איך הי' א''א מקריב את יצחק והרי הי' נטמא ממנו בטו''מ.

[לעצמו נברא]

מאן יימר דשעיר המשתלח ועגלה ערופה אינם מטמאים טומאת נבלה 
הגם דבשעיר אמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ולכן אם נשחטה אמו לחולה ביום כיפור הרי הוא נאסר לשילוח מדין אותו ואת בנו  והגם דשעיר המשתלח אינו אסור בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא ביומא סז, אבל עגלה ערופה אסורה בהנאה, מירדתו לנחל איתן,  אבל מהיכי תיתי דלא מטמאין טומאת נבלה,
ומש"כ "דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא", זה אינו נכון, דשור הנסקל יוכיח 
רש"י שמות פרק כא פסוק כח
ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.  

תוס מפורש בחולין פב. ד"ה עגלה ערופה.
ולעצם קו' יש לחלק בין שור הנסקל שהעניין הוא ובערת הרע ואין אנו באים לעשות מעשה מכשיר לעגלה ערופה ושעיר המשתלח.

צודק שעגלה ערופה אינה מטמאה טומאת נבלה כמבואר בזבחים ע: מדכתיב בה כפרה כקדשים, אבל היכן מצאת  בשעיר המשתלח שאינו מטמא טומאת נבילה,
דהא דכתיב בה כפרה דווקא על הווידוי, אבל בדחייתו לצוק לא כתוב כפרה 
 

בתוס' כתב "שעריפתה מטהרתה" ובל"נ אאריך בזה.

[הצבי]

ברם בר מן דין, על כרחין דגופו של יצחק לא היה טמא לוּ נשחט; שאם לא כן, לא היה כשר להעלאה.

אי משום הא, הרי ניתן ליישב בקל, ע''פ דבר הספ''ז פר' חוקת הנודעים, שכ' שם מת עצמו אינו טמא הנוגע בו טמא.

[rk1234]

צודק שעגלה ערופה אינה מטמאה טומאת נבלה כמבואר בזבחים ע: מדכתיב בה כפרה כקדשים, אבל היכן מצאת  בשעיר המשתלח שאינו מטמא טומאת נבילה,
דהא דכתיב בה כפרה דווקא על הווידוי, אבל בדחייתו לצוק לא כתוב כפרה

עיין חידושי הגרי"ז זבחים ס"ח ע"ב שדן בזה ומביא שברמב"ם לא מוזכר שמטהר וכן שהגמ' דנה האם ערף עז גם יטהר לר"מ ובודאי שאין נידון בעז סתם שדחיתו לצוק מטהרו כי שם יש מעשה עריפה אבל בדחיה אין מעשה המטהר
ובענין מה שכתבת על מליקה שמתירה באכילה הרי עולת העוף אינה מותרת באכילה וזכור לי שיש נידון באחיעזר אם כהן יאכל האם יעבור באיסור נבילה אבל בודאי שאינה מטמא