתלונן, והוא אמר הרגני, רק תהרוג אותי. "מתאוננים" פירושו להפוך את עצמך עצוב - כאשר יש לך מספיק כדי להיות מרוצה ומאושר, אבל אתה מסתכל בְּמָקוֹם אַחֵר. וכך, משה רבינו חשש כי זה רעל של אי-שביעות רצון שעלולה להתפשט. וזה יבטל את כל מטרת חייו. הוא הוביל אותם ממצרים רק למטרה אחת, וזה היה לבוא הר סיני ולהיות משרתים של השם יתברך. והוא הבין עכשיו כי תלונותיהם והאומללות של האנשים עומדים לערער את כל מעמדם כמשרתים של השם. "ואם זה המצב", אמר משה רבינו, "אז אני כישלון. אני נכשלתי כמנהיג. אם העם אינו משרת אותך ה' מתוך הכרת תודה, אז נכשלתי. אתה זוכר את השם כשרצית למנות אותי כמנהיג; באת אלי ואני סירבתי. ואת התווכחת איתי כמה ימים, שוב ושוב, עד שלבסוף נכנעתי. אבל אולי בכל זאת צדקתי. אני לא מתאים עבודה. אם האנשים שלך מתלוננים, אז אני נכשל. בגלל שאם אין הכרת תודה, אין עבודת השם" והתוצאה הבלתי נמנעת- א"כ למה לי חיים?.
 

אלימלך

משתמש ותיק
מאוד יפה ומחזק @סבא
בדבריו נראה שצערו של משה היה לא רק בגלל חטא המתאוים אלא גם על חטא המתאוננים.
 

מצפה לישועה

משתמש רגיל
@סבא דברים נפלאים ממש!
יש לו גם חומר על פרשת קרח? זה סוג הדברים שהייתי רוצה לומר על שולחן שבת...
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מצפה לישועה אמר:
@סבא דברים נפלאים ממש!
יש לו גם חומר על פרשת קרח? זה סוג הדברים שהייתי רוצה לומר על שולחן שבת...
יש לכל שבת, אך עבודת התרגום מתישה ולוקחת המון זמן [גם כך אם תשים לב איני ניצל מטעויות, ויש ב"ה יהודים טובים שדואגים לתקן]
אבל אוסיף כאן סיפור מעניין מאוד עם המון מסר, שסיפר מעדות אישית מימי סלבודקא-
פעם, כשהייתי בישיבה בסלבודקה, בוגר הישיבה [כנראה לא הכירוהו שם] חזר לישיבה לבקר את הרבי. שאל אותו המשגיח, "וואס הרציך? [מה נשמע] ענה האורח ואמר, "ברוחניות, טוב מאוד, טוב מאוד. אבל בגשמיות, זה מאוד קשה...". לאחר שעזב התלמיד, מסר לנו המשגיח מה שהוא אמר. והמשגיח תירגם כך: "מה שאני עושה עבור הקדוש ברוך הוא, זה טוב מאוד! אני נותן להקדוש ברוך הוא כל מה שאני יכול. אבל מה שהוא עושה בשבילי, זה לא כל כך טוב..." וזה נקרא לחיות בעולם הפוך. כי עכשיו, אתה הטוב ומטיב, אתה המיטיב במערכת יחסים זו, והשם הוא האחד הלוקח. ואין משגה גדול יותר מזֶה.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש: למה זה שבאירופה, בישיבות ואפילו אצל בעלי הבתים, היתה תחושה אמיתית של אימת הדין בתקופת אלול ובמהלך ימי הסליחות, ואילו כאן באמריקה אנחנו לא רואים את ההרגשה הזאת? וכי אנחנו לא "פרום" כמו באירופה?

