מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

כללי הפורום
פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לציין בכותרת הנושא את שם הפרשה ו/או את שם הספר והפרק שבו הדיון עוסק
סמל אישי של משתמש

פותח הנושא
רחמים
משתמש ותיק
מאמרים: 0
הודעות: 471
הצטרף: 29 דצמבר 2015, 23:50
מיקום: ארץ ישראל
נתן תודה: 84 פעמים
קיבל תודה: 121 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי רחמים » 09 אוקטובר 2016, 15:45

רש"י פרשת וילך
דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה:
וצ"ב, מדוע? הרי אדרבא הצדיקים ביום המיתה מקבלים גילוים שלא זכו להם כל חייהם כדוגמת רשב"י ואחרים.

ובשפתי חכמים כתב:
והטעם כדי שלא יצטער שנטלה הגדולה ממנו ונתנה ליהושע דכיון שנסתמ' ממנו מסורות החכמה למה לו חיים.
ולא זכיתי להבין, הרי זה גופא שלוקחים לו החכמה זה צער, ומה התועלת להחליף צער בצער? אדרבא משה שהיה ענו מה צער יש לו שניטלה הגדולה ממנו?


בעילום שם
מאמרים: 0
הודעות: 118
הצטרף: 29 ספטמבר 2016, 13:54
נתן תודה: 8 פעמים
קיבל תודה: 11 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי בעילום שם » 09 אוקטובר 2016, 15:50

אולי משה רבינו שאני שהי' מופקע לגמרי משלטון המות ואם לא הי' רוצה לעלות לשמש למעלה, לא הי' מי שיתנגד לו, כמבו' באריכות בדברי הילקוט המאלפים בפרשת הברכה. לכן סתם הקב"ה מעיינות החכמה בפניו.
עוד יתכן שיהושע הי' במדרגה שיכל לקבל ממנו עוד קודם פטירתו, מה שזכו אחרים רק בעלות רבם השמימה.
עוד אפשר שמרע"ה הי' כל חייו במדרגת הגילויים של רשב"י בשעת סילוקו, כיון שהוא הי' מאז זכה להיות אב לנביאים, ולהסתכל באספקלריא המאירה, בלי צל גוף, וכמבו' באריכות בננפש החיים סוף שער ג', לכן השלים את כל מסירת התורה, עוד קודם בואו לזמן הסתלקותו.

סמל אישי של משתמש

פותח הנושא
רחמים
משתמש ותיק
מאמרים: 0
הודעות: 471
הצטרף: 29 דצמבר 2015, 23:50
מיקום: ארץ ישראל
נתן תודה: 84 פעמים
קיבל תודה: 121 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי רחמים » 09 אוקטובר 2016, 15:53

בעילום שם כתב:אולי משה רבינו שאני שהי' מופקע לגמרי משלטון המות ואם לא הי' רוצה לעלות לשמש למעלה, לא הי' מי שיתנגד לו, כמבו' באריכות בדברי הילקוט המאלפים בפרשת הברכה. לכן סתם הקב"ה מעיינות החכמה בפניו.
אם היה הקב"ה בא בכבודו ובעצמו למשה ונוטל את נשמתו בנשיקה וכי משה היה יכול להתנגד?


בעילום שם
מאמרים: 0
הודעות: 118
הצטרף: 29 ספטמבר 2016, 13:54
נתן תודה: 8 פעמים
קיבל תודה: 11 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי בעילום שם » 10 אוקטובר 2016, 09:12

למרבה ההפתעה הסיטואצי' הזו מתוארת במדרש שהקב"ה מתחנן לנשמתו של מרע"ה לבוא אליו והיא מסרבת לעזוב את הגוף הקדוש, עד שהקב"ה נוטל אותה בנשיקה כביכול בעל כרחה, ובודאי שא"א להתנגד לרצונו ית', אלא שזהו רצונו ית' שהאדם השלם בתכלית גוזר והוא מקיים, כי האדם השלם הוא נזר הבריאה ותכלית הכל.


