נדיב לב אמר:
על מה הוא ביסס את חילוקו? [כאחד שמפציץ במקורות מכל הסוגים. כפי העולה מהודעותיך. היה ראוי שתביא את מקורו אם ישנו ואם אין אלא סתם על סמך החילוק ראה את הערתנו בהמשך......]
החילוק מבוסס על משמעות דברי הרמ"א ושו"ע הרב.
מקור דברי הרמ"א הוא בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג) שכתב: "מצאתי בספר האגודה בברכות פר' כיצד מברכין משם ספר כל בו כו' ולא ינשק אדם לבניו בבית הכנסת להודיע שאין אהבה כאהבת הקדוש ברוך הוא".
והנה הבנימין זאב כתב בכללות ש"לא ינשק אדם לבניו", והרמ"א ואדה"ז הוסיפו ודייקו שהאיסור הוא דווקא ב"בניו הקטנים" בלבד, ומשמע שבבנים גדולים וחברים וכדומה ליכא איסור. וכן נראה גם מדיוק לשון הלבוש שכתב (סי' צו ס"ב): "לא ינשק אדם בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא, ואהבת בניו אינו נחשבת כלום כנגד אהבתו, כמו שעשה אברהם ע"ה בעקידת יצחק".
בטעם החילוק בין בנים גדולים לקטנים כתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (סי' לט) ש"לכן נקט מור"ם [רמ"א] דוקא קטנים שיש אהבה רבה עליהם, ובודאי שאין ראוי להראות אהבה בבית הכנסת זולתי אהבת ה'. אבל חוץ מזה הכל דרישת שלום והוראת חיבה וידידות ואין בזה מיעוט אהבה לשי"ת ח"ו".
וכן הבין מדיוק לשון הרמ"א גם בשו"ת דברות אליהו (אבירזל, ח"ו סי' טז), וז"ל: "ממאי דנקט הרמ"א אסור לנשק בניו הקטנים משמע דוקא הקטנים הואיל ועשה כן לשם חיבה ואהבה שכן הוא מטבע הדבר שיש אהבה מיוחדת לאדם כלפי בניו. לא כן בגדולים שאין זה מתוך אהבה. אלא מתוך כבוד בלבד".
ועד"ז ראיתי מביאים בשם שו"ת מקוה המים (ח"ה סי' לח) שדייק ג"כ כנ"ל במה שהוסיף הרמ"א מילת 'הקטנים' שהוא דוקא בקטנים שנושקם מאהבה וחיבה ובזה ממעט אהבת ה', אבל לא בבניו הגדולים כשעולה למשל לס"ת ומנשק אותם ע"כ שאז הנשיקה היא להעריך אותם ולחזק ידיהם להמשיך בלימוד התורה ואין לכך כבוד שמים גדול מזה. וכיון שנהגו כולם אין בזה שום זלזול, עיין שם.
וכ"כ בשו"ת חמדת יוסף (פלבני, ח"ד או"ח סי' ע) שכל דברי "רמ"א קאמר בניו הקטנים ע"ז קאמר ה"ה גדולים אבל לא קאי על עלמא דקאי משום כבוד". וכדיוק לשון זה משמע גם מלשון הקיצור שלחן ערוך (סי' יג ס"א) שדייק ש"אין לנשק בתוכם בניו הקטנים". ובספר אשי ישראל (פי"א הע' סד) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שהאיסור לנשק הוא דוקא את בניו הקטנים. ודייק כן מלשון הרמ"א. [וע"פ מה שביארו האחרונים בדברי הרמ"א, אפשר להבין ג"כ את סברת הספר חסידים, דבבניו (אפילו הגדולים) שייכת אהבה, אך באנשים זרים גם אם מנשקים זה את זה ה"ז רק מחמת המנהג והנימוס, וזה לא נאסר בכלל גילוי אהבה זרה בבית הכנסת].
ובשו"ת בית ישראל (לנדא, ח"א או"ח סי' ט) הוכיח מדברי רש"י (עבודה זרה יז, א ד"ה אבי) להתיר בגדולים, וז"ל רש"י: "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו משום כבוד". ומדייק הבית ישראל: "הרי דקאמר לן רש"י ז"ל בפירוש, דמה שנוהגין לנשק ידיו של אביו ואמו או לגדול ממנו הוא רק משום כבוד ולא משום אהבה, וא"כ שפיר מותר לנשק ידיהם גם בבית הכנסת". כלומר דרש"י מדגיש בדבריו שהנשיקה לאביו ולאמו, היא מחמת כבוד, רק שמנהגם היה לעשות זאת אחר היציאה מבית הכנסת, אף שאין כלל איסור לנשק מחמת כבוד כיון שאין זה קובע בלב האדם אהבה.
