במשנ"ב בסי' תרלט' ס"ק יח' כתוב שמשמע מכמה אחרונים דמי שא"א לו לישון עם אשתו, לא יבטל זמן עונה וליל טבילה, ואחר לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו, אלא ישן בביתו עד עלות השחר. קודם כל לכאו' איכא בזה דבר לדינא שאחר שהגיע עלות השחר בעי לחזור לסוכתו, והיינו שהוא ער, שאין לו חובה להתעורר ולחזור לסוכתו, אלא אם התעורר בעי לחזור לסוכתו. וצ"ב מאוד מה איכא בעלות השחר, הרי אם אינו חייב בסוכה משום עונה וליל טבילה, א"כ אף אחר עלות השחר יהא מותר לו, בקיצור מה איכא בעלות השחר, ומי הם אותם אחרונים. אולי הביאור משום שאיכא לו מצוה בלילה, וביום אסור לו לבוא עליה, וא"כ איכא חידוש שהדין שאסור לשמש ביום היינו מעלות השחר, וא"כ הותר לו הלילה שבו המצוה, אבל מעלות השחר, שאינו זמן המצוה, (ואע"פ שת"ח יכול להאפיל בטליתו מ"מ אינו זמן המצוה). לא הותר לו ולכך בעי לחזור לסוכתו. ובכלל מה ההיתר הרי אחר שיקיים המצוה ילך לסוכתו, ואולי שדברי המשנ"ב מתייחסים אחר דברי הרמ"א שאם אין לו סוכה לו ולאשתו אין צריך לישון בסוכה, וע"ז כתב שדעת הגר"א וכמה אחרונים לא כן, והרמ"א רק בא לפטור משום מצטער, וע"ז כתב שמ"מ לדינא נכון דין הרמ"א בליל טבילה ועונה, וכן נראה מדבריו שכתב אם אין מצטער שאין זה זמן עונה" עיי"ש. האם מישהו יודע משהו בענין?