עט-סופר
מאמרים: 0
הודעות: 9
הצטרף: 19 מאי 2016, 16:33
קיבל תודה: 2 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי עט-סופר » 10 אוקטובר 2016, 12:22

ראה מדרש דברים רבה ט ט.
ונראה שהקב"ה לא רצה ליטול את נשמת משה בע"כ עד שהתפייס למות.


סבא
משתמש ותיק
מאמרים: 0
הודעות: 1800
הצטרף: 19 דצמבר 2017, 14:40
נתן תודה: 508 פעמים
קיבל תודה: 692 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מתי מת משה רבינו?

שליחה על ידי סבא » 30 ספטמבר 2018, 09:53

זכור לי שיש שני נידונים בעניין מיתת משה רבינו-
א. איך ייתכן שמת בן מאה ועשרים הרי כיוון שמת ביום ז' באדר הוא כבר נכנס לשנה המאה עשרים ואחת?
ב. כיצד ייתכן שמת בשבת, הרי באותו היום כתב י"ב ספרי תורה ואסור לכתוב בשבת?
האם יכול מישהו להרחיב בנידונים אלו?


סבא
משתמש ותיק
מאמרים: 0
הודעות: 1800
הצטרף: 19 דצמבר 2017, 14:40
נתן תודה: 508 פעמים
קיבל תודה: 692 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי סבא » 30 ספטמבר 2018, 09:59



אברהם וינברג
מאמרים: 0
הודעות: 7
הצטרף: 16 יולי 2017, 10:01
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה

שליחה על ידי אברהם וינברג » 30 ספטמבר 2018, 10:47

להלן דברים שנכתבו על פרשת וילך תשעט
בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם
אחרי ברית האלות והקללות של פרשת כי תבא שהיתה עם כל כלל ישראל, המשיך משה וכרת עמם ברית נוספת. באותה הברית כולם ניצבים לפניו - אנשים נשים וטף והגרים כולם, זו הברית של פרשת "אתם ניצבים". בברית הזו חיזק משה שוב את הברית עם כל יחיד ויחיד שלא יפרוש מהכלל כפי שמבאר רש"י שם את הפסוק: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ "פן יש בכם - שמא יש בכם: אשר לבבו פנה היום - מלקבל עליו הברית" (דברים כט,יז).
ביום זה נולדתי וביום זה אמות
אחרי הברית ההיא שבו כל השבטים לאהליהם ומשה הולך לדבר עם כל ישראל ולהפרד מהם טרם מותו (אב"ע ורמב"ן ושאר הראשונים). כתוב: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים לא, א-ב). מוסיף רש"י "אנכי היום - היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי וביום זה אמות".
מקור דבריו במסכת סוטה: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום - שאין ת"ל 'היום'! היום מלאו ימי ושנותי [וברש"י: היום מלאו - ביום זה נולדתי]. ללמדך, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, דכתיב: את מספר ימיך אמלא" (יג עמוד ב).
התורה אינה מנציחה ואינה מדגישה עובדות שהיו במקרה. כבר קבע המהר"ל, "שכל דברים הגדולים אינם במקרה" (נצח ישראל פרק ו). לכן יש לעיין מה משמעותה של העובדה הזו ומדוע היה חשוב לו למשה לומר לעמו, שבגלל שהיום הזה יום השביעי באדר הוא נולד, לכן הוא גם מתעתד למות.
בנוסף יש לעיין, הרי בתחילת פרשה זו, עדיין לא נאמר לו שעליו למות היום ואם כן מה הסיבה שכבר כאן אמר להם עניין זה כיזמה שלו עוד לפני שנצטווה על כך. הן רק בהמשך פרשת וילך נאמר לו באופן כללי, שימיו קרובים: וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (דברים לא,יד).
אחר כך נצטוה לומר להם את שירת האזינו: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (לא,יט). וברש"י: "את השירה הזאת - האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו".
שם אמר משה שעל כולם לשוב אליו להתקהל ולהאזין יחד את השירה הזו: הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (לא,כח-ל).
רק אחרי השירה הזו ואחרי הברכה שבפרשת וזאת הברכה, נאמרה למשה ההוראה והמצוה למות בהר נבו. ככתוב: וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (מח-נ).
אם כן מדוע כבר כאן בתחילת הליכתו של משה אל העם בפרשת וילך, מודיע להם משה על מותו ומנמק זאת ביום הולדתו?

