בס''ד
פרשת נח: האם מותר לאכול ג'ירפה
פתיחה
בפרשת השבוע, מצווה נח על ידי הקב''ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה, בשביל שכל מין יוכל לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. בהמות, עופות וחיות טהורות נח הכניס שבע לתיבה, ואילו בהמות טמאות, הכניס נח רק שתיים לתיבה.
בשביל שנח יידע איזו חיה ולהכניס ואיזו לא, היה עליו לבדוק האם יש לה סימני כשרות. נחלקו הראשונים, האם יש מצווה לבדוק את סימני הכשרות. הרמב''ם בפתיחת מאכלות אסורות (א, א, וכן בספר המצוות קמט - קנב) פסק, שיש מצווה לבדוק בסימנים:
''מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.''
הרמב''ן בהשגותיו לשורשי המצוות (השורש השישי) חלק עליו, וסבר שלא מונים מניעה מאיסור כמצווה. כלומר לפי הרמב''ן, אין עניין עצמי לבדוק את סימני הבהמה, אלא זה רק בשביל לבדוק האם אפשר לאכול אותה, ולכן לא מונים דין כזה כמצווה. בעקבות כך, נעסוק בסימני העופות ובהמות, ובעיקר בשאלה האם צריך מסורת בשביל לאכול עופות וחיות, ובדגש על אכילת ג'ירפה.
סימנים
התורה בפרשת שמיני (יא), מונה את סימני הכשרות בבהמות, ובשביל שבהמה תוגדר ככשרה, היא צריכה להיות מפריסה פרסה, שוסעת שסע, ומעלה גרה. בניגוד לסימני הבהמה שאותם פרטה התורה, התורה לא פרטה את סימני הכשרות של העוף, אלא כתבה 'כל ציפור טהורה תאכלו', ומנתה עשרים וארבע עופות שנאסרו באכילה, בלי לפרט מדוע דווקא הן נאסרו.
אמנם, חז''ל במסכת חולין (נט ע''א), נתנו בכל זאת מספר סימנים בהם אפשר להבחין איזה עוף כשר, ואיזה טרף:
''סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא (עיין הערה ), כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא.''
1. מסורת באכילת עופות
לכאורה, כאשר אנו יודעים שלעוף יש סימני כשרות הוא מיד כשר. אך הגמרא ממשיכה לספר (סב ע''ב), על תרנגולת האגם, שבהתחלה סברו שהיא כשרה כי היה לה סימני כשרות, ולבסוף אסרו אותה, מכיוון שראו אותה דורסת, ולעיל ראינו שעוף דורס, נחשב עוף טמא. מתוך גמרא זו כתב רבי יצחק (סג ע''ב), שעוף טהור נאכל במסורת, ונחלקו הראשונים כיצד להבין את דבריו.
הרשב''א בתורת הבית (הקצר, בית ג' שער א') הבין, שכוונת ר' יצחק לומר, שבגלל שיש חשש שעוף שנראה כשר כי יש לו סימני כשרות, לבסוף נגלה שהוא טורף, אסור להסתמך על סימני הכשרות בלבד, וצריך שתהיה מסורת ברורה שעברה במהלך הדורות, שעוף זה אכן כשר, ובלשונו של רש''י (סב ע''ב): ''ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת - עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש''.
ב. אמנם הרמב''ם הבין (מאכלות אסורות א, טו – טז), שאין כוונת ר' יצחק לומר, שחייבים מסורת בשביל להכשיר עוף וכדעת רש''י, אלא שבמידה ויש מסורת על כשרותו של העוף, אפילו לא צריכים לבדוק את סימניו בשביל לבדוק אם הוא כשר. משום כך לשיטתו, במידה ואין מסורת על העוף, ורוצים לבדוק שהוא אכן טהור, מספיקים שני תנאים: 1. שהעוף לא יהיה דורס. 2. יש לו אחד מהסימנים שהובאו לעיל במשנה (אצבע יתירה, קורקבן נקלף וכו').
