דרושה הגדרה למדנית באמת לירושה

הבריסקר

משתמש רשום
אני רואה שיש בפורום בלבול בענין, 'חברה' אין לשום אדם בעולם זכות להביע כל רחש שהוא על הגדרת ענין הירושה אם הוא לא למד זאת בעיון רב את כל סוגיות יש נוחלין, בשביל להביא הגדרה ומסגרת לכל מושג תורני הוא חייב להיגזר ישירות מתוך הסוגיות וכל צורה אחרת היא הבל הבלים. בכל סוגיה וסוגיה ההגדרה מתהפכת לגמרי ולא רק בירושה אלא בכל מושג ומושג בסוגיות, רק ירושה היא סוגיה כשלעצמה ופחות רחבה , כך שיכולה לשמש כחלון ראווה לשאר הסוגיות.
 

זאב בודד

משתמש ותיק
הבריסקר אמר:
ומדוע באמת הוא מתנה ע"מ שכת"ב אם כל המושג של ירושה מבוסס על זכותו בכך
בתורה כתוב שבנו יורש. דהיינו שזכותו תובעת את בעלות בנו- והוא רוצה שירש אחר.
הבריסקר אמר:
ולמה ע"מ שראוי ליורשו כן לריוב"ב ומה רבנן חולקים,
זהו דיון מקומי. איני מונח שם.
הבריסקר אמר:
אני רואה שיש בפורום בלבול בענין, 'חברה' אין לשום אדם בעולם זכות להביע כל רחש שהוא על הגדרת ענין הירושה אם הוא לא למד זאת בעיון רב את כל סוגיות יש נוחלין,
הפורום נועד בשביל שכל אחד יאמר את מחשבותיו, מבוססות ושאינם. רצונך תקבל אין רצונך, אל תקבל.
 

דברי יושר

משתמש ותיק
לשם עשיית קצת סדר באשכול, אני אנסה לבאר קצת את המושגים לפי עניות דעתי, ואשמח אם בעל האשכול יבהיר בדיוק באיזה נקודות הוא עדיין מתקשה, אחרי כל ההתכתשויות שהיו כאן.

המילה "ירושה" - פירושה הוא ההיפך מ"לקיחה".
הלוקח - הוא מי שעומד בממון מכוח מי שנתן לו, הוא לא עומד כאן מכוח עצמו, אלא כל כוחו הוא מההעמדה שהעמיד לו המוכר, לך חזק וקני (ועמידה זו היא היסוד לדין אחריות, כמו שידוע בשם הבריסקער רב, שהמוכר חייב לשלם ללוקח יותר ממה ששילם לו, אם עלה ערך הקרקע, או שהשביחה, משום שהקניין נותן ללוקח זכות עמידה בממון המוכר כל הזמן להחזיקה ולהשביחה, ואם נלקחה ממנו הקרקע מכוח שעבוד המוכר, אזי הוא חייב לתת לו קרקע אחרת להעמיד זכותו או דמיה. וכמבואר ברמב"ן בסוגיית דאיקני, שקרקע של קרקע שנמכרה באחריות יכול להשתעבד מכוח שעבוד הקרקע למרות שלא בא ליד המוכר מעולם, כי האחריות מעמידה אותו כאילו בא ליד המוכר).
היורש - הוא מי שהוריש את הבעלים הקודם, היינו שנסתלקה זכותו לגמרי (מלשון "רש"), וכעת היורש עומד בקרקע בזכות עצמו, בדיוק כמו הבעלים הקודם.
ואין לזה שייכות דווקא למה שאנו קוראים "פרשת ירושה", גם עם ישראל "הורישו" את יושבי הארץ, דהיינו שיושבי הארץ לא העמידו להם את הקרקע, אלא הם פשוט סילקו אותם "וישבו תחתם" - בשווה להם.

ולכן, כשכתוב לגבי בכור "לתת לו פי שניים" - לומדת הגמ' שאין לזה את כל דיני ירושה, כי מבואר בתורה שזו נתינה, שהיא עמידה מכוח הנותן, ולא ירושה, וצריך שיהיה המוכר מוחזק בממון כדי שיוכל לתת אותו וכו'.