כדאי הלידה שתכפר על המיתה
הדברים יבוארו על פי מה שכתב רש"י במסכת מגילה, בבארו את הנאמר שם, שליום המיתה של משה יש גם גדר של יום הלידה. מבואר שם בגמרא, שהמן ידע שמשה מת באדר אבל לא ידע שגם נולד בו וממילא חדש אדר שבו נפל הפור, הוא חדש טוב ליהודים. מפרש שם רש"י: "ובשבעה באדר נולד - דכתיב 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום' - היום מלאו ימי ושנותי - כדאי הלידה שתכפר על המיתה. (יג,ב).
זכורני ששאל רבי משה שפירא זצ"ל, איך הלידה שקדמה למיתה תכפר עליה, הרי המיתה היא המכפרת על הלידה ולא להיפך? [איני זוכר במדוייק מה תירץ הרב זצ"ל אבל אכתוב את הכיוון של הדברים]. רש"י בא לבאר את טעותו של המן, הרי רשע זה סבר, שמיתתו של משה מחלישה את כוחו של עם ישראל בחדש אדר אבל באמת אצל הצדיקים כמשה רבינו, יום המיתה הוא יום לידה מחודש, בו הצדיק נולד והולך לבית עולמו האמיתי.
כלשונו של הרמב"ם: "אח"כ עלה אל ההר בחצי היום השביעי לחדש אדר כפי אשר דקדקה הקבלה. והיה המקרה ההוא אשר קרהו מות בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו: משה רבינו ע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו הענינים ארוכים מאד ואין זה מקומם" (הקדמתו לפירוש המשנה). נמצא שמשה מצד עצמו כילוד אשה לא מת אלא שאנחנו חסרנו אותו אבל הוא עצמו לא עבר את המגע עם המוות או שלוחו.
משה שהגיע בשעות האלה לפסגת האפשרות של כל ימי חייו נפרד מבני ישראל ואת זה הוא בא ואומר להם. שמצד היותו ילוד אשה הרי שהוא מגיע לפסגת חייו – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". יום זה מבטא את היותו במצבו המושלם, כאשר מצד טבעו וימיו שהוקצבו לו מיום לידתו מגיע משה אל תכלית חייו שהם מאה ועשרים שנה כפי ששמעתי מרבי משה שפירא זצ"ל שכל שנותיהם של מוסרי התורה בישראל היו כן. כמפורש בספרי בפרשת וזאת הברכה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה, זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה ואלו הם משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבה". משה אומר להם 'בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם' "היום מלאו ימי ושנותי". כלומר כל מה שהיה למלא בימי ושנותי אלו שהוקצבו לי כבר התמלא. לכן התוצאה היא "ביום זה נולדתי וביום זה אמות" ומכאן עלי להמשיך ללכת, להמשיך לעלות בהר כדי להיוולד לשם אל מקומי האמיתי, לעמוד ולשמש במרום כאחד ממלאכי השרת. בכך מובנים דברי רש"י "כדאי הלידה שתכפר על המיתה". כי המיתה שלו היא הלידה החדשה שלו.
משה מת ביום היוולדו שאינו יום מוות עבורו אלא יום הולדת נוסף ועל הלידה הזו אמר רש"י שהיא "מכפרת", דהיינו שהיא מנקה, מקנחת ומסלקת את משמעותה הלא טובה של המיתה הפשוטה והופכת אותה ממיתה רעה ללידה טובה. לכן נחשב יום הלידה המחודש שלו, כמסלק את משמעותה של המיתה כיום מר ומעתה הפך החדש זה והיום זה לזמן טוב ליהודים.

