הערות על ספר חפץ חיים

סענדער

משתמש ותיק
באשכול זה, אכתוב הערות שעלו במצודתי בעת לימודי בספר חפץ חיים.
וזה יצא ראשונה.

- במ"ש הח"ח דההיתר לספר אבק לשון הרע בפני שלשה הוא רק באופן שלא יהיה ניכר מלשונו לשון גנאי -​
כתב הח"ח בכלל ב סעיף ב:
מַה שֶּׁנִּמְצָּא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנִי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנִי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנִי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חבְרָא אִית לֵה, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְּמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.

כוונת הח"ח בדבריו אלו הוא, שמש"כ התוס' בב"ב דף לט ע"ב ד"ה לית, שמותר לספר לשון הרע אם מספרם בפני שלשה, זהו רק באבק לשון הרע, אבל לא בלשון הרע גמור. וזהו ע"פ התוס' בערכין דף טו ע"ב ד"ה כל מילתא. אך החפץ חיים הוסיף דזה רק אם אומר את דבריו באופן שלא יהיה מנכר מלשונו לשון גנאי. רק אז מותר לספר אבק לשון הרע בפני שלשה. אבל אם אומר את דבריו שלא באופן זה, אסור לספר אבק לשון הרע בפני שלשה.

ודבריו צ"ע, דאם כל ההיתר דאפי תלתא הוא רק אם אומר זאת באופן שלא נשמע מדבריו ענין הגנאי, א"כ לכאו' גם בפני אחד או שנים מותר לו לומר כן, דהרי אינו מתכוון כלל לגנות את חבירו, ולמה אמרו חכמים דכל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא - ומשמעות דבריהם הוא, דמילתא זו גופא, אם היא מיתאמרא באפי תרי או באפי חד, אית בה משום לישנא בישא, ודוקא בפני תלתא אין בה משום לישנא בישא. הלא בכה"ג שאין ניכר מלשונו ענין גנאי מותר בכל אופן. וצ"ע.
 

יצחק

משתמש ותיק
הערה נוספת
בכלל ו' סעיף ב' כתב הח"ח דאפילו אם אינו מאמין אסור לשמוע ועובר בלאו זה, ובבמ"ח הביא ראיה מהא דאמרו בגמ' אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו מלא תשא שמע שווא, ודומיא דדיין שאפילו שאינו מאמין אסור הוא הדין לשמוע לשה"ר.
ולכאורה ערבך ערבא צריך דמסברא אדרבה יש להביא ראיה להיפוך כי הרי אצל דיין תמיד הוא "מאמין" (כלומר תמיד הוא צריך להתיחס לטענות ולפסוק ע"פ הטענות, שזה מקביל ל"מאמין" בסתם בני אדם שמספרים לשה"ר), הגע עצמך דיין שישמע בע"ד חבירו ואח"כ יחליט שאינו רוצה לדון כלל האם זה נחשב שעבר את האיסור? ומסברא נראה שלא עבר כל זמן שלא דן עפ"י הטענות הללו.
וכן להיפך אם עבר ושמע בע"ד קודם שישמע את חבירו נראה פשוט שכעת אסור לו לדון כי הוא דן עפ"י הטענות הללו, אבל להחפץ חיים אפשר לומר שמותר לו לדון דאיסורא דעבד עבד.
שו"מ שמפורש בש"ך כמו החפץ חיים עיי"ש בחו"מ סימן י"ז שהביא ממהרשד"ם סימן ב' שמותר לדון דאיסורא דעבד עבד.
 

יצחק

משתמש ותיק
הערה נוספת

כלל ג' סעיף ג' במ"ח אות ב', ע' לקמן בהערה לאות ה' שהחפץ חיים מביא מהפיה"מ להר"מ שלשון הרע דרך שחוק אינו אלא אבק לשה"ר, ושם הוא מוסיף שרוב הפוסקים לא ס"ל בזה כהר"מ וכמו שנתבאר כאן באות ב'. אבל לא מצאתי מספיק בדברי הפוסקים נגד הר"מ, והראני אבי שליט"א שגם ברש"י במו"ק דף ט"ז ע"א ד"ה א"ל לאבוה מבואר בהדיא כמו הר"מ.
הנה מדברי הרמב"ן שכתב בענין זכירת מעשה מרים אין ראיה שעובר על עיקר לשה"ר ויתכן שעובר רק על זכירת מעשה מרים, ובאמת מסתבר שאם הוא אומר לשה"ר גמור ורק אינו מכוון להזיק זה קרוב ללשה"ר גמור וחמור מאד וכיון שכעי"ז היה מעשה מרים בודאי עובר על זכירת מעשה מרים אבל אינו עובר על עיקר לשה"ר, ובזה נוח לנו יותר שמרים לא עברה על עיקר לשה"ר, גם מש"כ רבינו יונה שמקבל עונש אינו אלא לענין עונש כמו מעשה מרים ולא שעובר על עיקר הלאו, והמעין שם בדברי הר"י יראה דמיירי על פסוק מדברי קבלה למה יקצוף האלהים על קולך וכו' ולא על הלאו דלשה"ר, ובאמת שמצות זכירת מעשה מרים אי"ז ברור שזה מצות עשה גמורה כמש"כ הח"ח לעיל, והרי דין שמים אינו בידינו לקבוע בו מסמרות ופשוט שככל ששומר עצמו מאבק דאבק לשה"ר כך שומר על עצמו יותר ויותר מעונשי הגוף וצרעת. סוף דבר לא מצאתי מקור נגד הר"מ בעיקר היסוד שאי"ז בכלל לשה"ר, אבל מצאנו מקור שמי שלא יזהר בזה ענוש יענש וככל שיוסיף בשמירה כך ישמרוהו מן השמים ואולי הוא בכלל עשה דזכירה כמו כל מצות עשה שאין להם שיעור מוגדר וככל שיוסיף בהם הוא מקבל שכר כמו מצות אמונה ויחוד ה' וכו'.
 