"פרשת הירושה" שבתורה, היא המסדרת את דיני ה"נחלה", דהיינו את האופן שבו אדם יורש את קרובו שלא ע"י נתינה, אלא שהממון מתנתק מן הראשון ומוצא את עצמו אצל השני בגלל שהוא הממשיך והמקיים שלו, כמו מים של נחל שזורמים באפיק מכוח זרימת בקטע הקודם.

הבן, הוא כרעא דאבוה, דהיינו שמציאותו אינה כישות נפרדת לגמרי מאביו, אלא הוא המשך של שם ומציאות אביו. שכל חייו הם לקחת את שמו של האב, ולהמשיך להתקדם איתם הלאה (כל מה שקשור ל"שם" הולך אחר האב, כמו קביעת השבט, האומה אצל אוה"ע וכדו', וכל מה שקשור להגדרת המציאות עצמה תלוי באם, שהעובר הוא ירך שלה ובשר מבשרה, כמו למשל קביעת סוג הבעל חי, יהדות וכדו', וכידוע נחלקו הראשונים אם היהדות קודם מת"ת, שלא הייתה עדיין הגדרה מציאותית שונה, אלא תפקיד וייחוס בעלמא, בדומה לשבט, הייתה הולכת לפי האב או לא), ולכן כשמת האב - כל הדברים שהיו תחת רשותו מוצאים את עצמם בממילא תחת יד הבן, משום שכשהאב איננו בעולם אזי שמו מתקיים אצל בנו, וכל מה ששמו נקרא עליו, מוצא את עצמו ממילא ביד בנו, ולא כהעברה, אלא כקיום רציף של הבעלות של האב, כי שם האב מתקיים בבנו.

לעומת זאת ירושת האב היא להיפך, שהרי האב הוא לא הקיום וההמשך הטבעי של בנו, ואין זה ממש הנחלה כפשוטו כמו נחל. אלא יש כאן היפוך כיוון, שמכיוון שהבן אינו אלא קיום של אביו, ממילא אם יש ממון שנקרא עליו שם הבן, והבן איננו כאן, אזי הוא נתפס ברשות האב, שכל מציאות הבן לא הייתה אלא חלק שלה והתפתחות ממנה.

אבל אין ירושה זו נזכרת בתורה בפירוש, משום שבאמת אין בה הנחלה גמורה. כי בירושת הבן, מתקיים ממש שם האב, שהבן הוא קיום והמשך שלה. אבל בירושת האב, נמצא שהתבטל בעצם השם הפרטי הייחודי של הבן, והנכסים חזרו למקורם, לרשות האב. ואמנם יש בזה בחינה של קיום השם הכללי של הבן, שהוא חלק מן המשפחה, אבל לבן עצמו, ולמציאותו הפרטית, לא נשאר המשך.
ולכן הקדימה התורה את ירושת האחים, למרות שכל הקשר של האחים הוא רק דרך האב, כי בהעברה לאח כן מתקיים כאן המשך כלשהוא לשם הפרטי, כי הבן השני גם הוא ממשיך את האב אל הדור השני, ובזה יש כאן קיום גם לכרעא דאבוה של הבן המת (וכמו בייבום, שבהעברת בית המת לאחיו יש קיום לבית שלו, ולא נמחה שמו, והוא גם כעין ירושה, ששם המת מתקיים בקרוביו).
 

שלמה חן

משתמש חדש
זאב בודד אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
מעולם לא תמצא את הגר''ח מבריסק או גאון אחר ששואל שאלה כזו מה ההגדרה, אלא תמיד יהיה להם סתירות וכדומה ואז יחפשו את ההגדרה כדי לתרץ או הסתירות או כדי לפשוט את הספיקות עם הנפק''מ.
שמעתי מהגרח''י קפלן, שודאי שצריך להתעסק בהגדרות, אלא שההגדרות צריכות לצמוח מתוך הסוגיא, ולא הסוגיא להיבנות באמצעות ההגדרות.
באמת במחילה מכבודו זה דבר פשוט לכל בר  דעת שקודם לומדים נתונים ומהנתונים רואים הגדרות 
רבותי מה קורה פה..
 
