הותרה או דחויה: בשבת, ייבום וכלאיים בציצית

נושאים שונים

פותח הנושא
גל גל
הודעות: 185
הצטרף: 14 יוני 2018, 08:40
נתן תודה: 1 פעמים
קיבל תודה: 70 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

הותרה או דחויה: בשבת, ייבום וכלאיים בציצית

שליחה על ידי גל גל » 18 אוקטובר 2018, 12:30

בס''ד

הותרה או דחויה

פתיחה

לעיתים, כאשר איסורים או מציאויות מתנגשים, התירה התורה לעבור על איסורים מסויימים. נחלקו הראשונים בכמה מקומות, האם הותר האיסור משום דחויה, או משום הותרה. המחלוקת 'הותרה או דחויה' נאמרה במקורה ביחס לדין עבודה בבית המקדש שדוחה את הטומאה.

בעיקרון, אסור לעבוד בבית המקדש בטומאה, אבל אם רובו של הציבור טמאים – הותרה העבודה בטומאה. התנאים נחלקו האם היתר זה נחשב "הותרה" או "דחויה". אם נאמר שאיסור הטומאה נדחה, משמעות הדבר שהאיסור קיים אלא שבכל זאת אנו דוחים אותו, ואז כאשר בית האב שמקריב בבית המקדש טמא אבל יש בית אב אחר טהור – בית האב הטהור יעבוד. אבל אם העבודה הותרה, אין צורך לחזר אחרי כהנים טהורים, שהרי העבודה הותרה. לפי לשון שניה בגמרא, אפילו אם באותו בית אב עצמו יש כהנים טמאים וטהורים אין שום עדיפות שהטהורים יקריבו. נמצא שלפי הלשון הראשונה בגמרא – גם לשיטה שהעבודה הותרה צריך לטרוח טירחא קטנה כדי לעבוד בטהרה, ולפי הלשון השניה אין צורך לטרוח כלל.

בעקבות המחלוקת בטומאה, ניפגש עם שלוש סוגיות, שעוסקות בשאלה האם הותרה או דחויה, שבת, ייבום וכלאיים בציצית.

1. שבת

הגמרא במסכת יומא (פד ע''ב) כותבת, שבמידה ואדם נמצא בסכנת חיים, אין להתמהמה להצילו ''והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין''.
נחלקו הראשונים, מה הדין בחולה שחייב לאכול בדחיפות בשבת, ויש לפניו שתי אפשרויות. א. אכילת בשר טריפה. ב. שחיטה של כבש בצורה כשרה.
בפשטות, עדיף לתת לחולה לאכול את הנבילה, כי באכילת נבילה יש רק איסור לאו, בעוד שבשחיטה מדובר באיסור שגורר סקילה, שבוודאי חמור הרבה יותר.

א. אמנם הראב''ד (רא''ש ח, ד) נקט שלא כך להלכה. הוא טען, שמכיוון ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, אז כל המלאכות שנצרכות לחולה, הותרו בשבת. לכן לשחוט, יהיה עדיף מלאכול נבילה, כי איסור שחוטה הותר לצורך שבת, בעוד שאיסור נבילה – לא. לכאורה דבריו תמוהים, שהרי במקרה של פיקוח נפש, הותר לאכול נבילה, אז מדוע עדיף לשחוט בשבת, מאשר להאכילו נבילות?

ב. לעומת זאת בדעת הרמב''ם (שבת ב, א – ב) ביאר הכסף משנה, שהלכה היא כמאן דאמר דחויה, ומשום כך יהיה עדיף לאכול את הנבילה ולעבור על איסור קל, ולא לעבור על איסור סקילה החמור (ועיין בר''ן ד ע''ב בדה''ר, שנקט שבכל עניין יש לשחוט את הבהמה, משום שאם הוא יאכל את הבהמה, הוא יעבור על הרבה איסורי לאו, שחמורים מאיסור סקילה, בכל אופן ברור שהוא נקט שמדובר באיסור דחויה).

הרשב''א בתשובה (ח''א סי' תרפט), תלה את המחלוקת בין הראשונים בשאלה זו, האם שבת הותרה אצל פיקוח נפש, או דחויה אצל פיקוח נפש:

''ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר נותן לטהור אפילו מן הכוס שנטמא. אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת.''

לפי דברי הרשב''א, ברורה שיטת המהר''ם לעיל. אמנם במקום של פיקוח נפש הותרה גם אכילת נבילה, אבל זה בסוג של בלית ברירה. לעומת זאת כאשר אדם נמצא במצב של פיקוח נפש בשבת, ורוצים לשחוט לו, הותר לכתחילה לשחוט לו.

נפק''מ בין השיטות תהיה במחלוקת השולחן ערוך והרמ''א, במקום שבו אפשר לעשות מלאכה על ידי גוי. לדעת השולחן ערוך, אין עניין לטרוח לעשות מלאכה על ידי גוי כי בפשטות הוא מבין שמדובר בהותרה. לעומת זאת הרמ''א סובר, שעדיף לעשות על ידי גוי, כי שבת רק דחויה אצל פיקוח נפש.

נפקא מינה נוספת. כאשר צריך לכבות את הנר מפני החולה, לדעת הרמב''ם בפירוש המשנה, במידה ואפשר להעביר את הנר בצורה המותרת, או את החולה, צריך לעשות כך. לדעת הרא''ה לעומת זאת, אפשר לכתחילה לכבות את הנר.

