פרשת תולדות, למה הברכות נתנו ע"י הערמה - ידיעה נפלאה מס' החיים לאחי מהר"ל, ועוד ביאורים

רוצה לדעת

משתמש ותיק
הנה יש להבין למה הברכות נתנו ליעקב בדרך ערמה ולא בדרך ישרה, וגם באופן שיצחק לא היה בטוח אם זה יעקב או עשו.
ומצאתי ידיעה נפלאה בס' החיים לאחי מהר"ל ואשתף את רבני בית המדרש
בס' החיים לאחי המהר"ל בס' גאולה וישועה פ"ח שכ': והנה בכל יום עומד מדת הדין ומקטרג עלינו לאמר מה נשתנו אלו מאלו ולמה יזכו אלו לברכת יעקב אביהם והם אינם עושים רק מעשה עשו, ואחשב כי מפני קטרוג זה היתה סבה גדולה ועצומה מאת השם ית' שיהא יצחק מכוון בברכותיו אל עשו, שאם היה מכוון ליעקב לא היתה הברכה מתקיימת בזרעו אלא אם כן יעשו כמעשה יעקב שנתכוין אליו יצחק אבל עכשיו שנתכוין לעשו עכ"פ אין מעשיהם גרועות יותר ממעשה עשו הרשע שנתכוין אליו יצחק בברכותיו והיה ג"כ סיבה שעיקר אותה ברכה לא תבא ליעקב רק ע"י תחבולה ומרמה להורות שברכה זו יתקיים בזרעו אפילו אם ילכו בדרך עקבה ומרמה, עכ"ל.

אם יש למשהו מה להגיב, להוסיף וכו' אשמח לידע.
 

באמונתו יחיה

משתמש ותיק
תשובה נוספת.
לפי מה שמבואר בספרי מחשבה וחסידות שיעקב ועשיו חילקו בינהם את העוה"ז והעוה"ב ,שיעקב היה איש תם ויושב אהלים ותפקידו היה לעבוד את הקב"ה בדרך איתקפיא, ועשיו היה איש שדה ועבודתו הייתה איתהפכא, דהיינו לעלות את העוה"ז לקדושה ולכן עשיו היה אמור לקבל את הברכות וכשראה יעקב שעשיו לא מקיים את תפקידו היה צריך לחטוף מעשיו את הברכות.
נ.ב.אני מקווה שהמושגים איתקפיא ואיתהפכא ידועים ומובנים לכולם. מי שלא לא נורא :D
 

דרומאי

משתמש ותיק
באמונתו יחיה אמר:
נ.ב.אני מקווה שהמושגים איתקפיא ואיתהפכא ידועים ומובנים לכולם. מי שלא לא נורא :D
אני מאלו שלא, אשמח שתסביר לי.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
באמונתו יחיה אמר:
אני מקווה שהמושגים איתקפיא ואיתהפכא ידועים ומובנים לכולם. מי שלא לא נורא :D
[glow=red]אולי יצטט מר ספר אחד מראשונים ואחרונים שמזכיר לשון זה, כדי שיהא תקווה כי זה ידוע לכולם[/glow]
 

באמונתו יחיה

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
באמונתו יחיה אמר:
אני מקווה שהמושגים איתקפיא ואיתהפכא ידועים ומובנים לכולם. מי שלא לא נורא :D
[glow=red]אולי יצטט מר ספר אחד מראשונים ואחרונים שמזכיר לשון זה, כדי שיהא תקווה כי זה ידוע לכולם[/glow]

תניא חלק א כז:
שני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה:

אחד - מביטול הסטרא-אחרא לגמרי, [highlight=yellow]ואתהפכא[/highlight] ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא, ע"י הצדיקים.
והשנית - כד [highlight=yellow]אתכפיא[/highlight] הסטרא-אחרא בעודה בתקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא, ע"י הבינונים.
המושג הוא איתכפיא ולא אם ק' כמו שכתבתי.
וכל א' שידים לו בעולם המחשבה מכיר מושגים אלו.
 