משה שנולד מואר מתחיל לחוש את החושך
משה נולד כאדם עם תפקיד וייעוד וכאשר הוא מת גם זה היה מותאם למעמדו שמתחילה היה כאדם אחר. הרי מיד כאשר נולד משה רבינו הוא מילא את הבית כולו באורה, כפי שכתב שם רש"י "כי טוב הוא - כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" (שמות ב,ב). עם היוולדו כבר היה ידוע לכל שהילד הנולד יהיה "מושיען של ישראל". כפי שכתב רש"י "יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען" (שמות א,כב). משה היה מוכן מלידתו להביא תורה ושכינה לעולם, כפי שכתב רש"י "ותפתח ותראהו - ומדרשו שראתה עמו שכינה" (ב,ו). ובהמשך כתב: "מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה" (שם ב,ז). לכן כאשר משה שנולד כשכולו ממלא את הבית אורה עומד להסתלק מהעולם, הסילוק הזה מתבטא כאשר החושך מבליח לאט לאט אל תוך ביתו, השכינה מתחילה לסלק ממנו את מעלותיו המיוחדות ולסתום את מעינות ומסורות החכמה והתורה ממנו.

משה רבנו מת כמקיים מצוה
אבל משה רבינו כאיש האלקים לא מת, משה לא "חווה" את המוות ככל אדם אחר. משה רבינו לא מת מצד מלאך המות שאותו הוא שילח מפניו
אמרו באבות דרבי נתן: "באותה שעה אמ' הקדוש ברוך הוא לסמאל ולכל מלאכי השרת. אמר סמאל להב"ה רבש"ע כל מלכי עולם אלך אצלם ואקח את נפשם ואת נשמתם ולא אחר את דבריך אבל לפני בן עמרם אין אני יכול לעמוד אצלו. קצף עליו הב"ה ואמ' צא והביא נשמתו של משה. מה עשה סמאל מלאך המות שלף את חרבו מתערה ועמד לפני משה מיד. עמד משה בחימה גדולה ונטל את מטה האלהים בידו שחקוק שם המפורש שבו בקע הים ועשה נסין גדולים וגער בו וכעס עליו עד שנס מלפניו ואח"כ רץ אחריו בשם המפורש ותפסו והכהו ונטל קרן חדרו ועיור את עיניו ושגרו מלפניו בבושה וכלימה גדולה. מיד עמד משה בתפלה לפני הב"ה ואמ' לפניו רבש"ע זכור לי אותו היום שנגלית עלי בסנה ואמרת לי לך ואשלחך אל פרעה. וזכור אותו היום שעליתי לפניך על הר סיני והייתי עומד לפניך מ' יום ומ' לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי עד שקבלתי תורתך ונתתיה לעמך. בבקשה ממך אל תמסרני ביד מלאך המות. יצתה בת קול ואמרה לו. משה משה דייך העה"ז שהרי העה"ב מתוקן לך כבר נתקבלה תפלתך שהרי הב"ה בעצמו מיטפל בך וקוברך. מיד עמד משה וקדש את עצמו כשרפי הוד באותה שעה נגלה הב"ה משמי מרום העליונים ורד באהלו לקבל את נשמתו" (הוספה ב לנוסחא א פרק ד).

כל עניין מותו של משה היה כקיום מצוה של הקב"ה, למות בבחירתו שלו. כלשונו של הגר"א: "'ומות בהר אשר אתה עולה שמה' - שמיתתו היתה רצונית ועל פי ציווי, שגם במיתתו היה עובד הש"י וקיים מצות עשה ולכן נאמר לו 'ושמה לא תבוא' שהוא ל"ת כדי להוסיף שכר וכו'" (אדרת (אליהו האזינו לב,ג).
יתכן להוסיף על דברי הגר"א, שלכן רק משה שמת כמקיים מצווה, רק הוא יכול לכתוב על עצמו בדמע את מותו שהיה בנשיקה - כקיומה של מצוה. כפי שכתב רש"י שם בסוף פרשת וזאת הברכה בביאור הפסוק: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק: "וימת שם משה - אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע: על פי ה' – בנשיקה" (לד,ה).

לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא - בהנהגת מלכות
על מותו מצד טבעו ושנותיו שמלאו אמר להם משה בתחילת הפסוק בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם – "היום מלאו ימי ושנותי".
אלא שבנוסף לגדר המוות הזה מצד טבעו, יש גם את חלות מותו של משה מצד היותו מלך ישראל וגם מצד היותו מוסר התורה, כשאת החלק והשלב הזה של חלות מותו, מדגיש להם משה מצד שכבר מעתה יש שינוי מהותי בו ובהנהגה של השמים אתו. על כך אמר להם בהמשך הפסוק: לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. על התוספת הזו מפרש רש"י: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא - יכול שתשש כחו, תלמוד לומר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי - שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע"
משה חש בעצמו שההנהגה שלו כמנהיג וכמלך המוציאם והמביאם ניטלה ממנו. משה יודע שהיא הועברה ליהושע תלמידו ויורשו, שהוא המתחיל מהיום ומעתה ממש להיות האיש שימלא את מקומו.
שהרי בדיוק את מה שאמר כאן משה שהוא אינו יכול לצאת ולבא, זו היא אותה ההנהגה עצמה שעליה בקש משה שה' ימצא יורש כזה שיוציאם ויביאם - אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם (במדבר כז,יז). כאשר חש משה היום שההנהגה הזו התחלפה, מיד ראה בכך את הביטוי המעשי להעברת תפקידו,כשממילא מותו קרוב ויחול היום כי לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא דהיינו "ניטלה ממנו הרשות".
שמעתי מרבי משה שפירא זצ"ל שתמיד המושג "רשות" משמעותו סמכות, כמו "רשות הרבים ורשות היחיד", דהיינו המקום בו לרבים או ליחיד יש סמכות לפעול וכמו שאמרו "הוי זהיר ברשות" ולא רק רשות כהיתר ולא כאיסור. לכן "לא אוכל" היינו שניטלה ממנו הסמכות ממילא כבר אינו יכול לפעול מכוחה.
אח"כ מצאתי במחזור ויטרי "רשות. היא המלכות. שהרשות בידה לפתוח ולהסגיר להשקיט ולהרשיע: וליתן רשות ולבטל רשות. כדא' פ"ק דסוטה גבי גדולתו של משה שבת של דיוזגי היתה ניטלה רשות מזה וניתנה לזה. כלומר ניטלה שררותו של משה וניתנה ליהושע. וכן גבי מעלה אמרי' בחגיגה. אמר אחר בלבו חס ושלום שמא שתי רשויות יש". (סימן תכד)


לָצֵאת וְלָבוֹא - בדברי תורה
עוד ביטוי לכך שהיום הוא יום מותו, באיכות הנוספת שהיתה לחייו שהיא כמוסר התורה וכמלך ישראל מצד מסירת התורה. כאשר סמכות זו וסיומה גם היא רמוזה במה שאמר: לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. על כך כתב רש"י "דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". דהיינו הכח של נביעתה ומסירתה של התורה, שהיא הכח של תורה שבעל פה מסתלק ממנו פתאום בדרך של נס (רמב"ן).
הערה: יש לעיין בביטוי הזה על דברי תורה. מה זה "לצאת" בדברי תורה ומה זה "לבא" בדברי תורה. האם היציאה והביאה הם שני עניינים שכל אחד הוא מעלה נפרדת, או שאולי זה מושג משותף "לצאת ולבא בדברי תורה"?
אמנם בברכות שבפרשת כי תבא, נאמר בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (דברים כח,ו). שם מפרש רש"י "שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם". אבל אין כאן הדגשה מיוחדת על דברי תורה. וצריך לי עיון.