ת: תן לי להסביר לך משהו. בזמן ה"עתיק", אני מתכוון לפני מאה שנה - כאשר ברכו את ראש חודש אלול היה העולם רועד,. כן. ברגע שהזכירו את אלול היה רעד בלב. וזה משום שבאותם ימים אנשים חיו עם אמונה. היום, למרות שיש לנו אנשים מאוד חרדים בימינו, אתה צריך לדעת שאנחנו רוויים עם אפיקורסות, מפני השפעת העולם החיצון. כל כך הרבה אנשים, יהודים אורתודוכסים, יהודים חרדים, "מתחת לעור" הם רח"ל פשוט "אפיקורסים". כי המוח מלא באווירה שמגיעה מהרחוב. ואדם צריך לעבוד קשה מאוד כדי להילחם בהשפעה הזאת. באמת צריך לעבוד על זה.
פעם, לפני מאה שנה, האם היה להם קשר משמעותי עם הגויים? לא, שום דבר בכלל. הם אמנם עשו עסקים עם הגויים. הם קנו ומכרו. אבל האם הם למשל קראו דברים גויים [גוייש]? לעולם לא.
אבל כאן אנחנו נמצאים תחת "גזירה". הילדים שלנו בבית הספר חייבים לקרוא ספרים באנגלית. ספרים באנגלית, גם אם הם לא מלאים אפיקורסות, הם עדיין ספרים גויים, אתה צריך לדעת. ומיטב הספרים הגויים הם בעלי השפעה מזיקה. אני יודע על מה אני מדבר. ספרי הגויים הטובים ביותר הם עדיין בעלי השפעה מזיקה. הם נכנסים לראשי הילדים שלנו. וגם לתוך הראש שלנו.
זו הסיבה שאנחנו אומרים, "ריבונו של עולם, קבצנו והצילנו מן הגויים",אנחנו מבקשים מאת ה'- אנחנו רוצים להיות מסוגלים להתאחד שוב ולחיות את הדרך שבה יהודים אמורים לחיות, ללא כל השפעה מבחוץ.