באמונתו יחיה

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
באמונתו יחיה אמר:
נ.ב.אני מקווה שהמושגים איתקפיא ואיתהפכא ידועים ומובנים לכולם. מי שלא לא נורא :D
אני מאלו שלא, אשמח שתסביר לי.


עבודת האתכפיא היא הראשונה מבין שתי המדרגות המרכזיות בעבודה, לעומת עבודת האתהפכא שהיא עבודתם של הצדיקים.

ענינה
עבודת האתכפיא היא המדריגה הראשונה בעבודה, והיא כפיית יצר הרע ליצר הטוב. וזו עיקר עבודת האדם בעבודתו את ה' - כיבוש היצר הרע, והיינו שהאדם מכניע ומרסן עצמו, וכופה את עצמו להתנהגות טובה, בניגוד למאויים השליליים הנובעים מהמדות הגסות שבלבו.

אופן עבודת האתכפיא הוא שכאשר עולה יצר והרהור מהלב אל המוח, מסיח הוא את דעתו ממנו, ודוחה הוא אותו בשני ידים. ובכל דחיה שדוחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ונכפה סטרא אחרא דלעילא, המגביה עצמה כנשר.

אף על פי שבמהות עצמו ובמדות שבלבו יש מן הגסות והרע, בכל זאת, בהתנהגותו בפועל הוא מרסן את עצמו, ונכנע לרצון ה' - בלבושים שלו - במחשבה דיבור ומעשה. "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו".

וזהו עיקר מעלת הבינוני, ועיקר עבודת האדם בכלל. זאת אומרת להתגבר במסירות נפש בעבודת ה', על אף כל הקשיים שבזה.

פעולתה
על עבודת האתכפיא נאמר בספר הזוהר: "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין" - (כאשר כופים את הסט"א, מתעלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות).

זאת אומרת, שעבודת "אתכפיא סטרא אחרא" היא נעלית מכל שבח אחר לה', ואפילו מעבודת "אתהפכא", משום שענין אתהפכא הוא שהנפש הבהמית שבאדם נשארת בגדר ישות ונשארת במציאות, אלא שמציאותו מתהפכת לקדושה.

ואמנם מציאות קדושה היא זכה ורוחנית ודבקה בקב"ה, והיא היפך הגמור של הסטרא אחרא שהיא גסה מגושמת וחומרית, אך מכל מקום גם הדברים שהם בגדר הקדושה הם מציאות דבר מה, ואינם בביטול והתאחדות מוחלטת בקב"ה.

אבל אתכפיא הוא ענין הביטול והיציאה ממציאותו לגמרי, שאדם יוצא מהמציאות שלו השלילית, ונעשה בחינת אין ממש, ובזה הוא בטל לאחדות הוי' האמיתית - שאין עוד מלבדו. זאת אומרת, שעל-ידי זה הוא מעורר וממשיך בחינת אין האמיתי מעצמותו ית'.

אתכפיא בעניני הרשות
עבודת האתכפיא היא בסור מרע ועשה טוב, ושייכת גם בדברי הרשות. שכל מה שאדם זובח יצרו לשעה קלה על מנת לאתכפיא סטרא אחרא, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה, הרי זה בבחינת "והתקדישתם והייתם קדושים", שסופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה לאט לאט.

אתכפיא בעבודת הצדיק
גם אצל הצדיק, שבמדריגתו הוא גבוה מהבינוני, מאחר שאין לו יצר הרע כלל, שייך להגיע למעלת הבינוני - לעבודת האתכפייא - אבל רק אם עובד את ה' במסירות נפש, תוך כדי התגברות על הקשיים העומדים בדרכו - הקשיים שביחס למדריגתו, תוך כדי אתכפיא של מציאותו, גם מציאותו הרוחנית.

הקשיים העומדים בדרכו של הצדיק שיוכל לבוא למעלת הבינוני, הם בארבעה ענינים:

א) הקשיים הרוחניים בעבודתו הרוחנית שבמדריגתו הנעלית, במאמציו לעלות ממדריגה למדריגה, ובכל עליה שעולה, צריך תחילה לצאת ממציאותו הקודמת ולהיות בבחינת אין, וכהכלל הידוע: יש מיש צריך להיות אין באמצע.

