לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד (אבות ב, ה).
סיפר לי מחותני הר"ר יצחק ווייס שו"ב דאנטווערפען, ששמע מהג"ר משה הגר ראש ישיבת סערט ויזניץ זצ"ל, שפעם נכנס אל החזון איש, ומצאו שרוי ברוגז, ושאל אותו מה קרה, אבל החזו"א לא רצה להשיב לו, רק לאחר ששאל את החזו"א פעם שנית 'אולי הנני יכול לעזור', סיפר לו החזון איש כדלהלן:
ביום השבת שעבר למדתי במרפסת בהיותי לבוש עם המעיל והכובע, פתאום פרח עוף ולכלך את כובעי בצואה, והייתי דואג איך אכנס להתפלל תפלת מנחה של שבת קודש, עם הכובע הזה אי אפשר שהרי מטונף הוא ואסור לנקותו בשבת, ומאידך, לחבוש את המגבעת של ימי החול ג"כ אינו מן הנכון שהרי שבת הוא, ולהתפלל בלי שום מגבעת ג"כ אינו נכון מחמת כבוד התפילה, לכן נפל ברעיוני להתעטף בטלית, וכן עשיתי שנתעטפתי בטלית וכך נכנסתי להתפלל.
והנה באותו היום היה שם בעת התפילה רב אחד שראה את הדבר המוזר הזה, והרהר בלבו 'בודאי יש לו להחזון איש איזה ענין בזה', ולכן כשהלך הביתה התבונן בכמה מקומות, עד שלפי דעתו מצא מקור למנהג זה, ושלח אלי מכתב עם מראה מקומות בו הוא מבאר את מקור הדבר ללבוש טלית במנחה של שבת, והעלה בסוף דבריו 'אקוה שכיוונתי לדעתו הגדולה של החזון איש'.
וסיים החזון איש לאמר: "מדוע לא שאל אותי והייתי משיב לו את הטעם האמיתי, אבל כעת שהחליט מעצמו מה שהחליט, לא לדעתי כיון אלא כיון לדעתו של העוף המלכלך"...
שה לבית (גשמי ברכה), עמ' ת