 

שלמה חן

משתמש חדש
פינחס רוזנצוויג אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
ההגדרה הפשוטה ביותר של ירושה היא:
שדין חלות הבעלות שהוא המקשר בן החפצא לגברא,
נמצא בכח בהבן, וכל זמן שלא נולד בן ע"כ הוא עדיין אצל האב.
ולפ"ז ירושת אח ע"כ היא במשמוש, וחבל על @כמעיין המתגבר שזלזל בחקירה עמוקה זו, כסבור שאין בה נפק"מ.
לא נכתב שום שאלה, רק מילים ריקות ומקוממות, מה זה ירושה כולם שוברים את השיניים וכו'.
אין לי ספק ששאלות בסגנון כזה יצאו רק מבחורי ישיבות בבין הזמנים, ות''ח לא מדברים כך.
וכי אני לא יודע שיש הרבה לומדות בירושה, אבל צריך להעמיד את השאלה נכון ולא לזרוק מילים ריקות, זה כמו שאני אפתח אשכול ויכתוב מה ההגדרה במצות אבר מן החי.
כך לא שואלים, כשמביאים את הסתירות או הנפק''מ יש לדון עליהם ולא לזרוק שאלה ריקה.
גם אני למדתי בישיבות והכרתי בחורים שהיו מפורסמים בישיבה כלמדנים גדולים וכן הם היו בעיני עצמם עד שגדלו והמציאות התנפצה בפניהם, הרעה הגדולה שעשו להם חבריהם היא ששיבחו אותם על מה שאין בהם.  (הדברים הם באופן כללי ולא ספציפי לפותח האשכול).  
חבל שפספסת את האירוניה שבתשובתי.

מה חבל ששם אוחזת האירוניה שלך
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
שלמה חן אמר:
זאב בודד אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
מעולם לא תמצא את הגר''ח מבריסק או גאון אחר ששואל שאלה כזו מה ההגדרה, אלא תמיד יהיה להם סתירות וכדומה ואז יחפשו את ההגדרה כדי לתרץ או הסתירות או כדי לפשוט את הספיקות עם הנפק''מ.
שמעתי מהגרח''י קפלן, שודאי שצריך להתעסק בהגדרות, אלא שההגדרות צריכות לצמוח מתוך הסוגיא, ולא הסוגיא להיבנות באמצעות ההגדרות.
באמת במחילה מכבודו זה דבר פשוט לכל בר  דעת שקודם לומדים נתונים ומהנתונים רואים הגדרות 
רבותי מה קורה פה..


בעוונות הדור, יש כאלו שזה ממש לא פשוט להם...
לא מופקע לשמוע שתי בחורי ישיבה מתווכחים מה הגדר של דין מסויים מבלי ללמוד את הסוגיות היטב ולפעמים מתוך הסוגיות מוכח דברים ברורים, 
וכן להיפך יש כאלו שלומדים מבלי לדון בהגדרות.
 
 

שלמה חן

משתמש חדש
לומד מכל אדם אמר:
שלמה חן אמר:
זאב בודד אמר:
שמעתי מהגרח''י קפלן, שודאי שצריך להתעסק בהגדרות, אלא שההגדרות צריכות לצמוח מתוך הסוגיא, ולא הסוגיא להיבנות באמצעות ההגדרות.
באמת במחילה מכבודו זה דבר פשוט לכל בר  דעת שקודם לומדים נתונים ומהנתונים רואים הגדרות 
רבותי מה קורה פה..


בעוונות הדור, יש כאלו שזה ממש לא פשוט להם...
לא מופקע לשמוע שתי בחורי ישיבה מתווכחים מה הגדר של דין מסויים מבלי ללמוד את הסוגיות היטב ולפעמים מתוך הסוגיות מוכח דברים ברורים, 
וכן להיפך יש כאלו שלומדים מבלי לדון בהגדרות.
אמת 
אבל  בשביל זה לא צריך את הרב קפלן..
 