וכמו שכתוב: "שבע יפול צדיק וקם" זאת אומרת, שבכל עליה שהצדיק עולה למדריגה רוחנית, הגבוהה יותר ממדריגתו, הריהו "נופל" תחילה ממדריגתו הקודמת, בבחינת אין, וזה מניעו ומזרזו לעליה גבוהה יותר.

ב) הקשיים שיש לו במלחמתו נגד כללות הרע שבעולם.

ג) הקשיים שיש לו בתיקון מקושריו-תלמידיו, אם יש בידם מעשים שליליים, הגורמים בזה לירידה לרבם, כמו שנאמר למשה רבינו: "לך רד כי שחת עמך", כי עקב ההשחתה של ישראל בחטא העגל נגרמה ירידה (רוחנית) למשה רבינו.

ודבר זה מחייב מאמץ גדול ועצום כדי לתקנם.

ד) והוא העיקר; שעבודת ה' של הצדיקים תהיה אך ורק בכדי לעשות נחת רוח לקב"ה, ולא בשביל סיפוק רוחני לעצמם.

וכאשר מתגבר במסירות נפש על קשיים אלו, הרי גם הוא מגיע למעלת הבינוני - עובד אלקים.
אתהפכא - היא עבודת השם של הצדיקים אשר בעבודתם "מהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה". כמו שכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך", ודרשו חז"ל: "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".

זאת אומרת להפוך את היצר הרע, ולהביאו לידי אהבת ה'. כי בכוחות הנפש הבהמית שני ענינים: א) עצם הכח של הנפש הבהמית, כמו עצם כח התאוה, שהוא כח לאהוב. ב) ה"לבושים" בהם מלובש ומשוקע הכח של הנפש הבהמית, כמו הדברים השליליים והגסים שמתאוה להם.

וכשמסיר את ה"לבושים" יכול להפך את הכח לטוב, על ידי שמלבישו בלבושים של קדושה, ולדוגמא, שמפנה את כח אהבתו הטבעית לדברים חיוביים שבקדושה.

ויש בזה שני אופנים:

צדיק גמור - אשר הפך את כל עצם הרע שבנפשו לטוב.
צדיק שאינו גמור - אשר הפך את רובו ככולו של הרע לטוב, אבל מכל מקום לא הפך כולו, וחלק קטן מהרע (הבטל בששים או יותר) עוד קיים בהעלם בנפשו.
גם האדם הבינוני שייך לעבודת ה' בדרך "אתהפכא", אף על פי שעצם הרע שבכוחות נפשו הוא בתקפו כתולדתו ולא נדחה ממקומו כלל, ויתכן שאף נתחזק יותר בהמשך הזמן על-ידי השימוש בו, מכל מקום הוא הופך את לבושי הכוחות של הנפש הבהמית שמקליפת נוגה - שהם המחשבה הדיבור והמעשה - המתהפכים מרע לטוב. וזאת הוא עושה על-ידי שמשליט את המוח על הלב ומגביר את הנפש האלקית במחשבה דיבור ומעשה על הנפש הבהמית.

עבודת האתהפכא היא על ידי שהנפש האלקית מתלבשת ומאירה בנפש הבהמית עד כי מלבד ש"ויגרשהו וילך לו" - הרע שבנפש הבהמית, הנה עוד זאת היא גם מהפכת את הרע לטוב. וזאת מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו בבחינת אהבה בתענוגים, הרי זה גורם לגודל שנאתו לסטרא אחרא, והמיאוס ברע בתכלית. כי ה' וקדושתו ולעומתו הרע וס"א, הם שני ניגודים, וככל שדבק יותר בקדושה, כך מתרחק ומואס יותר ברע והסטרא אחרא.