ולכן, מה היא אפילו השאלה ?! אנחנו רחוקים מאוד מהדרך שבה הם התקרבו לאלול, כי אנחנו רחוקים מאוד מהאמונה. כמו שהרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח, אמר פעם. והוא אמר את זה לפני כשמונים שנה. הוא אמר, "אנחנו אפילו לא יכולים להבין את גדולתם של הסבתא של הסבתא שלנו". היה להם יראת שמים בדרגה שאפילו הרב ירוחם עצמו לא יכול היה להרגיש את זה. העולם החיצוני התחיל לחדור פנימה. זה היה הדרגתי, אבל הוא התחיל לעשות את דרכו פנימה. וכך החל העולם היהודי להתקלקל.
ולמרות שהיום, ברוך השם, יש תנועה גדולה של תשובה, אבל אנחנו צריכים גם לעשות תנועה גדולה מאוד עבור תשובה פנימית. כדי ליצור מוח תורני טהור דרושה עבודה. נדרשת תנועה גדולה מאוד. אנחנו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להשיב רק חלק מן היחס שסבתא רבא שלנו וסבא רבא פעם, התייחסו לחיים ולבורא עולם. הרחוב היהודי היה ממש רווי יראת שמים. אין לך מושג - שום מושג בכלל - איך זה היה רק ללכת ברחוב היהודי.
TAPE # E-248
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
זמן סכנה באלול
דוד המלך אמר "למה אירא בימי רע"- ממה אני צריך לפחד בימים שיש מה לפחד? ממה אני צריך להיות מפוחד כאשר יש סיבה לפחד? דוד אמר כי אינו חושש מן הסכנות העומדות לפניו; הוא לא פחד מאויביו, מאלה המבקשים לפגוע בו. אז ממה הוא כן מפחד ? הוא חושש רק מדבר אחד –"עוון עקבי יסובני" אני בפחד מהחטאים שלי, כלומר, בזמן שדוד עמד בפני סכנה כלשהי, בימי רע, הוא חשש כי באותו רגע של סכנה, במהלך הזמן של קושי, חטאיו יהיו קמים עליו ומאשימים אותו. הם כביכול מחכים להזדמנות, כמו שהמדרש אומר "השטן מקטרג בשעת הסכנה" (תנחומא ויגש). כאשר אתה כבר נמצא בצרות, זה הזמן שבו אתה צפוי להיות מואשם בשל מעשים רעים שלך בשמים. וכמו הגמרא אומרת בשבת "נפל תורא חדד סכינא", מתי שהשור נופל, אז כולם אומרים: בואו לחדד את הסַכִּין. זה לא קל להשיג שור גדול על הקרקע. אבל ברגע שהוא נופל, אז זה הכי זמין עבור השחיטה; אז הם אומרים "לחדד הסכין כי עכשיו זה ההזדמנות". ולכן, בזמן של סכנה, כאשר סכנה מתעוררת, אז עוונות של אדם מקטרגים ומסכנים אוֹתוֹ.
עם זאת, עליך לשים לב לדבריו של דוד, כי הוא ציין סוג מיוחד של עוון שהוא פחד ממנו. כמובן שדוד פחד מכל חטא שהוא היה יכול לעשות, אבל הוא היה בעיקר מפחד מסוג מסוים של חטאים. נמצא, בזמן שיש צורך לחשוש, בזמן שבו צריכה להיות תחושה מסוימת של פחד, ממה צריך להיות מפחד, "עוון עקבי "מהחטאים תחת העקבים שלי, אמר דוד. "עוון עקבי יסובני- "החטאים מתחת לעקבי מקיפים אותי." וזה מוסבר בגמרא כדלקמן: עוונות שאדם דש בעקביו מסובים לו ליום הדין - "
כלומר, כאשר אדם מודע לכל העוולות שהוא עשה, כאשר הוא מודע לחטאיו, במידה מסוימת הוא מסוגל להתעמת איתם. לפחות יש לו חרטה. וחרטה היא כבר צעד לקראת תיקון. הוא כבר פונה לכיוון תשובה. להצטער, זה לפחות צעד ראשון. זה דבר גדול שיודע שמשהו שאינו בסדר נעשה. עכשיו, כמובן, הדבר הטוב ביותר הוא לקבלעל עצמו, ולהיות עסוק לתקן את הנזק שעשית, כדי לשנות את הדרכים שלך. אבל לפחות כאשר אדם יודע שאמנם אשם הוא, ועוד יש לו צרות, יש לו חרטה, לבו כואב, הוא מודאג, זה כבר צורה של כפרה. זה לא סליחה שלמה אבל זה בהחלט חשוב.
אמנם, החטאים האלה שאדם לא מודאג מהם, כי חטאים אלו הוא רומס בלי לחשוב. הוא אינו רואה בהם חשיבות, או אפילו לא רואה בהם משהו שאינו בסדר. ואז פתאום ביום הדין הוא מוצא עצמו מתמודד עם אויבים להם לא ציפה. הוא מוצבע על ידי מתנגדים שהוא לא ידע שהם קיימים, החטאים שתחת עקביו, "מסובים לו"- הם קמים לקום ולהקיף אותו. הם במארב ארבו לו, והוא לא יודע מה לומר, כי הוא לא היה מוכן לעימות כזה.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
המשך:
והנה, יש שני סוגים, של עוון עקבי. אולי יש יותר, אבל לנוחיותנו נעשה שני סיווגים עכשיו. האחת- היא הדברים שאנשים רואים כמותררים, או לפחות הם חושבים שהם לא רציניים. הוא יודע שזה אולי לא צודק, אבל הוא מדמיין שזה לא רציני. אבל עלינו לדעת - גם אם זה נכון שהשיפוט שלו נכון כי הם חטאים קלים, גם אם הם בתחתית סולם החומרה, הקלה ביותר מכל מיני חטאים, בכל זאת אין דבר כזה חטא קטן, אם לאדם אין חרטה.
[highlight=yellow]ללא תשובה אין חטא קטן[/highlight]. כל חטא הוא קטסטרופה אם אדם לא מתחרט על כך.
זה כמו המשל המפורסם של אדם שמנסה ללכת לישון על מיטה והכול נוח. אבל יש גרגר אפונה אחד אחת שמונח מתחת לסדין שמתחתיו. זה רק גרגר אחד, אבל זה גורם לו אי-נוחות וזה מחריב לו לילה של שינה. הוא לוחץ על צדו. זה נדחף לכיוון זה, ואח"כ נדחף לכיוון אחר, לא מפסיק להפריע. אם הוא לא לוקח את זה, ומוציא מתחת לסדין החוצה, הוא לא יכול לישון כל הלילה. זה מה שאתה יכול לצפות מחטא קטן. זה יעשה לך צרות, אלא אם כן אתה מושך אותו על ידי עשיית תשובה. כמו שהחובת הלבבות אומר אין עבירה גדולה עם תשובה, ואין עבירה קטנה ללא תשובה! [א"ה לא ידעתי היכן דברי החוה"ל האלו, אשמח אם מישהו יציין מראה מקום]
ויש שיקול נוסף, שרבינו יונה מסביר בשערי תשובה. והוא מספר לנו משל מישעיה הנביא. ישעיה הנביא אומר (ישעיה ה, יח) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה: כי אנשים יכולים להתחיל עם מעשים שנראים חסר חשיבות כמו קורי עכביש; "זה שום דבר, לא להיות מודאג"- כך אתה חושב, אבל בסופו של דבר כאשר הם מצטרפים יחד הם הופכים לחבלים הכבדים שאתה משתמש כדי למשוך עגלות.
וורבינו יונה אומר לנו, חטא קטן זה שחוזר על עצמו לעתים קרובות, במהלך הזמן הוא נעשה חמור מאוד כמו
חייבי כריתות ומיתות בית דין. אז אנחנו מתחילים להבין כי "עוון עקבי" החטא הקטן מתחת לעקבי, החטא שאני אפילו לא חושב על, זה משהו שצריך לקחת ברצינות.
 

