איש ווילנא אמר:
מבקש אמת אמר:
לכאורה יש כמה צירופים להקל בזה:
א. דעת המג"א והפמ"ג שא,ד להתיר כשמתענג מהקריאה.
ב. יש מתירים לקרוא בשטרי הדיוטות בעיון שלא בפה, וסמך עליהם השו"ע להקל (שז,יד) כשיש צד שיש באגרת צרכי הגוף.
ג. השו"ע פוסק כדעת הרשב"א והרמב"ן שמתירים לקרוא בספרי חכמה כיון שלא דומה לשטרי הדיוטות, ונראה דאין זה דווקא משום שמדובר בחכמה ששונה מעניני מסחר (כמו שיש שהבינו) אלא משום שמדובר בספרים שאינם דומים לשטרות מסחר וכסברת השערי אפרים להתיר קריאה בספרים, ולפי"ז נראה דגם עיתונים בכלל זה שאין דומים לשטרות מסחר. (והגם שהמשנ"ב הביא דעת הר"ן והרמב"ם שאוסרים לקרוא אף בספרי חכמה, הרי מבואר ברמב"ם שהטעם משום שלדעתו כל האיסור שמא ימחוק וזה שייך גם בספרי חכמה, אמנם בזמננו שכל הספרים והעיתונים מודפסים לא שייך החשש שמא ימחוק בזה כלל כמו שאמרו בחקוק בפנקס).
ד. דעת הרמב"ן בשבת קנא,א והתוס' שם קטז,ב שאגרות שלום אינן בכלל שטרי הדיוטות ואין בהם משום ממצוא חפצך, ולכאורה היינו טעמא משום שרק שטרי מסחר עצמם נאסרו ולא אגרות בעלמא, וה"ה עיתונים וכדומה. (ואמנם השו"ע לא פסק כשיטתם אך יש כאן דעה המצטרפת לקולא)
אלא דאכתי יש חשש שכתב השאילת יעב"ץ המובא במשנ"ב שיבואו לעיין במודעות הפרסומת המסחרית וסחור סחור לכרמא לא תקרב, וכמדומה שחשש זה באמת מצוי. אך השבות יעקב לא חשש לזה. ולמעשה יש סברא שלא לחשוש לזה מתרי טעמי: א. גם אם יעיינו במודעות אי"ז אלא איסור דרבנן והו"ל גזירה לאיסור דרבנן. ב. גם אם יעיינו במודעות הפרסומת הרי לכאורה עיקר האיסור הוא רק כשמעיין לצרכי מסחר ולא להנאה בעלמא מהפרסומת, וזה באמת הרבה פחות מצוי, וכמו כן לדעת הרמב"ם שכל האיסור הוא שמא ימחוק אי"ז שייך כלל בזמננו וכנ"ל.
וכמדומה שכמה מפוסקי דורנו הורו שמעיקר הדין אפשר להקל אך ראוי להחמיר.
א. כמדומה שהתר זה מפורש בפמ"ג ולא במג"א. ומכל מקום לא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי הראשונים אסרו לקרוא ספרי מלחמות ולא מצינו מי שחשב להתיר משום עונג שבת. ואטו קוראים ספרי מלחמות שלא לתענוג [ועיקר ספרי מלחמות הוא ספרי סיפורים בעלמא]. וצע"ג.
ב. השו"ע לא סמך להקל על סברא זו בלחוד אלא בצירוף סברות אחרות.
ג. זה חידוש גדול שהרשב"א זה התר כללי. לפחות מדברי הבית יוסף ושאר פוסקים נראה שגם לדברי הרשב"א שספר חכמה מותר ספר מלחמות אסור. וגם לדבריך על כל פנים הרי מפורש בגמרא שאסור לקרוא כתב המהלך תחת הצורה וצריך לדעת מה החילוק בינייהם.
ד. פלאי פלאות מה שכתבת בדעת התוס' שהרי מפורש בתוס' עצמו שהגם שאגרות שלום התיר רבינו תם מכל מקום ספרי מלחמות אסור הרי להדיא שלא כמוש"כ.
א. כתב השו"ע רי"ס שא: "אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו".
וכתב על זה המג"א: "וכן לראות - פירוש אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' שז סט"ו, מ"מ אם הראיה עונג לו מותר לראות. והב"ח פירש דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג".