ולכן, הדבקות המוחלטת באין סוף ברוך הוא בבחינת אהבה בתענוגים, מביאה לידי הביטול המוחלט של הרע על ידי שמתהפך לטוב. לכך מגיעים לזה בדרכים שונות המבוארים בתורת החסידות.אתכפיא היא המדרגה הראשונה בעבודה, וענינה היא לכפות את היצר הרע להיות משועבד ליצר הטוב. עבודת זו היא נדרשת מהבינונים שנפשם אינה מתוקנת, והרע שולט אצלם בחלל השמאל שבלב - אך לא מהצדיקים שגמרו לתקן את נפשם. מבואר בספר הזוהר כי "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין", שעל ידי עבודת האתכפיא מתגלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות.
לעניינו תפקידו של עשיו היה לקחת את תאוות העוה"ז ולהעלותם לקדושה וזה אתהפכא, ותפקידו של יעקב לפרוש מהן.
 

עמוס חדד

משתמש רגיל
רוצה לדעת אמר:
אם יש למשהו מה להגיב, להוסיף וכו' אשמח לידע.
סלחו לי שאני מפריע לדיוני האתכפיא ואתהפכא אתגליא ואתכסיא וכו'
רעיונו של רבי חיים אחי המהר"ל, יפה מאוד. אני חייב למצוא מה לדבר בשבת כדי לדחוף את הווארט הזה.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
עמוס חדד אמר:
רוצה לדעת אמר:
אם יש למשהו מה להגיב, להוסיף וכו' אשמח לידע.
סלחו לי שאני מפריע לדיוני האתכפיא ואתהפכא אתגליא ואתכסיא וכו'
רעיונו של רבי חיים אחי המהר"ל, יפה מאוד. אני חייב למצוא מה לדבר בשבת כדי לדחוף את הווארט הזה.

אסיף לכבודו אם רוצה..
שזהו מה דאי' במד"ר (ס", כ"ב) ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו א"ר יוחנן אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים ואת אמרת וירח את ריח בגדיו ויברכהו אלא בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן הדא הוא דא"ל ראה ריח בני כריח שדה ובשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם המד"א בא זדון ויבא קלון ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי. ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, עיי"ש. והוא כמבו' בסנהדרין ל"ז ע"ב אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. מבואר שגם בבוגדיו יש ריח גן עדן.
ונראה הביאור שרק כאשר ראה יצחק שאף הבוגדים של ישראל יכולים לחזור בתשובה וכמעשה דיוסף משיתא ויקום איש צרורות שמסרו נפשם למיתה לאחר שהיו במדריגה פחותה ביותר, ז"א שבעומק נשמתם עדין מחוברים לטהור, א"כ יעקב ראוי לברכה, ועי' בזה, וקצרתי.
ועי' בפירוש הריב"א עה"פ: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". הרי סימנים חלוקים יבא השלישי ויכריע ביניהם וזהו הריח ולכך וירח את ריח בגדיו, עכ"ל. ויל"פ שה"הכרעה" של הבגדים היא מכח עומק נשמתם שמחד הרי זה ריח גן עדן ומאידך בוגדיו, היינו שגם בבוגדיו יש ריח ג"ע ע"י הפנימיות שלהם, וכמש"נ. ואפשר שנרמז ב"וירח את ריח בגדיו" שבגדיו הכוונה למידות שלו וכידוע בכ"ד שהבגדים מרמזים למידות האדם אשר מידות האדם זה עצם הפנימיות שלו והברכה חלה על יעקב מחמת הפנימיות דידיה, ודו"ק.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
ע"ע בשפ"א תרל"ג שלהשיג היראה בעינן הערמה וכמו שאמרו חז"ל "הוי ערום ביראה" והערמה להשיג היראה מתקן את השקר, שעוה"ז הוא עלמא דשיקרא וכאשר מתנהג בהערמה כדי להשיג את החכמה והיראה זה עצמו מתקן החכמה.
 