אלימלך

משתמש ותיק
סבא אמר:
כמו שהחובת הלבבות אומר אין עבירה גדולה עם תשובה, ואין עבירה קטנה ללא תשובה! [א"ה לא ידעתי היכן דברי החוה"ל האלו, אשמח אם מישהו יציין מראה מקום]
שער התשובה פ"ז.
מחכים לסוג השני.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אלימלך אמר:
סבא אמר:
כמו שהחובת הלבבות אומר אין עבירה גדולה עם תשובה, ואין עבירה קטנה ללא תשובה! [א"ה לא ידעתי היכן דברי החוה"ל האלו, אשמח אם מישהו יציין מראה מקום]
שער התשובה פ"ז.
מחכים לסוג השני.
יישר כח.
וז"ל שם
וכבר נאמר: אין קטנה בעברות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה. והוא שההתמדה מורה על בזותו דבר האלהים ושהוא מקל במצותו והזהרתו ומזמן עצמו לענשו, ובו נאמר: והנפש אשר תעשה ביד רמה... כי דבר ה' בזה. ועוד, כי ההתמדה על העברה, ואם היא קטנה, הולכת וגדלה בהתמדתו עליה, והגדולה, כשמבקש בעליה מחילה עליה ועזב אותה ליראת האלהים, הולכת הלך וחסר ומתמעטת, עד שתמחה מספר עונותיו וינקה ממנה בעליה בתשובה.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
עם זאת, יש עוד סוג של עוון עקבי, דבר שגורם לאנשים להתעלם ממעשים מסוימים - לא כי הם לא חושבים שהם חטאים, או בגלל שהם שוקלים אותם כחטאים קטנים. אבל זה בגלל שהדברים האלה כל כך קל לתקן. יש דברים מסוימים שדורשים כמעט כלום של מאמץ להימנע מהם, וגם אם הם נעשו, בקלות מתקנים אותם. [highlight=yellow]ובגלל הקלות הכרוכה בכך, אנשים בזים להם!!![/highlight]
הנה, לפעמים אנשים מתמודדים עם מבחנים מאוד קשים, עם פיתויים הדורשים הרבה כוח הרצון להימנע מהם - ולפעמים זה עשוי אפילו לדרוש שינוי באורח החיים. לפעמים אתה צריך לעבור למדינה אחרת כדי להציל את הנשמה שלך.
ובאמת, למה לא? אין ספק שאנשים עוברים למשל כדי לשמור על בריאותם. אם נאמר לאדם כי בשביל בריאותו הוא חייב לעזוב אקלים מסוים ולהתיישב בְּמָקוֹם אַחֵר; למרות שזה אומר לוותר על כל החברויות שלו ועל משפחתו, ולוותר על הפרקטיקה המקצועית שלו. אבל מה אינו עושה אדם כדי להציל את חייו? הוא עובר דירה, גם אם הוא מעבר לעולם, והוא מבין שזה שווה את זה.
וכך גם, לפעמים עבור עבירות מסוימים זה הכרחי לבצע שינויים דרסטיים בחייו של אדם. ובוודאי שהוא צריך לעשות את זה.
הוא לא צריך להסס כי אם אדם יכול להציל את חייו, אם הוא יכול עדיין להציל ולהשיג משהו בעולם הזה, הוא חייב לעשות את זה.
הכל שווה את הקורבן כדי להציל את שאר ימיך, את השנים שנותרו לך. אפילו קשישים עוברים למדינות אחרות כדי להרוויח עוד כמה שנים; ואין ספק שהם צריך לעשות זאת כדי להציל את נשמותיהם.
ועכ"פ בגלל שסוג זה של מבחן כל כך גדול בעיניו של האדם, הוא מבין את חשיבותו, ולא נדיר למצוא מי שעומד בניסיון.

אבל כאשר חטא הוא כל כך קל לתקן, כאשר החטא דורש תשובה כמעט ללא מאמץ, לא עולה על דעתו לעשות זאת כעת. הוא חושב שיום אחד הוא יגיע אליה, מאוחר יותר; אין מה לדאוג.
והוא דוחה והוא מזניח. ולכן, הוא רומס על הדברים האלה, והם עומדים לקום נגדו ביום הדין.
זה הסוג השני של "עוון עקבי", כל כך קל לאדם לא לעבור עליהם, אבל בכל זאת הוא רומס אותם מתחת לרגליים.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש: איך נוכל למנוע מאנשים לדבר במהלך חזרת הש"ץ וקריאת התורה?