נמצא שיום מותו של משה כולל שני עניינים, הראשון מצד טבעו העצמי כאשר נגמרו לו ימיו שהוקצבו לו ביום לידתו. השני מצד היותו "איש האלקים" מנהיג ישראל כרבם ומלכם, כאשר מצד היותו מלך על ישראל "המוציאם והמביאם", מלכותו החלה לעבור ליהושע וגם מלכותו השניה כמלך במלכותה של תורה, גם כן עליה נאמר שלא יכול לצאת בדברי תורה ולבא בהם והמלכות ההיא גם כן מתחילה לעבור ליורשו ולתלמידו. במקביל לכך שהכח להוצאתם והבאתם של ישראל ניטל ממשה, כך נסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.
בהמשך נאמר שההנהגה המעשית של מסירת התורה וכנראה שגם מסורות התורה ומעינותיה הועברו כבר מעתה ליהושע ולכן היה עליו להעמיד מתורגמן שיעביר את הנביעה של הרב אל העם.
כשם שההנהגה המעשית של יהושע שיתחיל לצאת ולבא תהיה בפועל רק אחרי מות משה, כך גם ההנהגה התורנית הכוללת את כל המעינות והמסורות שנפתחו לו ליהושע כמוסר התורה יצאו בכל כוחם אל הפועל רק אחרי מות משה עבד ה' אבל הם החלו כבר היום.

וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה
הנימוק המפורש בתורה לחוסר יכולתו של משה לצאת ולבא הוא בגלל מה שממשיך רש"י לבאר: "וה' אמר אלי - זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי". כי שתי הסיבות הללו, האחת שמונעת ממנו הנהגה של ישראל גם היא בגלל מה שכתוב: "וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", ולכן ניטלת ממנו ההנהגה המלכותית. ההנהגה השניה, התורנית גם היא נסתמה אצלו והיא עוברת ליהושע בגלל שאינו יכול לעבור את הירדן הזה שנמצא מולו ממש.
ההדגשה על כך שסתימת המעיינות בתורה אינה מצד יום מותו, אלא מצד שמשה אינו יכול לעבור את הירדן הזה. ללמדנו שכל תורתו של משה וכל העברתה לישראל בארבעים שנות המדבר מסתיימת היום ולא נותרה בשמים דבר תורה אחד שלא העבירה להם. כפי שכתב הרמב"ם באגרת תימן "שזה משה רבינו רבן של כל הנביאים ששמענו הדבור המדבר אליו והאמינו בו ובנבואתו ואמרנו לו קרב אתה ושמע וגו' (דברים ה,כד) והוא אמר לנו שלא נשארה מצוה בשמים לתת ואין שם אמונה אחרת ולא תורה בלתי זאת שתבא. שנאמר לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה (שם ל,יב). והזהירנו שלא נוסיף ושלא נגרע בתורה זאת שנאמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (שם יג,א). אמנם אילו לא היה נגזר עליו למות במדבר, היה יכול לעבור את הירדן והיו מוסיפים לו שנות חיים ורק "בשביל חטא המריבה לא חי עוד" (גור אריה כאן לא,ב). אכן אילו היה עובר לארץ ישראל היה מקבל מעינות תורה חדשים בארץ ישראל "שאוירא מחכים" אילו היה משה ממשיך איתם ועובר את הירדן הזה הרי שהיו נפתחים לו מעיינות חדשים, בכדי ללמדם את תורת ארץ ישראל. אבל נאמר לי במפורש שאין לי להמתין ולקוות לעבור כדי שיתחדשו מעינות אלו: וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (חידושי אגדות למהרש"א סוטה יג,ב).
כפי שנלמד את התורה אחרי הגאולה והתחיה כתורה מחודשת. כך ביארו חכמים את נבואת ישעיהו הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ: (נא,ד) ובמדרש "אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא" (ויק"ר שמיני יג,ג). מפרש התורת חיים "כלומר לא שתצא תורה חדשה מאתו חלילה אלא חדוש תורה פי' חידושי דאורייתא שיפרש לנו טעמי תורה למה נבלה אסורה וזו מותרת" (סנהדרין קיב,א ראה תורה אור למלבי"ם פרשת חוקת ופרי צדיק שמות פרשת פרה ו).


