שבתי וראיתי שמאחר שכתבתי להפריד בין הטענות הכלליות שיש בין החולקים בשיטת הפסיקה בכלל, לבין המהלך והטענות של בעל החוברת שבאה כאן בפתיחת האשכול. וסיכמתי דרכה של החוברת בג' טענות. ועליהם כתבו חברי הפורום לטעון מה שכתבו. ועל טענותיהם התחלתי להשיב בתחילה באופן מסודר מהתחלה לסוף, עד שהתעייפתי לחפש כל פעם אחורה להיכן הגעתי ולכן כבר התחלתי להשיב מהסוף להתחלה, ובאמצע גם נפסק המשא ומתן מצידי כי הרגשתי לא שייך. הנה מכל זה נוצר מצב שיש דברים חשובים ומהותיים שלא התיחסתי אליהם, וכן היו ראויים ליחס ולבירור הראוי. ולכן ראיתי לסכם התשובות למה שטענו על אותם ג' טענות שבחוברת.
ג' הטענות שסיכמתי לענ"ד מהחוברת הם:
א. שבודאי במקום שאין מנהג, גם גדולי האחרונים האשכנזים שבמקומות מושבותיהם נהגו כאותו מנהג שהובא בדברי הרמ"א, היו מורים לכתחילה אילולי המנהג, שיברכו קודם ההדלקה כפי הדין הפשוט, וכדעת כל הראשונים ואף מהרי"ו, ומחשש גדול של ברכה לבטלה לשיטת רבים מן הראשונים הנ"ל. ומאידך אין אף לא ראשון אחד שמפקפק באשה שתברך קודם ההדלקה, דוק ותשכח, ונמצא שהוא המעשה הנרצה לכולי עלמא.
ב. שמעתה אף במקום שנהגו לברך אחר הדלקה, בהגלות נגלות דעת כל הראשונים הנ"ל, הלכך באם ימצא חכם גדול בדורו ובמקומו שדבריו נשמעים אצל שומעי לקחו, ויכול לשנות אצלם המנהג לטובה בלא מחלוקת, לצאת ידי כל הפוסקים, ולהימלט מחשש ברכה לבטלה, בכה"ג כתבו הרשב"א והריב"ש ועוד ראשונים וגדולי האחרונים שכך ראוי לו לאותו חכם לשנות המנהג לטובה, מאחר שיש בו אפי' שמץ קל של איסור, ושינהגו מעתה אליבא דכולי עלמא ואף לשיטת הנוהגים לברך אחר כך.
ג. שכל זה לנוהגים כן במקומות מושבותיהם שכך נתפשט שם המנהג מעיקרא ע"פ המבואר בדברי הרמ"א. אבל כאשר באים קהילות ממקום שנהגו לברך אחר הדלקה למקום שנוהגים לברך קודם הדלקה כפי הדין שהוא לכולי עלמא, וכגון מעירק או ממרוקו לארץ ישראל, הנה מכיון שלבני המקום (בני אר"י) יש "איסור" לברך אחר הדלקה, מדין ספק ברכה לבטלה אליבא דרו"כ הראשונים הנ"ל, (לפחות כל עוד שלא שינו חכמי ארץ ישראל את מנהג בני ארץ ישראל בזה עפ"ד הרמ"א), א"כ גם בני הקהילות שבאו לשכון כבוד בתוכם מחוייבים לנהוג כמותם במנהגי הלכה, ואסור להם להקל בדבר שאסור לבני אותו המקום שבאו שם. וכמבואר במשניות פסחים פרק מקום שנהגו לגבי המנהג להדליק נר ביוה"כ, ועוד, ע"ש. וביתר הרחבה בתשובת מרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב). (ואומנם זוהי מחלוקת ישנה בדין קהילות שבאו ממקום למקום, ונידון זה הוא קובע ברכה לעצמו, אבל כמובן בעל החוברת מדבר בזה אליבא דמרן היביע אומר זיע"א. ואני הקטן לא מצאתי בדברי החולקים בזה על מרן זיע"א מענה ברור, רק חלקי דברים צו לצו קו לקו, ואשמח למי שיפנה אותי ברמיזה או באשכול בפני עצמו למקום שמבוארים דברי החולקים כדבעי.)