ת: התשובה היא שעליך לקרוא להם מה שכתוב בטור ובשולחן ערוך. לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו. וכך זה היה צריך להיות; אם אתה רואה מישהו מדבר, כולם צריכים להתחיל לצעוק שא, שא, שא! מסביב.

"וגדול עוונו מנשא"- החטא שלו גדול מדי כדי לסלוח. זה דבר נורא לומר. חטאו גדול מכדי לסלוח כי זה חטא של חילול השם.

אם כולם עומדים או יושבים בבית הכנסת, והש"ץ, המנהיג, מדבר למענם לקדוש ברוך הוא, וראש ריק זה, פונה אל שכנו כדי להחליף שיחה סתמית, זה אומר שהוא שולל כל מה שקורה בבית הכנסת. שום דבר אינו שווה כלום בהשוואה לתשוקותיו הקטנות. וכך זה חילול השם; הוא גוזל את התהילה של השם. גדול עוונו מנשא! חטא זה לעולם לא יכול להיסלח. גם אם אתה רוצה לעשות תשובה, אתה לא יכול לחזור בתשובה מחילול ה'.

ואתה צריך לומר את זה שוב ושוב באוזני הציבור. וכעת- אל תאמר "אל תהיה מלמד חובה על עם ישראל", כי השולחן ערוך אומר כן, הטור אומר את זה. אז מה שאתה אומר הוא במילים אחרות- "אל תלמד טור לאנשים" ח"ו. הדברים חייבים להיאמר! אתה צריך להטיח זאת בפניהם שוב ושוב, עד שלבסוף כמה אנשים יקשיבו.
TAPE # 371 (מאי 1981)
 

אוריאל

משתמש ותיק
סבא אמר:
ואתה צריך לומר את זה שוב ושוב באוזני הציבור. וכעת- אל תאמר "אל תהיה מלמד חובה על עם ישראל", כי השולחן ערוך אומר כן, הטור אומר את זה. אז מה שאתה אומר הוא במילים אחרות- "אל תלמד טור לאנשים" ח"ו. הדברים חייבים להיאמר! אתה צריך להטיח זאת בפניהם שוב ושוב, עד שלבסוף כמה אנשים יקשיבו.
TAPE # 371 (מאי 1981)
בדיוק ראיתי השבת מקום שכתוב בו שהיכן שיש ציבור שהם שוגגין ואם ימחו בידם ימשיכו רוב הקהל להיות מזידין, אבל מקצת יחדלו, בזה לא נאמר מוטב שיהיו שוגגין דודאי חיוב רמיא עלן להציל המקצת שוגגין שיפסיקו לגמרי [ולצערי איני זוכר היכן ראיתי כן, אם מישהו יודע - אשמח].
ואמנם מסתמא רוב מוחלט של המדברים לא נחשבים בכלל שוגגים אלא מזידין, כי אין מי שלא יודע שאסור. אלא שיש לדון אם במה שאינם יודעים את חומר האיסור נחשבים כלפי זה כשוגגין, ולא מסתבר כן.
 

אלימלך

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
סבא אמר:
ואמנם מסתמא רוב מוחלט של המדברים לא נחשבים בכלל שוגגים אלא מזידין, כי אין מי שלא יודע שאסור. אלא שיש לדון אם במה שאינם יודעים את חומר האיסור נחשבים כלפי זה כשוגגין, ולא מסתבר כן.
ודאי שלא נחשבים כשוגגים [אף ש"הגד לבית יעקב חטאתם" ודרשו חז"ל שעמי הארצות זדונות נעשים להם כשגגות, היינו לענין שה' מקל עליהם בבי"ד של מעלה] אבל מצוה להוכיחם עד שישימו על לב.
 

איש

משתמש ותיק
המשנה ברורה סימן קיד אם אני זוכר נכון כותב שצריך למחות.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מי שאינו מעוניין לשמוע דעת תורה מגדולי ישראל, אלא הולך לפי הבנתו, ומקשה עליהם מתוך הבנתו, אין לו מקום כלל בכלל ישראל!!!
זו כמדומני אחת הפעמים הבודדות שר' אביגדור זצ"ל יצא מגדרו וצעק ככרוכיא על השואל.
מי שמבין יידיש יוכל לקרוא את הדברים בתמונה המצורפת-
הרב אביגדור מילר א.JPG הרב אביגדור מילר.JPG
 
חלק עליון תַחתִית