ואין שלטון ביום המות – ואין חצוצרות
בנוסף לסילוק כח ההנהגה והנביעה בתורה. היה למושג שנקרא "יום מותו" ביטוי בהנהגה המעשית של יום זה. ביום הזה פסקה ההנהגה והביטוי של שלטון ומלכות. כך מפרשים חז"ל את הנאמר בקריאתו של משה לבא ולשמוע את שירת האזינו: הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים לא,כח) ברש"י: "הקהילו אלי - ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר (במדבר י, ב) עשה לך, ולא השליט יהושע עליהם בחייו של משה. ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו, לקיים מה שנאמר (קהלת ח, ח) ואין שלטון ביום המות". החצוצרות הם ביטוי למלכות, ככתוב ברש"י: "עשה לך שתי חצצרות כסף - שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך" (במדבר י,ב).


משה מלך היה והחצוצרות מכנסות את העם אל המלך
משה מלך היה, ככתוב שם בפרשת וזאת הברכה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ והחצוצרות מכנסות את העם אל המלך. המלך והעם הם כגוף אחד כאשר המלך הוא לב העם, כלשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" (פרק ג,ו). לכן נאספים ומתרכזים כל האברים שהם כל ישראל לקריאתו של הלב והמרכז של חייהם. כאשר אין ללב כח, אין לו את השלטון לרכזם בחצוצרות. כך כתב שם כתב רש"י בקהלת: וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת ברש"י "ואין שלטון - של שום מלך ניכר ביום מותו. בכל מקום אתה מוצא והמלך דוד וביום מותו (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות לא הוזכר מלכות כאן" (קהלת פרק ח,ח).
המלך שהוא לב העם ומקור חייו ובשעת הכתרתו מקבל המלך באותה השעה לב חדש וחיים חדשים. בשעה שמתחדשת מלכותו היא מביאה גם את כח החידוש בחייו כמלך וכלבו של העם. כפי שכתוב בקבלת מלכותו של שאול "וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל א י,כד). גם אצל שלמה מצאנו קריאה זו בתוספת השופר ככתוב: וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: (מלכים א פרק א, לט). כי החצוצרות או השופר הם ביטוי של ההתאספות העם סביב המלך.
המושג "שלטון" הוא הפעולה המבטאת מלכות בגבורתה, בשביל לשלוט צריך כח חיים ולב שלם וחזק. ביום המיתה אין כח השלטון פועל עוד, אבל המלכות מצד כבודה היא נשארת עד רגע מותו וגם אחר כך (יש הלכות כבוד המלך גם אחרי שמת ראה רמב"ם הלכות אבל יד,כה והלכות מלכים פרק ב,א). לכן ביום המיתה כאשר הלב מתחיל להתכנס אל עצמו, הן הלב הפרטי של משה והן הלב שלו כמלך החי והמחייה את העם, מעתה כבר ביום מותו כבר אין לו כח לפעול ולשלוט בעם ואין לו את הלב של כל קהל ישראל שמביא את ההתכנסות הזו אליו.
חיי משה במלכות התורה
היות וחייו של משה היו חיי שלטונה של תורה, לכן כאשר עבר השלטון ליהושע אין חצוצרות לקרא להם כדי לשמוע פרשה בתורה – פרשת האזינו, ואין למשה מסורות ומעינות חכמה, כי הכל עובר ליהושע.
דווקא כדי לקבוע את המצב הזה בו המסורות מתחילות לנבוע מיהושע, לכן מעמיד משה את יהושע לדרוש לפני העם ומעמיד מתורגמן לפניו. ככתוב בסוף שירת האזינו: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: (לב, מד) וברש"י: "הוא והושע בן נון - שבת של דיוזגי [שני חברים] היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחילתו".
כך ציווה ה' למשה בשעה שהודיעו על יהושע כממשיכו "וסמכת את ידך עליו - תן לו מתורגמן שידרוש בחייך, שלא יאמרו עליו, לא היה לו להרים ראש בימי משה" (במדבר כז,יח). העמדת המתורגמן היא גדר של העברת המלכות התורנית - מסורות החכמה ומעינותיה ליהושע עוד בחייו של משה, אבל בדווקא רק כשתש כוחו בדברי תורה ולא כל זמן שמשה בכוחו.