יוסף יוסף

משתמש ותיק
עוד תירוץ בעניין הברכות שניתנו במרמה
שפ"א תולדות תרל"ב ד"ה במדרש, וז"ל:
ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן הש"י שיהי' הברכה ליעקב ע"י מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו.
רק שיהי' הברכה בביטול כל רצונו להשי"ת כי אדם המברך בנו אף צדיק גמור יש לו נגיעה מצד שהוא בנו.
ולכך הי' כאן שלא יהי רצון יצחק לברך את יעקב. וכמ"ש בזוה"ק שיתברך מהש"י בלבד כנ"ל.
 

מלמד להועיל

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
עמוס חדד אמר:
רוצה לדעת אמר:
אם יש למשהו מה להגיב, להוסיף וכו' אשמח לידע.
סלחו לי שאני מפריע לדיוני האתכפיא ואתהפכא אתגליא ואתכסיא וכו'
רעיונו של רבי חיים אחי המהר"ל, יפה מאוד. אני חייב למצוא מה לדבר בשבת כדי לדחוף את הווארט הזה.

אסיף לכבודו אם רוצה..
שזהו מה דאי' במד"ר (ס", כ"ב) ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו א"ר יוחנן אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים ואת אמרת וירח את ריח בגדיו ויברכהו אלא בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן הדא הוא דא"ל ראה ריח בני כריח שדה ובשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם המד"א בא זדון ויבא קלון ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי. ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, עיי"ש. והוא כמבו' בסנהדרין ל"ז ע"ב אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. מבואר שגם בבוגדיו יש ריח גן עדן.
ונראה הביאור שרק כאשר ראה יצחק שאף הבוגדים של ישראל יכולים לחזור בתשובה וכמעשה דיוסף משיתא ויקום איש צרורות שמסרו נפשם למיתה לאחר שהיו במדריגה פחותה ביותר, ז"א שבעומק נשמתם עדין מחוברים לטהור, א"כ יעקב ראוי לברכה, ועי' בזה, וקצרתי.
ועי' בפירוש הריב"א עה"פ: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". הרי סימנים חלוקים יבא השלישי ויכריע ביניהם וזהו הריח ולכך וירח את ריח בגדיו, עכ"ל. ויל"פ שה"הכרעה" של הבגדים היא מכח עומק נשמתם שמחד הרי זה ריח גן עדן ומאידך בוגדיו, היינו שגם בבוגדיו יש ריח ג"ע ע"י הפנימיות שלהם, וכמש"נ. ואפשר שנרמז ב"וירח את ריח בגדיו" שבגדיו הכוונה למידות שלו וכידוע בכ"ד שהבגדים מרמזים למידות האדם אשר מידות האדם זה עצם הפנימיות שלו והברכה חלה על יעקב מחמת הפנימיות דידיה, ודו"ק.

מאד יפה
נראה לי שגם אני אגיד את זה [יש ענין לומר בשם אומרו, בשם "רוצה לדעת"? :lol: ]
 

בית גנזי

משתמש ותיק
ועי' בפירוש הריב"א עה"פ: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". הרי סימנים חלוקים יבא השלישי ויכריע ביניהם וזהו הריח ולכך וירח את ריח בגדיו, עכ"ל. ויל"פ שה"הכרעה" של הבגדים היא מכח עומק נשמתם שמחד הרי זה ריח גן עדן ומאידך בוגדיו, היינו שגם בבוגדיו יש ריח ג"ע ע"י הפנימיות שלהם, וכמש"נ. ואפשר שנרמז ב"וירח את ריח בגדיו" שבגדיו הכוונה למידות שלו וכידוע בכ"ד שהבגדים מרמזים למידות האדם אשר מידות האדם זה עצם הפנימיות שלו והברכה חלה על יעקב מחמת הפנימיות דידיה, ודו"ק.
האם יש לכבודו מקור שבגדים הם פנימיות?
כמדומה שבגדים הם חיצוניות ולבוש כמו המידות שהם לבושים וכמבואר בגר"א בכ"מ, אמנם עניין הריח מבטא גילוי של פנימיות [וסימנך - מזבח הפנימי], ומסתמא לזה כוונתכם בפשט הריב"א.
 
חלק עליון תַחתִית