התשובה על קושייתך היא לכאורה שכמו בריצה אסור לרוץ לצורך מטרה מסויימת אבל מותר לצורך הריצה עצמה כשמתענג בה, כך גם בקריאת ה(כתב שתחת ה)דיוקנאות שאסורה משום שטרי הדיוטות אין האיסור אלא כשקורא למטרה מסויימת כגון בירור ידיעה כזו או אחרת, אבל אם מטרת הקריאה היא לצורך הקריאה עצמה שמתענג בה, מותר. והסברא בזה משום שאינו בגדר "ממצוא חפצך" כיון שהוא עונג שבת, והרי זה בכלל כל הנאות האדם בשבת שהם מצוה.
ב. אכן ציינתי שזה צד נוסף להקל בצירוף סיבה אחרת.
ג. אשתדל לבאר הבנתי בסוגיא. יש ב' סיבות לאסור שטרי הדיוטות, ממצוא חפצך ושמא ימחוק. בגמ' וראשונים מבואר שגם אסרו לקרוא את הדומה לשטרי הדיוטות, אטו שטרי הדיוטות. והנה בספרי מלחמות יש טעם לאסור משום ממצוא חפצך, שהוא ענין חול גמור ללא תועלת כלל
(ואפי' בחול תמהו התוס' מי התיר משום מושב לצים. ומטעם זה אם יש בו תועלת כל דהו כגון ללמוד לה"ק התיר הרמ"א), וה"ה כתב שתחת הצורה שהוא אותו הענין. אמנם בספרי חכמה שיש בהן תועלת אין לאסור משום ממצוא חפצך. וכן משמע באהל מועד (שער השבת ו,ו) שכתב "ואסור לקרוא בכל הספרים שאין בהם תועלת כגון לועזין של מלחמות, אבל ספרי חכמה יש מתיר ויש אוסר". וטעם הרמב"ם האוסר לקרות אף בספרי חכמה מבואר בדבריו בפכ"ג מהל' שבת שעיקר האיסור של שטרי הדיוטות הוא שמא ימחוק, וס"ל להרמב"ם שיש לחוש למחיקה גם בספרים, שנוהגין להגיה בהם את הטעון הגהה, וא"כ אין חילוק בתוכן הספרים (מלבד ספרי קודש שלא אסרו בהם משום מצות ת"ת). אמנם הרשב"א והרמב"ן אין חוששים למחיקה בספרים (אולי משום שאין מצוי למחוק אלא להגיה בכתב, ולא חששו שיביא קולמוס להגיה).
אלא שעדיין יש לתמוה למה לא אסרו ספרי חכמה אטו שטרי הדיוטות? וע"ז כתב הרשב"א שאינו דומה לשטרי הדיוטות כלל
(וז"ל בח"ז סי' רפח: "עוד נשאל אם מותר לקרות ולטלטל בספרי רפואות בשבת, והשיב שמותר לקרות ומטלטלין אותם מפני שהן ספרי חכמה, וכן הורה הרמב"ן ז"ל. ומה שהזהירו רז"ל לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת לא דמי להא, ופירש שטרי הדיוטות מזכרת חובותיו").
וממילא לפי המבואר אין לאסור קריאת עיתונים לכולי עלמא, עכ"פ בחלקים שיש בהם תועלת, משום שמאחר ויש בהם תועלת אין בזה ממצוא חפצך, ושמא ימחוק גם ליכא משום שאינו שייך בעיתון הנדפס (ולענ"ד אף הרמב"ם יודה בזה), ואטו שטרי הדיוטות אין לגזור משום שאין עיתון דומה לשטר.
ולגבי עניני הפוליטיקה שבעיתון יש להסתפק אם נחשב שיש בהם תועלת, ואיני יודע אם גרע מספר יוסיפון שהתירוהו האחרונים אף שתועלתו מועטה, וצ"ע.
ד. לפי הנ"ל מיושבת תמיהתך, שבספרי מלחמות אסור לקרוא משום שאין בהן שום תועלת כלל והו"ל בכלל ממצוא חפצך, ולא דמי לאגרת שלומים שיש בה תועלת. (אמנם הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע אוסר גם באגרת שלום מחמת החשש שמא ימחוק). ומבחינה זו עיתונים שברובם יש איזו תועלת דומים לאגרת שלומים. (ובחלק הפוליטי יש לעיין, וכנ"ל).