כיהודה ועוד לקרא נראה לענ"ד להוסיף שכל עיקר הקושיא נובעת מהנחה שפירוש דברי חז"ל הוא כמובנם הפשוט בלשוננו. אך הרבה פעמים המעיין יווכח לראות ששפת חז"ל אחרת היא, ולפעמים אף בדברי חז"ל עצמם מוצאים שביטוי מסויים מתפרש בכמה אופנים (למשל כשדיברו על עסק התורה שלא לשמה במקום אחד כוונתם לשם כבוד ובמקום אחר כוונתם לקנטר, ונפק"מ עצומה ביניהם, כמבואר בתוס' ברכות יז,א ובעוד מקומות). ואביא בזה כמה דוגמאות:
א. בסנהדרין צח,ב אמר רב לא אברי עלמא אלא לדוד ושמואל אמר למשה ורבי יוחנן אמר למשיח, וכן באלפא ביתא דרבי עקיבא איתא לא ברא הקב"ה את עולמו אלא בשביל שירה וזמרה שנא' הוד והדר לפניו עוז ותפאת במקדשו, ובבראשית רבה אמרו בראשית ברא אלקים בשביל ביכורים שנקראו ראשית, וכן עוד על דרך זה. ופשוט שאין הכוונה כמו שמובן מפשוטם של דברים שאין שום מטרה אחרת בבריאת העולם מלבד שירה וזמרה וכו', אלא הכוונה שיש בחינה מסויימת בדברים אלו שהם עיקר הבריאה.
ב. בנדרים כה,א אמרו שקולה ציצית כנגד כל המצוות, ובספרי פרשת ראה אמרו שקולה ישיבת א"י כנגד כל המצוות שבתורה, ובב"ב ט,א אמרו שקולה צדקה כנגד כל המצוות, ובמתני' דפאה אמרו ותלמוד תורה כנגד כולם וכן עוד ע"ד זה, והרי לא יתכן שכל אחת מאלו שקולה כנגד כולן, ובודאי מי שקיים כל המצוות חוץ מציצית או צדקה אין שכרו שווה למי שקיים רק מצוות אלו בלבד ולא שאר המצוות, אלא הכוונה שיש בזה צורה של כל המצוות (עיין בספרו של הגר"ש וולבה זצ"ל המצוות השקולות שהרחיב בזה)
ג. בעירובין כב,א אמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב ומביא מעשה דרב אדא בר מתנא שעזב את אשתו בלא לדאוג למזונות לילדיו, ובודאי אינו כפשוטו שהרי חייב האדם לפרנסם בחיוב כתובה (ואף כשאינו חייב מכריזים עליו שהוא אכזרי יותר מעורב, עי' כתובות מט,ב) ומצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת, אלא הכוונה כמ"ש בארחות צדיקים שער האכזריות שמרחם על בניו יותר מדי לפנקם ומתוך כך בא לידי ביטול תורה וגזל.
להבדיל גם בימינו מוצאים ביטויים וצורות התנהגות המקובלים במקום אחד ולא במקום אחר, למשל יש מקומות שאם אדם חושב שחבירו יכול להעזר בו הוא ישאל אותו האם אפשר לעזור לו ונחשב בזה בעל חסד, ואילו במקומות אחרים נחשב כהתערבות בוטה בחיי השני, וכן יש מקומות שנהוג להתבטא בביטויים חריפים מאד כגון לקרוא לדעה משובשת "כפירה" או לדבר שמתאמצים בשבילו "מסירות נפש" או לדבר שלא מתפשרים עליו "יהרג ואל יעבור", ואילו במקום אחר יסתכלו על המתבטא כך בתמיהה, וכן ע"ז הדרך.
וממילא גם בדברי חז"ל צריך לומר שהיה מקובל בזמנם לומר "טפשאי" כשרוצים לומר שאין דעתו או מנהגו נכונים, ואין זה כמו היום שנחשב עלבון, וכן שאר כיוצא בזה.
(נ.ב. מספרים שהגיעו כמה ת"ח מסאטמר להגר"מ פיינשטיין זצ"ל להתווכח עמו על היתרו של הזרעה מלאכותית מגוי, ונתווכחו עמו זמן רב והשיב להם על כל טענותיהם, ואחר שיצאו אמר "זיי רעדן ווי עםארצות", ואח"כ כששמע שנפגעו מהביטוי אמר שאצלו "עם הארץ" זה כמו אצל הסאטמר רב "אפיקורס"...)