זמן הדלקת נר חנוכה להגאונים

לשון הרמב"ם (פרק ד הלכה ה) אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין.
דעת הרמב"ם והגאונים שיש רק שקיעה אחת ולכן מה שאמרו בגמרא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, על כרחך הוא שקיעת גוף גלגל החמה.
לכן קשה לי על המקילין במוצאי שבת כהגאונים, ואם כן הם סוברים להלכה לגמרי שלא כרבינו תם
ואף על פי כן מדליקים בכל ימי החנוכה אחר ערבית, אף שלשיטת הגאונים לא תתכן הדלקה שלא בשקיעת החמה.
וטענת 'שרגא בטיהרא מאי אהני' שייכא רק למי שמסתפק בין שקיעה ראשונה לשניה,
אבל להגאונים לא שייכת טענה זו כי כך תקנו חז"ל, משתשקע החמה.
 

פינחס רוזנצוויג

משתמש ותיק
פותח הנושא
חימקו אמר:
לא הבנתי, ידליקו בבין השמשות, הרי ספק סקילה?
כוונתי, אלה שמדליקים אחר ערבית כל יום, ובמוצאי שבת ודאי ידליקו אחר צאת הכוכבים.
(תיקנתי במקור כדי להבהיר יותר את הדברים)
 

ישראל הכהן

משתמש ותיק
באמת ידוע שבירושלים היו נזהרים מאד בזה,
והגר"ד בהר"ן קפץ מהחחלון כי לא רצה לעבור לפני המתפלל

והטעם בזה כי לדעת הגר"א אחרי הזמן זה חשש ברכה לבטלה
 

זכרונות

משתמש ותיק
ברמב"ם מצינו כמה מקומות שכתב לשון 'שקיעת החמה', וכוונתו לסוף בין השמשות שהוא וודאי לילה, כגון בפרק יח מהלכות פסולי המקודשים (ה"י) 'ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר... ואם קדשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחלת הלילה של יום שלישי' ופשיטא שאין חיוב כרת אלא בוודאי לילה.
וכן בפרק יד מהלכות שגגות (ה"ג) 'הורו בית דין שיצא השבת, לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה, ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין ' שהכוונה לצאת הכוכבים, שאם לא כן אין שייך כלל פר העלם דבר, שהוא רק בהוראה למעשה.
גם הב"י הבין בדברי הרמב"ם שכוונתו לסוף שקיעת החמה
 

כהן

משתמש ותיק
זכרונות אמר:
ברמב"ם מצינו כמה מקומות שכתב לשון 'שקיעת החמה', וכוונתו לסוף בין השמשות שהוא וודאי לילה, כגון בפרק יח מהלכות פסולי המקודשים (ה"י) 'ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר... ואם קדשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחלת הלילה של יום שלישי' ופשיטא שאין חיוב כרת אלא בוודאי לילה.
ראיה זו כבר עמדו עליה האחרונים, ומהם המנח"כ בפי"א, חידושי הרז"ה סי' ח', תבואות השמש [שורץ] דף נ"ב ע"ב, וכתבו דשאני התם שכתב הרמב"ם להדיא 'שהוא תחלת הלילה של יום שלישי', וא"כ הורה לנו שהכונה לצה"כ שזה תחלת הלילה, אבל בעלמא שקיעת החמה היא כפשוטה. ועוד אפשר לתרץ בפשיטות, שכונת הרמב"ם שם לשקיעה כפשוטו, ומשקיעת החמה קאי 'בספק' כרת, אלא שכלפינו אין נ"מ, דהא בשמים יודעים מתי מתחיל הלילה בדיוק, אולם האדם עצמו צריך לחוש לספק כרת כבר משקיעת החמה, ולכן בדקדוק לא כתב הרמב"ם מאימת יתחייב כרת 'או חטאת' אלא כרת בלחוד קאמר, דחטאת באמת אינו חייב לאחר שקיעת החמה דהוי ספק, ודוק היטב.
זכרונות אמר:
כן בפרק יד מהלכות שגגות (ה"ג) 'הורו בית דין שיצא השבת, לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה, ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין ' שהכוונה לצאת הכוכבים, שאם לא כן אין שייך כלל פר העלם דבר, שהוא רק בהוראה למעשה.
אדרבה זו ראיה לסתור, דדבריו ברורים ששקעה החמה היינו כפשוטו, אלא שהרמב"ם הסביר את סיבת הטעות, מאחר שבצה"כ שהוא כשליש שעה לאחר השקיעה עדיין יש אור בעולם, וביום המעונן לפני שקיעת החמה יש אור כמו בצה"כ ביום רגיל, ולכן טעו בחושבם שכבר שקעה החמה, וא"כ האור המעט שמצוי אומר שיצאו הכוכבים ולבסוף זרחה חמה, וזה פשוט למדייק בדברי הרמב"ם.
זכרונות אמר:
גם הב"י הבין בדברי הרמב"ם שכוונתו לסוף שקיעת החמה
בב"י מפורש שסוף שקיעה דקאמר הטור היינו תחלת בין השמשות עי"ש היטב [ודלא כב"ח], וזה כדברי הרמב"ם.
 