מה הכוונה עוף דורס? א. רבינו תם (תוספות סא ע''א) והרא''ש (ג, נח), שעוף דורס נקרא, עוף שאוכל את טורפו בעודו בחיים. ב. הרמב''ן והר''ן (נט ע''א) פירשו, שכל עוף שהורג את הטרף בנעיצת ציפורניים, נקרא עוף דורס. ג. רש''י פירש, שכל עוף שמחזיק את טרפו בציפורניים ומרים אותו מהקרקע, נחשב עוף דורס. להלכה כתב כף החיים (פב, ו), שיש להחמיר ככל שלושת הפירושים. הטור הביא בשם הרז''ה, שבמידה ויש לעוף רגליים רחבות וחרטום רחב, הוא לא נחשב דורס (ונראה שכל הפרשנים מסכימים לכך).
להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד פב, ב – ג). השולחן ערוך פסק שאפשר לסמוך על סימני טהרה, לכן במידה ויש לעוף רגליים רחבות (כי ככה יודעים שהוא לא טורף, כפי שהבאתי בשם הטור), וסימני טהרה, הוא כשר. הרמ''א לעומת זאת חשש לדעת הרשב''א ורש''י, ולכן הוא סבר שרק אם יש מסורת על כשרותו של העוף, מותר לאוכלו, ובלשונם (יו''ד פב, ב):
''יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה (= רמ''א): ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות.''
גם בפרשני השולחן ערוך, נרשמה מחלוקת בנקודה זו. הפרי חדש (ט) והכנסת הגדולה (אות לד) הסכימו לדעת השולחן ערוך, שאין חובה במסורת כדי להכשיר עוף. לעומת זאת כף החיים (שם, כט) בעקבות הזבחי צדק פסק, שצריך לחשוש לדעת הרמ''א, ולסמוך על המסורת ולא על הסימנים (ומשום כך כתב כף החיים, שהוא לא מאריך בסימני העופות, כי אין בכך טעם).
אמנם, גם לדעת המחמירים ומצריכים מסורת באכילת עוף חדש שמוצאים, לא כל עוף חדש צריך מסורת. הדרכי תשובה (ס''ק כד) הביא בשם ערוגת הבושם, שבמידה ומוצאים למשל תרנגול חדש, אם הוא יחסית דומה למצוי בידינו, אין צורך במסורת. בעבר היה פולמוס גדול על כשרותו של תרנגול ההודו, אחת הסברות להתיר שהביא השואל ומשיב (ח''א סי' סט) הייתה, שהוא בסך הכל דומה לתרנגול רגיל.
נאמנות
אם כן ראינו, שלדעת השולחן ערוך, במידה ויש אדם שמוסר סימנים לא צריך לבדוק בסימני החיה אם היא כשירה, ואילו לדעת הרמ''א אפשר לסמוך רק על מסורת מפי אדם כשר. האם כל אדם נאמן להעיד על כשרות העוף?
א. הגמרא אומרת, שמכיוון שבאיסורים (כמו בשר בחלב, נדה וכו') גם עד אחד נאמן, לכן אפילו צייד עופות נאמן לומר, שרבו או אדם כשר העיד לו על עוף מסויים שיש עליו מסורת והוא כשר, ובלבד שאותו צייד יידע מה הם סימני העופות, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד פב).
ב. המהרי''ל (סי' צה) לעומת זאת הבין בדברי הגמרא, שאין כוונתה לומר, שכל צייד נאמן לומר שהוא קיבל מסורת מרבו, אלא רק אדם שידוע כנאמן, שקיבל מאדם גדול מסורת על עוף שהוא כשר, נאמן לומר שהעוף כשר. עוד הוא מוסיף וטוען, שכיום אי אפשר למצוא כלל אדם כזה, וכך פוסק גם החכמת אדם (כלל לו, ט):
''ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו כלל, לא שייך בו מנהגי מדינה ואם עד אחד מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור הוא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין, אך בזמן הזה אין לסמוך כלל על שום אדם ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור.''
2. מסורת באכילת בהמות
עד כה בעקבות דברי הגמרא עסקנו בשאלה, האם צריך מסורת בעופות. בפשטות, בבהמות אין צורך במסורת, מכיוון שהגמרא לא הזכירה שיש בכך צורך, אך בכל זאת התעוררה בכך מחלוקת באחרונים בעקבות דברי הש''ך (יו''ד פ, א). לאחר שהביא השולחן ערוך את סימני הבהמות והחיות, כתב הש''ך: ''ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף קצרתי''.