אור זרוע

משתמש ותיק
סענדער אמר:
באשכול זה, אכתוב הערות שעלו במצודתי בעת לימודי בספר חפץ חיים.
וזה יצא ראשונה.

- במ"ש הח"ח דההיתר לספר אבק לשון הרע בפני שלשה הוא רק באופן שלא יהיה ניכר מלשונו לשון גנאי -​
כתב הח"ח בכלל ב סעיף ב:
מַה שֶּׁנִּמְצָּא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנִי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנִי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנִי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חבְרָא אִית לֵה, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְּמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.

כוונת הח"ח בדבריו אלו הוא, שמש"כ התוס' בב"ב דף לט ע"ב ד"ה לית, שמותר לספר לשון הרע אם מספרם בפני שלשה, זהו רק באבק לשון הרע, אבל לא בלשון הרע גמור. וזהו ע"פ התוס' בערכין דף טו ע"ב ד"ה כל מילתא. אך החפץ חיים הוסיף דזה רק אם אומר את דבריו באופן שלא יהיה מנכר מלשונו לשון גנאי. רק אז מותר לספר אבק לשון הרע בפני שלשה. אבל אם אומר את דבריו שלא באופן זה, אסור לספר אבק לשון הרע בפני שלשה.

ודבריו צ"ע, דאם כל ההיתר דאפי תלתא הוא רק אם אומר זאת באופן שלא נשמע מדבריו ענין הגנאי, א"כ לכאו' גם בפני אחד או שנים מותר לו לומר כן, דהרי אינו מתכוון כלל לגנות את חבירו, ולמה אמרו חכמים דכל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא - ומשמעות דבריהם הוא, דמילתא זו גופא, אם היא מיתאמרא באפי תרי או באפי חד, אית בה משום לישנא בישא, ודוקא בפני תלתא אין בה משום לישנא בישא. הלא בכה"ג שאין ניכר מלשונו ענין גנאי מותר בכל אופן. וצ"ע.
לא הבנתי. זה שההיתר מדובר באופן שמדבר בלשון שמשתמע לשני פנים, מפורש בתוספות. וגם החפץ חיים לא מוסיף תנאי שלא יהיה ניכר מלשונו לשון גנאי, אלא שעל ידי שאומר את הדברים בפני שלשה, ממילא הוא נזהר שלא יהיה ניכר מלשונו לשון גנאי. אבל אם הוא יאמר את הדברים בפני שנים או אחד הוא עשוי שלא להיזהר ולומר את הדברים בלשון שעלול להשתמע ממנו לשון גנאי, ולעבור על איסור אבק לשון הרע.

אבל לכאורה פשוט וברור שאם הוא מתכוון לגנאי, שאסור לאומרו אפילו בפני שלשה.
 

סענדער

משתמש ותיק
פותח הנושא
לא נכון!
אם הוא נזהר שלא יהיה ניכר מלשונו ענין גנאי מותר לדבר אפילו בפני אחד או שנים.
כמבואר בח"ח כלל ג אות ב, וכן בבאמ"ח בכלל ב אות ב בקיצור.
ומה שמפורש בתוספות, זה רק שההיתר לומר לשון הרע בפני שלשה זה לא בלשון הרע ממש אלא באבק לשון הרע - בדבר שיכול להשתמע לשני פנים.
אבל לא כתוב כלל בדבריהם שצריך לאומרו באופן שישתמע לצד שאינו גנאי.
וז"ל: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. פירוש כגון כה"ג דנורא בי פלוני דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קנטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא:
וכוונתם הוא כאמור, שבדבר שעשוי לישמע שזה אינו גנאי שם מותר לספר לפני שלשה. משא"כ בלשון הרע ממש אין היתר זה.
אבל זה וודאי שלא כתוב שם שצריך להשמיע את האבק לשה"ר באופן שישתמע שאין כוונתו לגנאי.
רק הח"ח הוסיף כן, ולא זכיתי להבין את דבריו, כי אם משמיעו באופן כזה מותר אף שלא בפני שלשה, ולמה יש לנו את ההיתר של בפני שלשה.
 