תקיעת שופר וחצוצרות בראש השנה - חידוש המלכות
מעתה נבאר טעם מחודש בהתכנסות שלנו סביב החצוצרות והשופר שביום ראש השנה, יום החידוש של המלכת הקב"ה עלינו. המלכה זו היא הביטוי לחידוש לבו וחייו של המלך שפועל בעם בכח המלכות. כפי שכתב רבינו בחיי: "וזה אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם: המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחלת מעשיו שאין מלך בלא עם". (בחיי בראשית לח,ל) מבואר שכשם ש"אין מלך בלא עם" כך אין צורה של "עם בלא המלך" שהוא לב העם וצורתו (כך כתב הרב יעקב משה הלל שליט"א בספרו רוח הי"ם דרשה לר"ה עמ' ע"ב).
על כן נאמר במסכת ראש השנה "אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה – בשופר" (טז,א). כך כתב שם בחידושי הריטב"א: "ובמה בשופר. עיקר הפירוש דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב: 'ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך' (עי' מלכים-א א,לט). ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות" (א,יא)".
הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה" (תמורה דף טז,א). חוץ מהם נשכחו עוד הלכות מיהושע, בגלל שגרם חלישות הדעת למשה.
מתבאר בלשונם של חז"ל שימי אבלו של משה הם הסיבה לשכחה. יתכן שהגדר בזה הוא גם מצד עצם הצער של האבלות וגם מצד שבעצם השכחה הזו נחשב להם לישראל שמשה מת מצד חלקו בתורה וכאילו שתורתו שלו אותה חידש בפלפולו ובעמלו בתורה גם היא מתה.
מצאתי ברמב"ם שמאותן הלכות אלו שהוזכרו שם בגמרא הם מהדברים שחידש משה בעמלו (ספר המצוות לרמב"ם שורש ב. אמנם אם נדייק בלשונו שם הרי שמביא את האלף ושבע מאות ההלכות שנשכחו מיהושע בגלל שיהושע גרם חלישות הדעת למשה והרמב"ם אכן לא מביא את החלק הראשון שבגמרא על שלשת אלפי ההלכות שלא נאמרה סיבה לשכחתם).
על פי הדברים שלמדנו לעיל יש להוסיף, אכן משה רבינו שקבל את כל תורתו מהשמים, אבל יש למשה רבינו גם את החלק שלו בעמלה של תורה כ"ילוד אשה". כל עמלו הגופני בתורה קשור להיותו אדם וילוד אשה, הרי בגלל זה טענו המלאכים שלא מגיעה לו תורה וכלשונם "מה לילוד אשה בינינו" (שבת פח,א).
משה עצמו אומר שהוא הצטער לקנות את התורה בעמל הזה שגדרו הוא לבא בין המלאכים הללו המתנגדים אליו בדבר זה. כך אמרו בספרי פרשת האזינו "יערף כמטר לקחי, חכמים אומרים אמר להם משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה כענין שנאמר (שמות לד,כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ואומר (דברים ט,ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים, שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו כענין שנאמר (ישעיה ו,ב) שרפים עומדים ממעל לו. נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה. כדרך שלמדתי אותה בצער, כך תהיו למדים אותה בצער".
נמצא שמותו של משה יש בו גם חסרון בחלק התורה הדבוק בו עצמו, במה שעמל עליה וקנה אותה וממילא כשם שמשה מת כאדם ילוד אשה כך גם אפשרית שתהיה מיתה חלקית של תורתו שהיא שלו בעצמו.
יש לרמוז שהמספר שלשת אלפים מקביל מצד אחד למספרם המורחב של משלי שלמה: וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה,יב. מגילה ז,א "חכמתו של שלמה היא") וזה נחשב כמספר המציין את עמלו בתורה של שלמה המלך מצד אחד. ומספר זה הוא גם מניינם של המתים בחטא העגל: וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב,כח). כאשר חטא העגל הביא לשאר החטאים שבגללם נשאר משה למות במדבר. השילבו בין התורה שבעל פה לבין החטא הביא לשכחת שלשת אלפי ההלכות בימי אבלו של משה וכאילו שתורתו גם היא אבלה עמו יחד על הסתלקותו.

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “וילך”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 0 אורחים