במסגרת שיחה שערכתי עם חילונים, עלתה השאלה הבאה, מהו הכוח המוסרי של האדם.
החילונים רצו לטעון שאין שום מעלה יתרה בחוקי היהדות, מאשר חוקים אנושיים. כלומר, מלבד זה שהם בכלל רואים בחוקים אלו משהו ארכאי, הם גם טענו שזו מערכת חוקים, שרק משתיתה יסוד חברתי, עקרונות שקבוצה מקבלת על עצמה, וזה המאפיין שלהם. הלאומיות שלהם. ואין בזה הבדל משאר מערכות חוקים אנושיים, וחברתיים.
אני לעומת זאת רציתי להסביר להם, ולהוכיח להם, שמערכת החוקים שלנו הופכת אותנו, לאנשים יותר איכותיים ויותר אנושיים.
הא כיצד?
שאלתי אותם, הרי הם מחזיקים את עצמם לנהורים ומתקדמים. הם שומרי חוק וסדר.
שאלתי אותם מה יקרה אם הם כעת ברכבם, והם ממהרים מאוד, באופן קיצוני, האם הם יעברו על כמה חוקי תנועה בדרך, או שיצמדו למערכת החוקים?
התשובה היתה חד משמעית, שאם לדעתם יראו שאין סיכון, הם יבצעו עבירות תנועה.
שאלתי אותם האם הם רואים אופציה שהם אי פעם בסיטואציות מסוימות הם ירצחו, או יאנסו. הם הזדעזעו מהשאלה. הם הגיבו, מה פתאום. חס וחלילה.
אמרתי להם שידמיינו את עצמם במצב קיצון, יש רעידת אדמה, עשרות הרוגים, מאות בנינים קרסו, החיים משותקים, אין תקשורת, כי אין חשמל, אין גם מים, החנויות כבר נבזזו, אין חילוץ ולא שום דבר, כל אחד אחראי לעצמו, והם (כל אחד מהנוכחים) הצליחו להציל את אחד מילדיהם, שאר הילדים והאשה ל"ע.
ואז בסיטואציה הזו, (שאני משרטט לפניהם) כאשר כמה ימים הם מתהלכים בצמא, והבן שוכב מעולף בזרועותיו, הוא רואה זקן קשיש, ואתו קשיש כ"כ חלוש, שהוא לא מצליח לדבר, אך הוא שומר בקנאות על בקבוק מים שברשותו, מה הם יעשו? (כמובן שהכנסתי אותם עמוק לסיטואציה, עם הרבה תיאורים, ושיקולים וכו') האם הם ישדדו את הזקן? כי הרי הזקן גם אם ישרוד, הוא כבר לא יועיל בעולם. משא"כ הבן יש לו יותר סיכויים. ואם הזקן יתנגד, האם הם לא יתנו לו מכה קטנה בעורף ויגמרו את הסיפור?
הם לא ענו, וגם לא לחצתי אותם לקבל תשובה. הספיק להם להבין שישנם סיטואציות, שבהם, מה שאנו מכירים את עצמינו, לא ישאר אותו דבר.
אחרי שהם הגיעו להבנה זו, עברתי איתם לשלב נוסף, מה יקרה לו הם כעת מגיעים למקום שבו אין סכנה קיומית, אך גם אין משטר, כל איש הישר בעיניו יעשה.
ושם אנשים נהרגים ונשדדים. החזק מנצח. והם מגיעים לשם, עם נשק מתקדם שאין לאחרים, והם יכולים לנצח את כולם, לשדוד את כולם, לאנוס את מי שהם רוצים.
האם אחרי שנה בכזה מקום, הם ישארו אותם אצילי נפש כפי שהגיעו לשם. האם הם לא יבצעו מעשים חייתיים?
גם בשלב זה השאלה נותרה פתוחה.
מה שרציתי זה לערער להם את הביטחון, בדמות של עצמם כפי שהם מכירים כעת.
אך הם הודו שזה מפחיד לחשוב שבתוכם מסתתרים דמויות שכעת לא נראות, אך יש להם אופציה להיות ממשיים, לו יווצרו התנאים.
הסברתי להם באריכות, ע"כ שכל כוחות האדם (מצד גופו) הינם חייתיים, ומה שיוצר אצלינו כ'ביכול' את הנאורות, ואת התרבותיות, הינם חוקי החברה בהם אנו חיים.(ראה ערך הנאצים).
מכאן הגענו להבנה, שחוקי החברה משתיתים את הנימוסים, ואת התרבות, אך זה לא חלק מהם, זה לא חלק פנימי בכוחות הנפש שלהם.
ומכאן לחילוק, מול מערכת החוקים האלוקית. שם אנו מתחייבים למשמעת עצמית, גם כאשר אף אחד לא רואה ולא שומע. שם הוא מתמודד עם הטבע החייתי שבו ללא עזרת הכלוב שסוגר אותו.
גם המשלתי להם זאת לכלוב, ארי החי בסוגר, לא משנה טבעו, כעת הוא לא מזיק. אך לו ישתחרר, אוי ואבוי. אף מערכת חוקים חברתית גרידא, היא כמו הכנסת כל פרט מהחברה, לתוך כלוב של נורמות. אך בזה אינו שולט שליטה עצמית בחיה שבו.
לפי זה הסברתי להם גם את הנושא של יפת תואר, כאשר אדם, מגיע למלחמה, והוא מפעיל את היצר הכי חייתי שבו, רצח, כל כוחות הפרא שבתוכו רוצים לצאת, וידעה תורה, שאלו שלא עבדו מספיק (לא סותר שאין שמץ עבירה בידם), ולא השליטו כל כוחות הנפש, על הגוף, גם למצבי קיצון אלו, אין להם אפשרות כעת להמנע מיצר זה.
כעת לאור תגובתו של אלימלך, שהביא דברי הרב בן פורת, הרי שהדברים יותר מחודדים. שאם תקף היצר את האיש, הרי שגם אין לו את הכלים שנתנה תורה, כדי להלחם ביצר זה.
מוסר השכל שיצא לי מפרשה זו, היא, שאם האדם בונה את עצמו מבחינה דתית/רוחנית מכח הנורמות החברתיות, ולא מחפש את ההתמודדות האישית שלו, מול הבעל חי שנמצא בתוכו, הרי שבעצם הוא לא השליט עדיין רוח על הגוף, הוא אמנם עשה מאמצים והשקיע רבות, אך כל זה כדי להכניע את עצמו מול הקב"ה של החברה. (לכל חברה וקבוצה יש את הקב"ה שלה, כלומר האידיאלים הפרטיים שלהם, כמו שלכפור בדת, זו גם דת.).
אולי זו בעצם הסיבה להוספת מנהגים וחומרות, שהרי אם אדם מחמיר בדבר, הרי שאצלו זו המלחמה האישית שלו מול כוחות הגוף. אך אצל בנו, זה כבר חלק מהחינוך והתרבות, לכן בנו יצטרך לחפש מלחמה אישית, בה יכניע באמת את החיה שבו. וכך אנו צוברים עוד ועוד, הקפדות, חומרות ומנהגים, כולם מהחינוך שקיבלנו. אך מה עם המלחמה האישית שלנו?