2. ייבום

1. שיטת התוספות והרשב''א

הגמרא ביבמות (ד ע''ב) דנה באיסור כלאיים בציצית, וכותבת שבכהאי גוונא, עשה דוחה לא תעשה, ואפשר לשים כלאיים בציצית. לאחר מכן הגמרא דנה, האם דין זה נכון גם במקרה שבו בלא תעשה יש כרת, האם גם בכהאי גוונא נאמר, שעשה דוחה לא תעשה. למסקנה כותבת הגמרא שלא:

''מאי טעמא? דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה. אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה - לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי?''

התוספות במקום (ד''ה לא) תמהים, שהרי המסכת בנויה על כך שעשה דייבום, דוחה לא תעשה שיש בו כרת של אשת אח, אז מדוע הגמרא שוללת מצב שבו עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת?! מתרץ ר''י, שיש לחלק בין איסור ייבום לאיסור כלאיים בציצית וכדומה:

''ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת, דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום, דאם לא כן בטלה מצות יבום. אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפילו הכי דחי.''

רואים מעצם קושיית התוספות, שהם הבינו שאיסור אשת אח הוא מצד דין דחויה. משום כך הם מקשים, מדוע לא למדים שעשה דוחה ל''ת שיש בו כרת. אם היה מדובר בהיתר גמור, ברור שהשאלה בכלל לא מתחילה.

מתרצים התוספות, שלולא ההיתר בייבום, כל מצוות ייבום הייתה בטילה, ולכן אי אפשר ללמוד מכאן לשאר מקומות שעשה דוחה ל''ת שיש בו כרת (ועיין בתוספות רא''ש שם, שכתב להדיא שמדובר בדחייה) . בשיטת התוספות הלך גם הרשב''א (ח ע''א ד''ה רבא), ששואל את קושיית התוספות ומתרץ ''דשאני יבמה דאי אפשר בלאו הכי ועיקר מצותה בדחיה'' (ועיין עוד בתוספות בדף ה ע''א ד''ה כולה, כ ע''ב ד''ה אטו).

2. שיטת היד רמ''ה והריטב''א

לעומת התוספות, שסוברים שאיסור יבמה הוא דחויה, מדברי היד רמה עולה אחרת. כאמור, רק אשת האח שאיסורה בכרת מתייבמת, ואילו שאר הנשים שבלאו, נאסרו בייבום. היד רמה בסנהדרין (נג ע''ב ד''ה מתיב) דן גמרא שמקשה, מדוע לא נאמר, שתבוא מצוות עשה של ייבום, ותדחה את איסור הלאו.

הגמרא מתרצת, שהיבם מקיים מצוות עשה, רק בבעילה הראשונה, אבל מהבעילה השניה והלאה, הוא רק עובר על לאו. לכן, מדין תורה אין הכי נמי שהוא צריך לייבם, אבל גזרו לאסור בעילה ראשונה, שמא יבעלו גם בעילה שניה, ויעברו על איסור לאו.

מקשה היד רמה, אם כן, גם כאשר יבם מיבם את אשת אחיו, נאמר שיוכל לייבם רק בבעילה הראשונה, שבה העשה דוחה לא תעשה, ובבעילה השניה, העשה לא ידחה את הלאו! הוא מתרץ:

''לא תיקשי לך דשאני איסור אשת אח דכי קא מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה הוא דמידחי אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע אבל היכא דמת בלא זרעא לא אסרה תורה ואמטול הכי שריא ואפילו בביאה שניה.''

מתרץ היד רמה, שאם באמת יבם היה יכול לייבם רק משום שעשה דוחה לא תעשה, אז אין הכי נמי, והוא יכל לייבם רק בבעילה ראשונה. אמנם במקרה של יבם, לא מדובר בגדר של עשה דוחה לא תעשה, אלא בהיתר גמור, לא נאסרה אשת אח, במקום של ייבום. ובלשון הריטב''א (יבמות כ ע''ב ד''ה אמר רבא): ''ואם תאמר כל יבמה נמי תיתסר בביאה שניה ותחזור לאיסור אשת אח דהא איקיים בה מצות ייבום ומאי שנא הא מהא, י"ל דביבמה דעלמא שאין בה אלא איסור אשת אח גזירת הכתוב הוא שהתירו לגמרי במקום מצות יבום וכדכתיב ולקחה לו לאשה .''

3. כלאיים בציצית

מחלוקת דומה אפשר לראות בעניין כלאיים בציצית. כפי שאומרת הגמרא במסכת יבמות, התורה התירה ללבוש ציצית עם פשתן ותכלת, למרות שמדובר בכלאיים. טעם הדבר הוא, שעשה דוחה לא תעשה. נחלקו הראשונים מה הדין, במקום שבו אפשר להשיג ציצית עם תכלת, ולא מוכרחים לשם כך, לעבור על איסור כלאיים:

א. דעת התוספות במנחות (מ ע''א ד''ה כיוון), שכלאיים בציצית הותרו בתורת הותרה, ולכן גם כאשר בעל הציצית יכול לעשות חוטים ובגד מצמר, אין עניין בכך, ובלשונם: ''מדאורייתא שרי, דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה''.

ב. לעומת זאת הרשב''א (יבמות ד ע''ב ד''ה וחוטי) טוען, שהיתר כלאיים בציצית נאמר רק שאין אפשרות אחרת, אבל כאשר יש אפשרות אחרת? אסור לעבור על איסור כלאיים בציצית. לפי שיטתו, ההיתר הוא משום דחויה, ובלשונו: ''ודוקא לבן של צמר בשל פשתים ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה וא"א לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו ''.

אם נשים לב, עולה שהרשב''א לשיטתו בכל הסוגיות. גם בשבת הוא סובר שהיא דחויה (כפי שהובא בסוף התשובה, שלא הבאתי), גם בייבום אשת אח, הוא סובר שזה מדין דחויה, וגם בציצית הוא סובר שזה מתורת דחויה.

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 8 אורחים