והנה על ג' טענות אלו כתבו להשיב, ונציג דבריהם (לפי האותיות הנ"ל), ואת תשובתנו עליהם לענ"ד בס"ד:
א. סוף סוף גדולי האחרונים קיימו המנהג, ושאף דלברך קודם הוא לכ"ע, מ"מ לקיים המנהג הוא יותר חשוב.
תשובה: איני מבין מה ענין לטענה שבחוברת, הרי הטענה היא על מקום שאין מנהג לברך אחר הדלקה, שבזה מדברי כל הפוסקים מוכח שהיו מורים לברך לפני הדלקה, ומה השיבו שיותר חשוב לקיים המנהג.
ב. עדין לא נמצא חכם גדול בדורו שיכול לשנות את המנהג, ועינינו רואות שהגר"ע נלחם עד סוף ימיו במתנגדיו, וכמובן שאם תמצא בספרים המדברים על חכם בדורו שיכול לשנות המנהג, כוונתו לשנות המנהג אצל כולם, ולא כמו בימינו שיש אשכנזים ספרדים ותימנים, חסידים וליטאים, והם בעצמם חלוקים לפלגי פלגים.
תשובה: ואני הקטן אומר, שאם רק יעיף עין מבטו בתשובת דברי יוסף שצירפתי לעיל, ימצא די השב בכל דברי הראשונים והאחרונים המובאים שם בלשונותיהם, ומבואר יפה יפה שאין שום תנאי כזה שצריך שיוכל להשפיע "אצל כולם", וגם בכלל רובם לא כתבו שצריך שיהיה חכם גדול בדורו, אלא כתובים שם כמה מקרים, שבהם חכמים שהיו במקומות מסויימים ראו מנהג שמיוסד ע"פ דעות מסויימות שאינם מוסכמות, שיש עליהם חולקים שאוסרים את הענין, והחכמים שהיו שם ראו לנכון להשפיע על בני המקום לשנות המנהג לטובה על מנת לחוש לדעת האוסרים. ומובאים שם מקרים שבני המקום לבסוף קיבלו דבריהם אף שהיה להם קשה בתחילה לשנות ממנהגם, ולעומת זאת מקרים שבני המקום לא הסכימו לקבל השינוי, באומרם למרות שהחכם הלזה גדול אבל אנו סבורים שהחכמים שקדמו לו שהנהיגו כאן באופן זה גדולים ממנו, ועל כן החליט אותו חכם שבמקום שאין ידו תקיפה עליהם אלא מצד מוסרם, לא יתעצם לבטל מנהגם. וע"ש עוד דוגמאות, שמכולם מתבאר באופן ברור ביותר, שלא מדובר כלל וכלל בחכמים גדולים בדורם שיכלו לשנות המנהג אצל כולם, אלא בת"ח גדולים במקומות מושבותיהם אצל שומעי לקחם, והיתה להם השפעה על הציבור שלהם. ובזה נתנו שם רבותינו קו מנחה. שבדבר שמצליח החכם להשפיע על שומעי לקחו באופן שמתקבל ולא יוצר תרעומת ומחלוקת, אדרבא ישנה אצליהם מנהגם לטובה ותבא עליו ברכה. אבל במנהג כזה שמרגיש שאם יתעצם עליהם לבטל מנהגם יש כמה מן הציבור שקשה להם לקבל שינוי מנהג זה ויווצר תככים ומדון, וכ"ש אם רוב הקהל אינם מסוגלים לקבל השינוי, בזה ימשוך ידו מן השינוי למען השלום ותבא עליו ברכה.
ומכאן, שבנידון דידן שמדובר בצאן מרעיתם ושומעי לקחם של מרן הרב עובדיה זצוק"ל וממשיכי דרכו ומורשתו שליט"א, ודבריהם עושים אצליהם פירות, אין שום חשש, ואדרבא עליהם מוטל להשפיע לטובה ולברכה.
ועוד יוצא מן החוברת, ומדברי כל הראשונים והאחרונים (כמו שהרחיב לבאר בשו"ת דברי יוסף המצורף לעיל), שגם שאר הת"ח שאינם בשיטת מרן הרב עובדיה, יש להם להשפיע לטובה ובדרכי נועם על שומעי לקחם וצאן מרעיתם, שישנו מנהגם לטובה אליבא דכולי עלמא לברך קודם ההדלקה, אם יודעים שישמעו להם בסופו של דבר. ורק אם יודעים שהדבר יביא למחלוקת בתוך הקהל שלהם אז ימשכו ידיהם מלהשפיע בזה, למען השלום.