נחלקו האחרונים מה כוונת הש''ך. דעת חלק האחרונים, שאין כוונת הש''ך לומר שצריך מסורת בבהמות כמו בעופות, שהרי דין זה לא נזכר בשום מקום, אלא כוונתו שבשביל להבדיל בין חיה שמותר לאכול את החֵלֶב שלה לבין בהמה, שאסור לאכול את החֵלֶב שלה, צריך מסורת. כך הבינו הפרי מגדים (שם), הרב עמאר (שמע שלמה) והרב וואזנר (שבט הלוי ח''י), ובלשונו של כף החיים (שם, ס''ק ה):
''והא דצריך קבלה ומסורת היינו דווקא לעניין חלב, אבל לעניין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה, וכן כתב הבית יצחק בעמודי זהב, וכן משמע מדברי השולחן ערוך שכתב, ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנין חלבה אסור, אבל בשרה מותר.''
אמנם, דעת ערוך השולחן (יו''ד פ, י) וכן החזון איש (יו''ד יא, ד) בעקבות החכמת אדם (כלל לו, א), שכוונת הש''ך לומר, שמותר לאכול רק בהמות וחיות שיש עליהן מסורת , ממש כמו עוף, ובלשונו של החזון איש:
''אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם, שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול חיות ובהמות אלא במסורת, וכפי פשט דברי הש''ך.''
אכילת ג'ירפה
מה דינה של הג'ירפה? האם היא כשרה באכילה? יש טענה נפוצה, שאי אפשר לאכול ג'ירפה מכיוון שלא יודעים איפה לשחוט אותה. כמובן שזה לא נכון, שהרי השולחן ערוך פסק (יו''ד כ, א) בעקבות הגמרא בחולין (יט ע''ב), שכל הצוואר כשר לשחיטה, אז דווקא ג'ירפה יותר קל לשחוט, כי יש לה צוואר ארוך (ויש לה את כל שאר הסימנים, מפריסה פרסה, מעלה גרה וכו').
בעיה שכן יכולה להתעורר היא, האם יש מסורת על אכילת ג'ירפה במהלך הדורות. במידה ולא, דין זה תלוי במחלוקת שראינו מקודם:
לדעת כף החיים, הרב וואזנר וכל מי שראינו לעיל שפסק שלא צריך מסורת באכילת בהמות וחיות, מותר ללא כל חשש לאכול ג'ירפה, שהרי יש לה את כל סימני הטהרה, היא מעלה גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע. אמנם לדעת החזון איש ודעימיה שצריך מסורת בשביל לאכול חיה, יש לבדוק האם יש מסורת על כשרותה של הג'ירפה.
התורה בפרשת ראה (יד, ד – ה), מונה מספר חיות שאפשר לאכול אותן, כאשר אחת מהחיות היא 'זמר'. רש''י במקום, ביאר מה כוונת התורה כאשר היא אמרה את שאר החיות בפסוק, אבל דווקא את המילה 'זמר' הוא לא פירש, וכן כתב האבן עזרא במקום . יש שנקטו שזמר הכוונה אנטילופה, או כבש הבר.
אמנם, יש שביארו שהמילה זמר בפסוק, הכוונה היא ג'ירפה. כך למשל ביארו הרס''ג והרד''ק (ערך 'זמר'), ובלשון הרשב''ץ 'ביבין שמועה' (הל' טריפות ה, ב):
''הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר... ותרגמה הגאון אלזראפא, שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס.''
לפי מי שביאר שזמר זה ג'ירפה, גם לדעת החזון איש יהיה מותר לאכול ג'ירפה. אולי הדיון בג'ירפה הוא קצת רחוק, כי בכל מקרה לא כל כך נהגו באזורנו לאכול ג'ירפות, אבל לעיתים דין זה יכול להיות משמעותי, כמו למשל בדיון על פר הז'בו שהובא לארץ, והדיון שנערך לגבי כשרותו של תרנגול ההודו ועוף הבראקל.
מוזמנים להגיב...