אור זרוע

משתמש ותיק
בח"ח כלל ג אות ב, ובבאמ"ח כלל ב אות ב מבואר שאם משער בדעתו שהיה אומרו בפניו, הרי זה מותר, אבל לא כתוב שם שאם משער בנפשו שהיה אומרו בפני שלשה שגם אז מותר. אלא שהדבר מסתבר משום שהח"ח מבאר שאפי תלתא ובפניו הם דבר אחד.
ולפי זה אין שום קושיא על הח"ח. שהרי לא כתב תנאי שצריך להיזהר שלא יהיה בדבריו משמעות של גנאי, אלא שהסביר את הטעם למה התירו חז"ל בסתם לומר אבק לשה"ר בפני שלשה, כי תלו את הדבר שמן הסתם הוא נזהר שלא ישתמע מלשונו לשון גנאי. אולם אכן כך הדבר שאם משער בנפשו באופן ברור שלא היה נמנע מלומר דבר זה בפניו או בפני שלשה הרי זה מוכיח שאין משמעות של גנאי בלשונו, והדבר מותר.
אבל אתה חוזר ואומר בשם הח"ח שצריך להיזהר שלא יהיה שום משמעות של גנאי, ולא מצאתי דברים אלו בח"ח.
 

סענדער

משתמש ותיק
פותח הנושא
אם כל יסוד ההיתר הוא משום שבאופן של שלשה או בפניו אין בלשונו משמעות של גנאי, אז ברור שרק אם אכן אין משמעות של גנאי הדבר מותר.
אבל אם יבוא אחד ויאמר דברים בלשון שמשתמע לגנאי, לא יועיל ההיתר של בפני שלשה או בפניו, כי הרי בפועל דבריו משתמעים לגנאי.
 

אור זרוע

משתמש ותיק
ברור לחלוטין. אלא שבדרך כלל קשה לדעת אם הדברים משתמעים לגנאי, לכן צריך לשער אם היה אומרו באופן זה בפניו או בפני שלשה. אלה הם דברי הח"ח.
 

קהלת

משתמש חדש
יצחק אמר:
הערה נוספת
בכלל ו' סעיף ב' כתב הח"ח דאפילו אם אינו מאמין אסור לשמוע ועובר בלאו זה, ובבמ"ח הביא ראיה מהא דאמרו בגמ' אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו מלא תשא שמע שווא, ודומיא דדיין שאפילו שאינו מאמין אסור הוא הדין לשמוע לשה"ר.
ולכאורה ערבך ערבא צריך דמסברא אדרבה יש להביא ראיה להיפוך כי הרי אצל דיין תמיד הוא "מאמין" (כלומר תמיד הוא צריך להתיחס לטענות ולפסוק ע"פ הטענות, שזה מקביל ל"מאמין" בסתם בני אדם שמספרים לשה"ר), הגע עצמך דיין שישמע בע"ד חבירו ואח"כ יחליט שאינו רוצה לדון כלל האם זה נחשב שעבר את האיסור? ומסברא נראה שלא עבר כל זמן שלא דן עפ"י הטענות הללו.
וכן להיפך אם עבר ושמע בע"ד קודם שישמע את חבירו נראה פשוט שכעת אסור לו לדון כי הוא דן עפ"י הטענות הללו, אבל להחפץ חיים אפשר לומר שמותר לו לדון דאיסורא דעבד עבד.
שו"מ שמפורש בש"ך כמו החפץ חיים עיי"ש בחו"מ סימן י"ז שהביא ממהרשד"ם סימן ב' שמותר לדון דאיסורא דעבד עבד.

מענין שאין חשש שלא יפסוק כדין מאחר שליבו נוטה לצד ששמע ראשון (חוץ מאיסור לשה"ר שכבר עבד כששמע)
 