דרומאי

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
לשון הרמב"ם (פרק ד הלכה ה) אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין.
דעת הרמב"ם והגאונים שיש רק שקיעה אחת ולכן מה שאמרו בגמרא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, על כרחך הוא שקיעת גוף גלגל החמה.
לכן קשה לי על המקילין במוצאי שבת כהגאונים, ואם כן הם סוברים להלכה לגמרי שלא כרבינו תם
ואף על פי כן מדליקים בכל ימי החנוכה אחר ערבית, אף שלשיטת הגאונים לא תתכן הדלקה שלא בשקיעת החמה.
וטענת 'שרגא בטיהרא מאי אהני' שייכא רק למי שמסתפק בין שקיעה ראשונה לשניה,
אבל להגאונים לא שייכת טענה זו כי כך תקנו חז"ל, משתשקע החמה.
כבר ביארתי דעתי באשכול אחר, שגם לשיטת הגאונים עדיין יש לדון אם משתשקע קאי על שקיעת החמה או על צאת הכוכבים, ולכן אף מאן דקי"ל כהגאונים לענין בין השמשות יכול להדליק בסוף ביה"ש שהוא סוף השקיעה.
אך באמת גם לדידן בא"י שאין נוקטין לעיקר את הזמן של ע"ב מינוטין אינו משום שהכרענו כהגאונים דלא כר"ת, אלא שסוברים שגם ר"ת מודה בזה, וכמו שביאר בזה ר' משה פיינשטיין, והיקל מכח זה לענין תפילת מנחה לאחר שקיעת החמה. וגם החזון איש כפי הנראה סבר כן, ולכן המתין במוצ"ש עד שיצאו הכוכבים. 
 
 

גבעת לוד

משתמש ותיק
זה שאנחנו מדליקים כל הלילה הוא לפי שאנו מדליקים בפנים וגם אם ידליקו משתשקע החמה ליכא פירסומי ניסא אלא לבני ביתו וגם אח"כ כל הלילה אם בני ביתו ערים יש להם פירסומי ניסא ותקנת חז"ל שיש להדליק מהשקיעה עד חצי שעה אח"כ היא רק למי שמדליק בחוץ, או שהסיבה שאנו מדליקים גם אח"כ כי אנו מסתמכים על האוקימתא בגמ' שחצי שעה הוא לשיעור נתינה בנר ולא לזמן ההדלקה, ואין קשר בין זה למחלוקת ר"ת והגאונים, (וברור שזה שמדליקים אח"כ זה לא בגלל שמסתמכים על ר"ת).
 

אבר כיונה

משתמש ותיק
גבעת לוד אמר:
זה שאנחנו מדליקים כל הלילה הוא לפי שאנו מדליקים בפנים
ותקנת חז"ל שיש להדליק מהשקיעה עד חצי שעה אח"כ היא רק למי שמדליק בחוץ
ואין קשר בין זה למחלוקת ר"ת והגאונים
(וברור שזה שמדליקים אח"כ זה לא בגלל שמסתמכים על ר"ת).
הקושיא היתה על מי שמדליק בחוץ ובכל זאת מדליק אחרי ערבית ולא בשקיעה
 

גבעת לוד

משתמש ותיק
אבר כיונה אמר:
גבעת לוד אמר:
זה שאנחנו מדליקים כל הלילה הוא לפי שאנו מדליקים בפנים
ותקנת חז"ל שיש להדליק מהשקיעה עד חצי שעה אח"כ היא רק למי שמדליק בחוץ
ואין קשר בין זה למחלוקת ר"ת והגאונים
(וברור שזה שמדליקים אח"כ זה לא בגלל שמסתמכים על ר"ת).
הקושיא היתה על מי שמדליק בחוץ ובכל זאת מדליק אחרי ערבית ולא בשקיעה
עדיין הוא יכול להסתמך על האפשרות השניה שכתבתי שהיות ואם הזמן הוא עד חצי שעה אחר צ"ה תלוי במחלוקת האוקמיתות בגמ' למה הוזכר חצי שעה האם לשיעור השמן או לסוף זמן ההדלקה ולשיטת הראשונה אפשר להדליק כל הלילה ולפיכך יכול להדליק (תוס' שם בשם ר"י פורת וכן פסק הב"י אע"פ שנראה מדבריו שדעתו שמדליקים בחוץ ובכ"ז שרי בברכה)
 
 

לענין

משתמש ותיק
המקור להדליק בצאת הכוכבים אליבא דהגאונים הוא הפרי חדש.
 