פרשת נח: האם מותר לאכול ג'ירפה
פתיחה
בפרשת השבוע, מצווה נח על ידי הקב''ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה, בשביל שכל מין יוכל לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. בהמות, עופות וחיות טהורות נח הכניס שבע לתיבה, ואילו בהמות טמאות, הכניס נח רק שתיים לתיבה.
בשביל שנח יידע איזו חיה ולהכניס ואיזו לא, היה עליו לבדוק האם יש לה סימני כשרות. נחלקו הראשונים, האם יש מצווה לבדוק את סימני הכשרות. הרמב''ם בפתיחת מאכלות אסורות (א, א, וכן בספר המצוות קמט - קנב) פסק, שיש מצווה לבדוק בסימנים:
''מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.''
הרמב''ן בהשגותיו לשורשי המצוות (השורש השישי) חלק עליו, וסבר שלא מונים מניעה מאיסור כמצווה. כלומר לפי הרמב''ן, אין עניין עצמי לבדוק את סימני הבהמה, אלא זה רק בשביל לבדוק האם אפשר לאכול אותה, ולכן לא מונים דין כזה כמצווה. בעקבות כך, נעסוק בסימני העופות ובהמות, ובעיקר בשאלה האם צריך מסורת בשביל לאכול עופות וחיות, ובדגש על אכילת ג'ירפה.
סימנים
התורה בפרשת שמיני (יא), מונה את סימני הכשרות בבהמות, ובשביל שבהמה תוגדר ככשרה, היא צריכה להיות מפריסה פרסה, שוסעת שסע, ומעלה גרה. בניגוד לסימני הבהמה שאותם פרטה התורה, התורה לא פרטה את סימני הכשרות של העוף, אלא כתבה 'כל ציפור טהורה תאכלו', ומנתה עשרים וארבע עופות שנאסרו באכילה, בלי לפרט מדוע דווקא הן נאסרו.
אמנם, חז''ל במסכת חולין (נט ע''א), נתנו בכל זאת מספר סימנים בהם אפשר להבחין איזה עוף כשר, ואיזה טרף:
''סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא (עיין הערה ), כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא.''
1. מסורת באכילת עופות
לכאורה, כאשר אנו יודעים שלעוף יש סימני כשרות הוא מיד כשר. אך הגמרא ממשיכה לספר (סב ע''ב), על תרנגולת האגם, שבהתחלה סברו שהיא כשרה כי היה לה סימני כשרות, ולבסוף אסרו אותה, מכיוון שראו אותה דורסת, ולעיל ראינו שעוף דורס, נחשב עוף טמא. מתוך גמרא זו כתב רבי יצחק (סג ע''ב), שעוף טהור נאכל במסורת, ונחלקו הראשונים כיצד להבין את דבריו.
הרשב''א בתורת הבית (הקצר, בית ג' שער א') הבין, שכוונת ר' יצחק לומר, שבגלל שיש חשש שעוף שנראה כשר כי יש לו סימני כשרות, לבסוף נגלה שהוא טורף, אסור להסתמך על סימני הכשרות בלבד, וצריך שתהיה מסורת ברורה שעברה במהלך הדורות, שעוף זה אכן כשר, ובלשונו של רש''י (סב ע''ב): ''ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת - עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש''.
ב. אמנם הרמב''ם הבין (מאכלות אסורות א, טו – טז), שאין כוונת ר' יצחק לומר, שחייבים מסורת בשביל להכשיר עוף וכדעת רש''י, אלא שבמידה ויש מסורת על כשרותו של העוף, אפילו לא צריכים לבדוק את סימניו בשביל לבדוק אם הוא כשר. משום כך לשיטתו, במידה ואין מסורת על העוף, ורוצים לבדוק שהוא אכן טהור, מספיקים שני תנאים: 1. שהעוף לא יהיה דורס. 2. יש לו אחד מהסימנים שהובאו לעיל במשנה (אצבע יתירה, קורקבן נקלף וכו').