ובספר ואין למו מכשול ח"ח (ישראל, עמ' קמה בשוה"ג) הביא ג"כ ראייה להיתר וז"ל: "הנה בספר בן יהוידע עבודה זרה י"ז כתב על הא דאיתא בגמ' שעולא היה מנשק את אחיותיו על ידיהם ויש אומרים כנגד החזה והסביר שטעם הנשיקות של עולא משום שכך היה מנהג אצל הראווים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה. וכן המנהג בבגדד שהכלה בליל חופתה מנשקת את בגדי אביה ואחיה הגדולים במקום שכנגד החזה ורומזת להם בכך שאע"פ שאני יוצאת מהבית שלכם הנני שוכנת עוד בקרבכם ועודני דבוקה בכם ע"כ. ומזה נלמד שעצם הנשיקה שמנשקים לאדם גדול אינה משום אהבה וחיבה דווקא אלא להראות ידידות וקשר נפשי. שאם אכן היה הדבר משום אהבה וחיבה כיצד נהגו כן הקדמונים, והרי אמרו חז"ל הרחק מן הכיעור ומין הדומה לו. אלא ודאי שנשיקה שנעשית לשם כבוד והערכה ולא לשם אהבה וחיבה מותרת".
ובפסקי תשובות (שם) כתב עד"ז ש"אם הנשיקה הוא מחמת הערצה עקב דבר מיוחד שעשה השני ולכבדו ולציינו על ידי כך לשבח, או מחמת כבוד ודרך ארץ אין איסור, ולכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל שגדולי התנאים נישקו בבית המדרש את תלמידיהם וחבריהם לאחר שנתפעלו מדבר חידוש שאמרו, וכן מנהג ישראל מקדמת דנא לנשק ידי רבו או אביו, ואף בבית המדרש".
וכ"פ בשו"ת אור לציון (אבא-שאול, ח"ב סי' מה אות נה): "נראה שהמנשקים בבית הכנסת דרך כבוד אחר עליה לתורה או באמירת שבת שלום וכדומה, ולא כמנשק בניו מתוך אהבה, יש להם על מה לסמוך, כיון שאין זה אלא דרך כבוד כו', וכעין מה שכתב בבן איש חי פר' ויקרא אות יא ע"ש". – וז"ל הבן איש חי (שנה ראשונה ויקרא אות יא): "אותם הנוהגים שהעולה לס"ת בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השי"ת שצוה בכבודם אך ידי קרובים שאין חייב בכבודם מן הדין לא ינשק כו' דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה כי אם רק כבוד המקום ב"ה וכן הוא הדין אם נכנס גביר לבית הכנסת שאינו זקן ואינו ת"ח אע"פ דמכבדין אותו בחוץ לקום מפניו, עם כל זה בבית הכנסת לא יקום מפניו דאין בכבוד זה כבוד שמים ומיהו אם הוא גביר מפורסם מיחיד הקהל ומקפיד על זה מותר לקום מפניו מפני דרכי השלום דכל דאיכא בזה משום דרכי השלום הרי הוא בכלל מצוה ועל זה נאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
וראה ג"כ מ"ש בשו"ת באר שרים (ח"ב סי' יז אות ו): "הרי שכבר עשו מעשה זה לנשק ידי הרבנים בבית הכנסת והוא מטעמא דכבוד ושרי".
ובשו"ת לב דוד (קדוש, או"ח סי' טו) "איסור נישוק כו' כשעושה דרך אהבה וחבה והיינו בבניו הקטנים אבל משום כבוד ליכא האי טעם דכבוד זה היינו הנהגה של דרך ארץ ונתקבל דבכה"ג הוי הדרך ארץ, לכן נלענ"ד דהנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו". וכ"כ גם בשו"ת משנת יוסף (ליברמן, ח"ו סי' לא).
ובספר אריג פז (ארביב, פ"ו עמ' מד) העיד אשר "פניתי לכבוד כו' הגר"מ מאזוז שליט"א בדין זה, לברר מהו המנהג ליוצאי תונס לוב וגלילותיה, דהרי עינינו רואות שאכן אין קפידא בעדה זו ומנשקים זה את זה לאחר עליה לתורה כו' והשיב לי הגר"מ בהאי לישנא: "אפשר לסמוך על המקילים", עכ"ל. ובספר הנ"ל (עמ' מה) הביא ג"כ אשר דעת הראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל (הובאו דבריו בקול צופיך עמ' 336) "דבמקומות שנוהגים לחבק ולנשק את העולה לתורה, מותר לעשות כן בבית הכנסת". שכל ההיתר למנהגים האמורים הוא מפני שמדובר בנשיקה של כבוד ולא בנשיקה של גילוי אהבה.