זכרונות

משתמש ותיק
כהן אמר:
זכרונות אמר:
ברמב"ם מצינו כמה מקומות שכתב לשון 'שקיעת החמה', וכוונתו לסוף בין השמשות שהוא וודאי לילה, כגון בפרק יח מהלכות פסולי המקודשים (ה"י) 'ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר... ואם קדשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחלת הלילה של יום שלישי' ופשיטא שאין חיוב כרת אלא בוודאי לילה.
ראיה זו כבר עמדו עליה האחרונים, ומהם המנח"כ בפי"א, חידושי הרז"ה סי' ח', תבואות השמש [שורץ] דף נ"ב ע"ב, וכתבו דשאני התם שכתב הרמב"ם להדיא 'שהוא תחלת הלילה של יום שלישי', וא"כ הורה לנו שהכונה לצה"כ שזה תחלת הלילה, אבל בעלמא שקיעת החמה היא כפשוטה. ועוד אפשר לתרץ בפשיטות, שכונת הרמב"ם שם לשקיעה כפשוטו, ומשקיעת החמה קאי 'בספק' כרת, אלא שכלפינו אין נ"מ, דהא בשמים יודעים מתי מתחיל הלילה בדיוק, אולם האדם עצמו צריך לחוש לספק כרת כבר משקיעת החמה, ולכן בדקדוק לא כתב הרמב"ם מאימת יתחייב כרת 'או חטאת' אלא כרת בלחוד קאמר, דחטאת באמת אינו חייב לאחר שקיעת החמה דהוי ספק, ודוק היטב.
זכרונות אמר:
כן בפרק יד מהלכות שגגות (ה"ג) 'הורו בית דין שיצא השבת, לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה, ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין ' שהכוונה לצאת הכוכבים, שאם לא כן אין שייך כלל פר העלם דבר, שהוא רק בהוראה למעשה.
אדרבה זו ראיה לסתור, דדבריו ברורים ששקעה החמה היינו כפשוטו, אלא שהרמב"ם הסביר את סיבת הטעות, מאחר שבצה"כ שהוא כשליש שעה לאחר השקיעה עדיין יש אור בעולם, וביום המעונן לפני שקיעת החמה יש אור כמו בצה"כ ביום רגיל, ולכן טעו בחושבם שכבר שקעה החמה, וא"כ האור המעט שמצוי אומר שיצאו הכוכבים ולבסוף זרחה חמה, וזה פשוט למדייק בדברי הרמב"ם.
זכרונות אמר:
גם הב"י הבין בדברי הרמב"ם שכוונתו לסוף שקיעת החמה
בב"י מפורש שסוף שקיעה דקאמר הטור היינו תחלת בין השמשות עי"ש היטב [ודלא כב"ח], וזה כדברי הרמב"ם.
א. מש"כ שרק כאן הכוונה לצאה"כ  אבל בעלמא שקיעת החמה היא כפשוטה, אין לך הוכחה שזו באמת שיטתו, ואפשר לומר שהרמב"ם נוקט את צאה"כ בשם שקיעה, והתירוץ השני שכוונת הרמב"ם לספק כרת, במחילה אין דרך הפוסקים לומר על ספק שמתחייב כרת, ובפרט שעל כרת חייבים חטאת, ומה שאתה מחדש שלכן לא כתב או חטאת, סליחה זה לא מתאים לבן תורה לחדש דבר כזה, אלא להיפך אם כוונתו שאין חיוב חטאת, הוא חייב להדגיש זאת מפורש,
בעצם הרמב"ם מזכיר כאן חיוב חטאת 
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח
האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי, 
ב. לדבריך ששקיעה הוא רק תחילתו , הרמב"ם לא היה כותב "ודימו ששקעה חמה" אלא ודימו שיצאו הכוכבים
ג. אין לי אלא להעתיק את המ"ב  
משנה ברורה סימן תרעב
עם סוף שקיעתה - היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא. אכן בע"ש מקדימין וכדלקמן בסי' תרע"ט והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דס"ל דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו סוף שקיעה אבל באמת יש הרבה ראשונים דס"ל דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה 
 
 
חלק עליון תַחתִית