מה הכוונה עוף דורס? א. רבינו תם (תוספות סא ע''א) והרא''ש (ג, נח), שעוף דורס נקרא, עוף שאוכל את טורפו בעודו בחיים. ב. הרמב''ן והר''ן (נט ע''א) פירשו, שכל עוף שהורג את הטרף בנעיצת ציפורניים, נקרא עוף דורס. ג. רש''י פירש, שכל עוף שמחזיק את טרפו בציפורניים ומרים אותו מהקרקע, נחשב עוף דורס. להלכה כתב כף החיים (פב, ו), שיש להחמיר ככל שלושת הפירושים. הטור הביא בשם הרז''ה, שבמידה ויש לעוף רגליים רחבות וחרטום רחב, הוא לא נחשב דורס (ונראה שכל הפרשנים מסכימים לכך).
להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד פב, ב – ג). השולחן ערוך פסק שאפשר לסמוך על סימני טהרה, לכן במידה ויש לעוף רגליים רחבות (כי ככה יודעים שהוא לא טורף, כפי שהבאתי בשם הטור), וסימני טהרה, הוא כשר. הרמ''א לעומת זאת חשש לדעת הרשב''א ורש''י, ולכן הוא סבר שרק אם יש מסורת על כשרותו של העוף, מותר לאוכלו, ובלשונם (יו''ד פב, ב):
''יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה (= רמ''א): ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות.''
גם בפרשני השולחן ערוך, נרשמה מחלוקת בנקודה זו. הפרי חדש (ט) והכנסת הגדולה (אות לד) הסכימו לדעת השולחן ערוך, שאין חובה במסורת כדי להכשיר עוף. לעומת זאת כף החיים (שם, כט) בעקבות הזבחי צדק פסק, שצריך לחשוש לדעת הרמ''א, ולסמוך על המסורת ולא על הסימנים (ומשום כך כתב כף החיים, שהוא לא מאריך בסימני העופות, כי אין בכך טעם).
אמנם, גם לדעת המחמירים ומצריכים מסורת באכילת עוף חדש שמוצאים, לא כל עוף חדש צריך מסורת. הדרכי תשובה (ס''ק כד) הביא בשם ערוגת הבושם, שבמידה ומוצאים למשל תרנגול חדש, אם הוא יחסית דומה למצוי בידינו, אין צורך במסורת. בעבר היה פולמוס גדול על כשרותו של תרנגול ההודו, אחת הסברות להתיר שהביא השואל ומשיב (ח''א סי' סט) הייתה, שהוא בסך הכל דומה לתרנגול רגיל.
נאמנות
אם כן ראינו, שלדעת השולחן ערוך, במידה ויש אדם שמוסר סימנים לא צריך לבדוק בסימני החיה אם היא כשירה, ואילו לדעת הרמ''א אפשר לסמוך רק על מסורת מפי אדם כשר. האם כל אדם נאמן להעיד על כשרות העוף?
א. הגמרא אומרת, שמכיוון שבאיסורים (כמו בשר בחלב, נדה וכו') גם עד אחד נאמן, לכן אפילו צייד עופות נאמן לומר, שרבו או אדם כשר העיד לו על עוף מסויים שיש עליו מסורת והוא כשר, ובלבד שאותו צייד יידע מה הם סימני העופות, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד פב).
ב. המהרי''ל (סי' צה) לעומת זאת הבין בדברי הגמרא, שאין כוונתה לומר, שכל צייד נאמן לומר שהוא קיבל מסורת מרבו, אלא רק אדם שידוע כנאמן, שקיבל מאדם גדול מסורת על עוף שהוא כשר, נאמן לומר שהעוף כשר. עוד הוא מוסיף וטוען, שכיום אי אפשר למצוא כלל אדם כזה, וכך פוסק גם החכמת אדם (כלל לו, ט):
''ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו כלל, לא שייך בו מנהגי מדינה ואם עד אחד מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור הוא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין, אך בזמן הזה אין לסמוך כלל על שום אדם ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור.''
2. מסורת באכילת בהמות
עד כה בעקבות דברי הגמרא עסקנו בשאלה, האם צריך מסורת בעופות. בפשטות, בבהמות אין צורך במסורת, מכיוון שהגמרא לא הזכירה שיש בכך צורך, אך בכל זאת התעוררה בכך מחלוקת באחרונים בעקבות דברי הש''ך (יו''ד פ, א). לאחר שהביא השולחן ערוך את סימני הבהמות והחיות, כתב הש''ך: ''ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף קצרתי''.