[ואם יטען הטוען א"כ מה כל הרעש כנגד החולקים עליו, שהרי ממה נפשך, או שהחולקים אינם משומעי לקחו, ואז מה רוצים מהם? או שהם משומעי לקחו אבל הם לא מסוגלים לקבל השינוי, ואז ראוי לו ולתלמידיו ממשיכי דרכו למשוך ידיהם מלשנות המנהג?
אף אתה אמור לו שבאמת הרעש שנוצר אינו כנגד אותם שאינם שומעי לקחו וחולקים, ואינו כנגד שומעי לקחו שקשה להם לקבל השינוי. אלא כנגד קומץ שכותבים לחלוק, ובעיני מרן הרב עובדיה ותלמידיו שמעיינים בדברים, מתקבלת ההבנה (תכף אכתוב מדוע), שאינם חולקים בתמימות, אלא מתוך ידיעה שבאמת אינם משיבים מספיק על עיקרן של הטענות, ושהם יודעים מה שיש לטעון על דבריהם, אבל מציגים הדברים בסגנון כזה שיראה שיש תשובה על כל הטענות, ושאדרבא יש טענות להיפך על שיטתו של הרב עובדיה, ובכך יוצרים תפיסה מוטעית אצל ציבור הלומדים כאילו יש כאן ב' דרכים שוים, שכל אחד סבור שהוא הצודק. וככל מחלוקת בהלכה, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ולדעת מרן הרב עובדיה ותלמידיו שישבו על המדוכה כדבעי ולמדו כראוי דברי החולקים, ניכר בעליל שאינו כן, דאינו ככל מחלוקת שהיא בתמימות כל אחד כותב דעתו וטענותיו בישרות. אלא יש כאן סוג של הטעיה, כגון בציטוטים חלקיים, עם השמטת איזה תיבות שסותרות לדבריהם, וכן הבאת טענות מסוימות כדבר חלוט שאין עליו תשובה, בו בזמן שתשובתם בצידם במקורות שראו בודאי, כפי שמוכח בדבריהם עצמם למי שיודע את הסוגיא מקרוב. ובאמת שגם אני הקטן, לולי שראיתי כאלו דוגמאות כמה וכמה פעמים, לא הייתי מאמין שזה עד כדי כך. וקודם שראיתי בעיני, הייתי אומר לאחרים שיפסיקו להגזים ולהיות נחיתים. אבל לצערי כשראיתי בעצמי נוכחתי שהצדק עימם, והאמת עד לעצמו. וזה מה שמזדעקים תלמידי מרן זיע"א בחיבוריהם. ומי שאינו מחזר אחר גופן של דברים כדבעי, לראות בתוך דבריהם של תלמידי מרן זיע"א מה באמת כואב להם, רק רואה בכלליות את נושא המחלוקת, ואת דברי המיימינים והמשמאילים, לא מבין על מה הסער, וחושב עליהם דברים שאינם מדוייקים. וגם כאן בפורום, כשעברתי על החוברת הבחנתי בכמה נקודות שבעל החוברת הצביע על דרך זו אצל חלק מהחולקים שהזכיר בדבריו, אלא שראיתי שנזהר שלא לעשות מזה רעש בתוך המו"מ, ודוקא במקומות שבאמת מקוממים וכן הייתי מצפה שיוסיף איזו פסקה או לפחות שורה לבטא זאת בבירור, אבל לא עשה כן. ורק כתב מזה בהקדמה כמה מילים אם אני זוכר נכון, וכן בהסכמות לחוברת היה לזה יחס יותר ברור ונוקב מת"ח שראו צורך לבטא זאת בבירור ומתוך כאב. ואני בהחלט מזוהה איתם, אלא שאיני מעונין שזה יכנס למו"מ כאן, כי זה יטשטש את המיקוד של המו"מ, וגם כי בעניינים אלו אין לדבר סוף, וגם אין מה תועלת. ובזה נתבאר מדוע סגנון התרעומת על המחלוקת הנרגש בספרות הפולמוסית, אינו ענין לדרך השפעתם על שומעי לקחם וצאן מרעיתם של מרן זיע"א וממשיכי דרכו ומורשתו, דכלפי דידהו יש להם בודאי גדר של חכם בדורו ובשער מקומו שבכוחו להשפיע ולשנות המנהג לטובה.]