אלימלך

משתמש ותיק
יצחק אמר:
הערה נוספת
כלל ג' סעיף ג' במ"ח אות ב', ע' לקמן בהערה לאות ה' שהחפץ חיים מביא מהפיה"מ להר"מ שלשון הרע דרך שחוק אינו אלא אבק לשה"ר, ושם הוא מוסיף שרוב הפוסקים לא ס"ל בזה כהר"מ וכמו שנתבאר כאן באות ב'. אבל לא מצאתי מספיק בדברי הפוסקים נגד הר"מ, והראני אבי שליט"א שגם ברש"י במו"ק דף ט"ז ע"א ד"ה א"ל לאבוה מבואר בהדיא כמו הר"מ.
הנה מדברי הרמב"ן שכתב בענין זכירת מעשה מרים אין ראיה שעובר על עיקר לשה"ר ויתכן שעובר רק על זכירת מעשה מרים, ובאמת מסתבר שאם הוא אומר לשה"ר גמור ורק אינו מכוון להזיק זה קרוב ללשה"ר גמור וחמור מאד וכיון שכעי"ז היה מעשה מרים בודאי עובר על זכירת מעשה מרים אבל אינו עובר על עיקר לשה"ר, ובזה נוח לנו יותר שמרים לא עברה על עיקר לשה"ר, גם מש"כ רבינו יונה שמקבל עונש אינו אלא לענין עונש כמו מעשה מרים ולא שעובר על עיקר הלאו, והמעין שם בדברי הר"י יראה דמיירי על פסוק מדברי קבלה למה יקצוף האלהים על קולך וכו' ולא על הלאו דלשה"ר, ובאמת שמצות זכירת מעשה מרים אי"ז ברור שזה מצות עשה גמורה כמש"כ הח"ח לעיל, והרי דין שמים אינו בידינו לקבוע בו מסמרות ופשוט שככל ששומר עצמו מאבק דאבק לשה"ר כך שומר על עצמו יותר ויותר מעונשי הגוף וצרעת. סוף דבר לא מצאתי מקור נגד הר"מ בעיקר היסוד שאי"ז בכלל לשה"ר, אבל מצאנו מקור שמי שלא יזהר בזה ענוש יענש וככל שיוסיף בשמירה כך ישמרוהו מן השמים ואולי הוא בכלל עשה דזכירה כמו כל מצות עשה שאין להם שיעור מוגדר וככל שיוסיף בהם הוא מקבל שכר כמו מצות אמונה ויחוד ה' וכו'.
לגבי הראיה מרש"י מו"ק עי' לה"ר כ"ז במ"ח יח' שמדבר מזה
לענין הרמב"ן הנה גם מצות הזכירה היא איסור מהתורה עיין עשין א' ומלבד זאת דעת הח"ח שניתן ללמוד ממעשה מרים עי' לה"ר כ"ג במ"ח סקי"א.
 

סענדער

משתמש ותיק
פותח הנושא
- היתר אפי תלתא - מה הפסק בזה? -​

בגמ' ב"ב דף לט איתא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ונאמרו שלשה פירושים עיקריים בראשונים בביאור הגמ':
א. תוס': מותר לספר לשה"ר בפני שלשה, ודווקא לישנא דמשתמע לתרי אנפי.
ב. רמב"ם וסמ"ג. דבר שנשמע בפני שלשה מותר לספרו לאחרים.
ג. רשב"ם: בר שנשמע בפני שלשה מותר לספר לזה שהדבר נוגע לו (פי' שגם רכילות מותרת).

נבדוק כעת מה פוסק הח"ח להלכה בשיטות אלו.
דעת הרשב"ם הוא דוחה להלכה מכח מ"ש המהרש"ל דהרמב"ם והסמ"ג חולקים עליו, וכיון שמדובר בדאורייתא, הוי עכ"פ ספיקא דאורייתא וא"א להקל. (והדברים צ"ב, ואכמ"ל).
דעת הרמב"ם והסמ"ג הוא מביא בכלל ב ס"ג רק בלשון יש אומרים, כי לפי פירושם של ראשונים אחרים בגמ', אין ראיה מהגמ' לקולא זו.
דעת התוס' הוא נוקט להלכה למעשה בכלל ב ס"ב, כי מסתמא גם הרמב"ם יודה לזה.

והנה דבר זה שהח"ח לא הכריע כדעת הרמב"ם. זהו נוגד את כללי הפסק שקיבלנו מהמחבר. שהרי במקום שאחד משלשת עמודי הראשונים - הרי"ף הרמב"ם והרא"ש - נוקט איזה דבר להלכה. ואילו כאן הרמב"ם מחווה דעתו להלכה, ובכל זאת הח"ח כותבו רק בלשון יש אומרים. על אף שרבים מהראשונים סוברים כמותו, ובכלל זה הרשב"ם והסמ"ג. וכן השאילתות והבה"ג והגהות אשרי. וזה צ"ע.
 

אלימלך

משתמש ותיק
האשכנזים חולקים על כלל זה ראה בהקדמת הדרכי משה והקדמת היש"ש לחולין
 

אלימלך

משתמש ותיק
שוב ראיתי שאף לספרדים דעת הגרי"ח סופר שלא מתחשבים בעמודי ההוראה, והספרדים קיבלו פסקי מרן ולא את כללי הפסיקה שלו עיין בספרו ברכי נפשי ח"ב ס"ז בארוכה.
 
חלק עליון תַחתִית