נחלקו האחרונים מה כוונת הש''ך. דעת חלק האחרונים, שאין כוונת הש''ך לומר שצריך מסורת בבהמות כמו בעופות, שהרי דין זה לא נזכר בשום מקום, אלא כוונתו שבשביל להבדיל בין חיה שמותר לאכול את החֵלֶב שלה לבין בהמה, שאסור לאכול את החֵלֶב שלה, צריך מסורת. כך הבינו הפרי מגדים (שם), הרב עמאר (שמע שלמה) והרב וואזנר (שבט הלוי ח''י), ובלשונו של כף החיים (שם, ס''ק ה):
''והא דצריך קבלה ומסורת היינו דווקא לעניין חלב, אבל לעניין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה, וכן כתב הבית יצחק בעמודי זהב, וכן משמע מדברי השולחן ערוך שכתב, ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנין חלבה אסור, אבל בשרה מותר.''
אמנם, דעת ערוך השולחן (יו''ד פ, י) וכן החזון איש (יו''ד יא, ד) בעקבות החכמת אדם (כלל לו, א), שכוונת הש''ך לומר, שמותר לאכול רק בהמות וחיות שיש עליהן מסורת , ממש כמו עוף, ובלשונו של החזון איש:
''אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם, שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול חיות ובהמות אלא במסורת, וכפי פשט דברי הש''ך.''
אכילת ג'ירפה
מה דינה של הג'ירפה? האם היא כשרה באכילה? יש טענה נפוצה, שאי אפשר לאכול ג'ירפה מכיוון שלא יודעים איפה לשחוט אותה. כמובן שזה לא נכון, שהרי השולחן ערוך פסק (יו''ד כ, א) בעקבות הגמרא בחולין (יט ע''ב), שכל הצוואר כשר לשחיטה, אז דווקא ג'ירפה יותר קל לשחוט, כי יש לה צוואר ארוך (ויש לה את כל שאר הסימנים, מפריסה פרסה, מעלה גרה וכו').
בעיה שכן יכולה להתעורר היא, האם יש מסורת על אכילת ג'ירפה במהלך הדורות. במידה ולא, דין זה תלוי במחלוקת שראינו מקודם:
לדעת כף החיים, הרב וואזנר וכל מי שראינו לעיל שפסק שלא צריך מסורת באכילת בהמות וחיות, מותר ללא כל חשש לאכול ג'ירפה, שהרי יש לה את כל סימני הטהרה, היא מעלה גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע. אמנם לדעת החזון איש ודעימיה שצריך מסורת בשביל לאכול חיה, יש לבדוק האם יש מסורת על כשרותה של הג'ירפה.
התורה בפרשת ראה (יד, ד – ה), מונה מספר חיות שאפשר לאכול אותן, כאשר אחת מהחיות היא 'זמר'. רש''י במקום, ביאר מה כוונת התורה כאשר היא אמרה את שאר החיות בפסוק, אבל דווקא את המילה 'זמר' הוא לא פירש, וכן כתב האבן עזרא במקום . יש שנקטו שזמר הכוונה אנטילופה, או כבש הבר.
אמנם, יש שביארו שהמילה זמר בפסוק, הכוונה היא ג'ירפה. כך למשל ביארו הרס''ג והרד''ק (ערך 'זמר'), ובלשון הרשב''ץ 'ביבין שמועה' (הל' טריפות ה, ב):
''הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר... ותרגמה הגאון אלזראפא, שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס.''
לפי מי שביאר שזמר זה ג'ירפה, גם לדעת החזון איש יהיה מותר לאכול ג'ירפה. אולי הדיון בג'ירפה הוא קצת רחוק, כי בכל מקרה לא כל כך נהגו באזורנו לאכול ג'ירפות, אבל לעיתים דין זה יכול להיות משמעותי, כמו למשל בדיון על פר הז'בו שהובא לארץ, והדיון שנערך לגבי כשרותו של תרנגול ההודו ועוף הבראקל.
מוזמנים להגיב...