ג. זהו דבר מופרך לגמרי, כי דברי מרן השו"ע בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ב), מדובר באופן שקהילת האשכנזים הגיעה למקום מושבם של הספרדים ולכן הוצרכו להתבטל אליהם, ובארץ ישראל של זמננו בכל מאות השנים האחרונות לא היתה קהילה אחת ולא היה מנהג אחיד, ואף "מנהג ירושלים" לא היה מנהג אחד מעולם, ותקופה ארוכה קודם זמנו של השו"ע היו קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מן המזרח), ספרדים (מגירוש ספרד), מערבים (ממרוקו), אשכנזים, ולכל קהילה היה מנהג שונה.
ולפני כשבע מאות שנה, כתב רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני (שער ארבעים וששה) שמצא בירושלים את הקהילה החשובה "מן המערבים" שבראשה עמד רבי אליהו המערבי. לפני כחמש מאות שנה, כתב רבי עובדיה מברטנורא על הקהילה המרוקאית בירושלים, שבשנת רמ"ה היו מתפללים בירושלים "לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו". לפני כארבע מאות שנה, עלה השל"ה הקדוש לירושלים והיה לרבה של הקהילה האשכנזית שהיתה במקום. לאחר מכן, לפני כמאה שנה, עלו גם תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט. לפני כמאה וחמישים שנה, נלחם הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב"ד לעדת המערבים בירושלים, על שמירת מנהגי המערב בקהילתו הירושלמית.
וכאשר קהילות רבות הגיעו לארץ ישראל, שלא היה בה מנהג אחיד, הרי בזה שייכים דברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב): "אפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם, וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת". ובאותה תשובה מדובר על קהילות רבות שהגיעו למקום אחד, כאשר אירע בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, והשו"ע פסק שכל קהילה תמשיך במנהגה, גם אם היא מיעוט.
וכן הביא בספר מגן אבות (עמ' תקס"ו, ראה שם באורך), שנחלקו בזה מרן השו"ע והמבי"ט, בתשובה שנדפסה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות ב'), האם הבאים מארצות ספרד צריכים להתבטל למנהגי תושבי הארץ המסתערבים, והמבי"ט טען "הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו", ומרן השו"ע השיב לו "אין מנהג ארצות תולדות אבותינו בספרד כן", והוסיף "שאפילו אם היה מתברר שאיזה בית דין קבוע נהג במדינה זו כמה פעמים.. כמנהג תושבי הארץ, לא היה מנהג תושבי הארץ קבוע עלינו, אלא אם כן נתפרסם הדבר לכל הקהילות", ומה נענה כיום שיש קהילות רבות בארץ ישראל וכל קהילה עם דינים ומנהגים משלה ולא בטלה ברוב. והספרדים רבים על האשכנזים, ומבין הספרדים קהילת המרוקאים היא הגדולה ביותר. וע"ז כתב מהר"ם קורדובירו (נדפסו דבריו שם לאחר דברי רבי יוסף קארו) "ומה שכתב שאנו נגררים אחר מנהג תושבי הארץ, אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטלי אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים, שהם רוב דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלי לגבייהו".
תשובה:לא ידענא מאי קאמר, שהרי לא מדובר בעניינים שיש בהם ויכוח "מה היה המנהג בארץ ישראל עד שעלו הקהילות ממרוקו ותימן" וכו', אלא בעניינים שמוסכם הדבר שבארץ ישראל נהגו כפי מנהג מסויים, או כפי הדין העולה בפשיטות ע"פ כללי הפסיקה, ואחר כך עלו קהילות מבני חוצה לארץ עם מנהגי אבותם בידיהם דלא כהמנהג הרווח בכלל תושבי ארץ ישראל, או בירושלים עיר הקודש. וכך רואים בכל הספרות בזה, שהגר"ש משש זצוק"ל וסיע' לא התווכחו שהמנהג גם בארץ ישראל היה לברך אחר הדלקה, אלא טענו דאף שהמנהג כאן היה כפי הדין הפשוט, אולם רשאים בני הקהילות שעלו ארצה להמשיך במנהגם שהיה להם בחו"ל.
