כג, א
תוד"ה על גבי חרס: וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּשָׁרֵי הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל בַּיְרוּשַׁלְמִי, הַיְנוּ לְפִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ פְּעָמִים לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ; אֲבָל כִּבּוּי, דִּלְעוֹלָם אֵינוֹ לְצֹרֶךְ תִּקּוּן אֹכֶל נֶפֶשׁ, וַדַּאי אָסוּר לְכֻלֵּי עָלְמָא בְּיוֹם טוֹב.דרוש וחדוש רעק"א: ואיני מבין למה להו זה, דמכדי טעמא דהבערה משום דאינו אב מלאכה, וכמו שכתבו מקודם, א"כ בכבוי טעם איסורו פשוט, כיון דכבוי הוא אב מלאכה.
דומה כי הסיבה היא היות המקום היחיד, שבו מבואר כי כבוי הוא אב מלאכה לרבי יוסי, בסוגיא ד'החותה גחלים בשבת' שלהי פרק ספק אכל, ומתקבל הרושם כי מסכת כריתות לא היתה לנגד עיניהם של קדמונינו:
א. בפ"ק דפסחים לגבי שפחתו של מציק כתבו בתוספות:
א. בפ"ק דפסחים לגבי שפחתו של מציק כתבו בתוספות:
מִכָּאן אֵין לְהוֹכִיחַ דְּשִׁפְחָה מִטַּמְּאָה בְּלֵדָה, דְּשֶׁמָּא שֶׁל גְּבִרְתָּהּ הָיָה. מִיהוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרִינַן בְּהֶדְיָא: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁאֵין מְשֻׁחְרֶרֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר 'אִשָּׁה'.
ומשנה ערוכה היא בפ"ק דכריתות: שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. (ובגמרא פריך: למה לי למתנייה? הא פשיטא לן, דכל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה.)
.
.
ב. תוספות ישנים פרק במה מדליקין במשנה ד'המכבה את הנר':
ואגב דאתינא להכא, מאן אינון הני תרי רבנן?אַף עַל גַּב דְּרַבִּי יוֹסֵי אִית לֵהּ דְּהַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, בְּכִבּוּי מוֹדֶה דְּחַיָּב. וְשׁוּב אָמַר מַהֲרַ"מ, דְּמַהֲרָ"א אָמַר, דִּבְפֶרֶק סָפֵק אָכַל בְּהֶדְיָא פּוֹטֵר רַבִּי יוֹסֵי בְּהַבְעָרָה וּמְחַיֵּב בְּכִבּוּי.