ומעתה אין אנו דנים אלא על נידונים שאין מחלוקת עליהם מה היה המנהג קודם עליית הקהילות המדוברות מחו"ל. ונמצא שבהם היה "מנהג אחיד" בארץ ישראל. והבאים לארץ ממקומות השונים צריכים לנהוג כמנהג בני ארץ ישראל בדבר שיש בו איסור מן הדין לבני ארץ ישראל, כגון לברך אחר הדלקה שלבני ארץ ישראל אסור מחשש ברכה לבטלה.
עוד אני רואה להעמיד על טעות שנלע"ד בדברי המשיב, דלדידי פשוט וברור דמה שבתוך מדינה אחת או אפילו עיר אחת יש כמה קהילות, ולהם מנהגים שונים ותקנות שונות זמ"ז, אינו מפריד אותם במכלול העניינים שבהם הם מנהגים משותפים, וכגון בכלל ההלכות שנוהגים בהם כל אותה העיר ושאר ערים הסמוכים לה, שבודאי נחשב מנהג בני המקום על אף שיש קהילות קהילות בתוכם ולהם מנהגים ותקנות שונות זמ"ז. וכי יעלה על הדעת שבזמן שמרן כתב על כל בני אר"י וערביסתאן ועוד מדינות שכולם נוהגים אחר הוראות הרמב"ם, אטו לא היו ביניהם עניינים שונים שהיו מחולקים בהם שאינם קשורים לדעת הרמב"ם, ואפילו בדברים הקשורים לדעת הרמב"ם, וכי לא יתכנו עניינים נקודתיים שבמקום מסויים נהגו דלא כהרמב"ם אף שהולכים כמוהו בכל ובמקום אחר נהגו כהרמב"ם גם באותו פרט?!
ואה"נ אני אומר שאם היו בני הקהילות העולות מחו"ל טוענים שאנו באנו לתוך קהילת המערבים שקיימת כאן מקודם שבאנו ונוהגים לברך אחרי ההדלקה, אני הייתי פוסק בהחלט שרשאים לנהוג כמותם בזה לכתחילה.
אבל לא זו בלבד שלא אומרים שבאו לגור בתוך קהילת המערבים שהיתה כאן מאז ועד עתה, אלא אפילו היו באים אליהם, הרי אף אחד לא הזכיר ולא טען שכך נהגו קהילת המערבים באר"י עוד קודם עליית העולים מלפני כמה עשרות שנים.
ואדרבא, ההיפך הוא הנכון, שהרי הרה"ג רבי אלעזר בן טובו ראב"ד קהלת המערבים בירושלים בספר פקודת אלעזר (או"ח סימן נא ס"ט ד"ה גם כמה מנהגים) שבא להליץ על המרוקאים שעלו שרשאים להמשיך במנהגיהם באר"י להקל, לא טען אלא "דכיון שגם הספרדים עצמם שינו מנהגים קדומים שהיו בא"י, אין ראוי לעורר מדנים אם הם המרוקאים נוהגים איזה קולא שהיו נוהגים בעירם, וכל שכן שהם קהלה בפני עצמם, ורשאים לנהוג כפי שנהגו בחו"ל, ואינם צריכים לשנות מנהגם כפי מנהג א"י, וכמו שנוהגים האשכנזים שתופסים כאן מנהגי עירם אפילו לענין ברכות, כמו בברכות הלל בר"ח ובחול המועד פסח ועוד". ע"כ. ומבואר שמעיד בפה מלא שהיה מנהג אחיד באר"י דלא כפי שנהגו במרוקו, וכן לא כתב להסתמך על מנהג המערבים שבאר"י אלא על מנהג המרוקאים שבחו"ל שלא נורא אם ימשיכו בו באר"י. ונמצא דמרא דשמעתתא של המרוקאים שהוא ראש וראשון שבא לקיים מנהגיהם באר"י, סותר להדיא לטענות המשיב כאן שרצה לבא מכח קהילת המערבים באר"י מלפני מאות בשנים, ומכח שאין מנהג אחיד באר"י.
וזאת מלבד מה שראיתי בזה לפני זמן רב בתשובה לאיזה חכם בענין, "שבאמת הגאון רבי דוד בן שמעון זצ"ל, שהיה אב"ד ומיסד ומנהיג לעדת המערבים בירושלים בזמנו, והיה סובר ומנהיג שצריכים עדת המערבים בירושלים לכוף עצמם למנהגי ירושלים, ועיין לו שכ"כ במשנה תוקף בתשובה שנדפסה אצל בנו וממשיך דרכו, בשו"ת ומצור דבש חיו"ד סי' ג. וע"ע בהקדמת בנו לספר שער המפקד. ולא ראה בכך שום סתירה לזה שהם קהל עם מסורת, ושהוא בה בשעה משמש כאב"ד ומנהיג לעדתו", ע"כ. ועל כרחך שהיה ברור לכולם מהם מנהגי אר"י המוסכמים והמקובלים ללא עוררין, ומהם מנהגים פרטיים של איזה קהילות שאינם מוגדרים כמנהגי אר"י. וכן היה ברור להם, שהמנהגים שהביאו איתם מחו"ל שעליהם אנו דנים, לא היו ממנהגי אר"י, אלא באר"י נהגו בהם ע"פ כללי הפסיקה, או לפי דעת מרן הש"ע, או שהיה בהם מנהג אפילו שלא כפי כללי הפסיקה. וכגון מה שראיתי בתשובה מהחכם הנ"ל שכתב, "ועי' בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאו"ח סי' ו) וח"ח (חאו"ח סו"ס לו), אשר נגידים ידבר בכל תוקף לקיים מנהג אר"י, על אף שהוא להיפך מהנפסק בש"ע. ושהעובר על המנהג הרי הוא עובר על התקנה, ועוונו ישא שמזלזל בבעלי התקנה, הרבנים הקדושים אשר בארץ המה וכו', וכן המנהג עד היום בבתי הכנסת הותיקים ששומרים על המנהגים במילואם, ודלא כאשר חדשים מקרוב באו, להנהיג מנהגים חדשים כפי שנהגו במקומם בחו"ל וכו'. ע"ש. ולעומת זאת קודם לכן בתשו' לה התייחס למנהג כדבר חשוב מפני שהיה בענין מסורת ולא הלכה. ודו"ק". ע"כ.
ומעתה מה שהוסיף להביא מתשובת הב"י וממחלוקתו עם המבי"ט כבר אינו ענין לנ"ד, שכאמור כאן אנו עוסקים בכלל ההלכות ומנהגי אר"י שהלכו בהם ע"פ כללי הפסיקה או לפי מרן הש"ע או לפי מנהג אחיד באר"י (וכגון בשר חלק שבאר"י אתרא דמרן כולם נהגו להחמיר ואף חכמי האכנזים הורו כן להחמיר באר"י לאשכנזים שבאו לכאן, כמבואר במקורות).
[ומלבד זאת איני יודע מה נשאר מאותם קהילות שדובר עליהם מלפני מאות בשנים, והפלא הוא שמה שהזכיר המשיב "שמלפני כארבע מאות שנה עלה השל"ה הקדוש לירושלים והיה לרבה של הקהילה האשכנזית שהיתה במקום. ולאחר מכן, לפני כמאה שנה, עלו גם תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט", ע"כ. מקורו ביביע אומר ח"ה סי' לז מתשובת הגרב"מ נבון בקובץ סיני (כמו שהביא המשיב קודם לכן ציטוט זה מהיבי"א), ושם מבואר להדיא שאמנם האשכנזים היו קודם לכן קהילה בפ"ע לכל דבר בהלכותיהם ובמנהגיהם, אלא שברחו כולם באיזו תקופה ולא נותר מהם אפילו אחד בכל ירושלים, ורק אחרי כמאה שנה התחילו להגיע יחידים יחידים, והיו מתדיינים בב"ד של הספרדים וכו'. ע"ש. וא"כ איך הביא המשיב משם ראיה שתמיד היו מרוקאים ואשכנזים וכו' והבליע את ב' התקופות של האשכנזים בנשימה אחת כאילו זה המשכיות אחת, בשעה שבתשובת הגרב"מ נבון שממנה הביא זאת, רואה שלא רק שהדברים סותרים לכל מה שרוצה להביא משם, אלא שכל כוונת הגרב"מ נבון שם היא להוכיח שאין לאשכנזים רצף של קהילה בפ"ע באר"י, וזה ההיפך ממה שהמשיב רוצה להביא מדבריו ע"י שמשמיט הפרט החשוב ביותר הנזכר, שכמאה שנה לא היה אשכנזי אחד בכל ירושלים?! אולם תשובתי לטענותיו אינה זו, אלא מה שנכתב לפני הסוגריים. רק הרגשתי הכרח לכתוב תמיהתי הרבה שראיתי על דבריו.]