 

שלמה חן

משתמש חדש
סבא אמר:
האמת גם, שר' גרשון כותב שכך הייתה השיטה תמיד [שאין להתעכב על הבנת הסברא אמאי ומדוע, ובמקורות שאביא תמצא את הלשון היותר חריף "אסור"] והוא אינו מחדש, ואצרף חלק מדבריו שמובא בקונטרס דרכה של תורה-

דרכה של תורה חתוך מר' גרשון.jpg
 אם כפשוטו אתמהה אולם חש אני כעלה נידף אל מול מרן שליט''א
 
 

שלמה חן

משתמש חדש
הבריסקר אמר:
אני רואה שיש בפורום בלבול בענין, 'חברה' אין לשום אדם בעולם זכות להביע כל רחש שהוא על הגדרת ענין הירושה אם הוא לא למד זאת בעיון רב את כל סוגיות יש נוחלין, בשביל להביא הגדרה ומסגרת לכל מושג תורני הוא חייב להיגזר ישירות מתוך הסוגיות וכל צורה אחרת היא הבל הבלים. בכל סוגיה וסוגיה ההגדרה מתהפכת לגמרי ולא רק בירושה אלא בכל מושג ומושג בסוגיות, רק ירושה היא סוגיה כשלעצמה ופחות רחבה , כך שיכולה לשמש כחלון ראווה לשאר הסוגיו
כה לחיי 
וכל טוב
דברים פשוטים וכדורבנות
 
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
שלמה חן אמר:
לומד מכל אדם אמר:
שלמה חן אמר:
באמת במחילה מכבודו זה דבר פשוט לכל בר  דעת שקודם לומדים נתונים ומהנתונים רואים הגדרות 
רבותי מה קורה פה..


בעוונות הדור, יש כאלו שזה ממש לא פשוט להם...
לא מופקע לשמוע שתי בחורי ישיבה מתווכחים מה הגדר של דין מסויים מבלי ללמוד את הסוגיות היטב ולפעמים מתוך הסוגיות מוכח דברים ברורים, 
וכן להיפך יש כאלו שלומדים מבלי לדון בהגדרות.
אמת 
אבל  בשביל זה לא צריך את הרב קפלן..
גם בשביל לדעת שאסור לגנוב ולרצוח לא צריך את עשרת הדיברות....
לא כל דבר שאדם גדול אומר, חייב להיות חידוש עצום.
 
 

שלמה חן

משתמש חדש
לומד מכל אדם אמר:
שלמה חן אמר:
לומד מכל אדם אמר:
בעוונות הדור, יש כאלו שזה ממש לא פשוט להם...
לא מופקע לשמוע שתי בחורי ישיבה מתווכחים מה הגדר של דין מסויים מבלי ללמוד את הסוגיות היטב ולפעמים מתוך הסוגיות מוכח דברים ברורים, 
וכן להיפך יש כאלו שלומדים מבלי לדון בהגדרות.
אמת 
אבל  בשביל זה לא צריך את הרב קפלן..
גם בשביל לדעת שאסור לגנוב ולרצוח לא צריך את עשרת הדיברות....
לא כל דבר שאדם גדול אומר, חייב להיות חידוש עצום.
חלש
 
 
לומד מכל אדם אמר:
שלמה חן אמר:
לומד מכל אדם אמר:
בעוונות הדור, יש כאלו שזה ממש לא פשוט להם...
לא מופקע לשמוע שתי בחורי ישיבה מתווכחים מה הגדר של דין מסויים מבלי ללמוד את הסוגיות היטב ולפעמים מתוך הסוגיות מוכח דברים ברורים, 
וכן להיפך יש כאלו שלומדים מבלי לדון בהגדרות.
אמת 
אבל  בשביל זה לא צריך את הרב קפלן..
גם בשביל לדעת שאסור לגנוב ולרצוח לא צריך את עשרת הדיברות....
לא כל דבר שאדם גדול אומר, חייב להיות חידוש עצום.
עיין ב"ק מו: למה לי קרא סברא הוא. [ומתוך הסוגיות מוכח להיפך מהוויכוח שלכם.......]
 
 

המגדיר

משתמש רגיל
דברים שכתבתי בעבר בגדר ירושה בתמצות

ונראה שצ''ל שודאי אין זה דין ממוני גרידא והגדרות זכות הבעלים בממונו אלא יסוד הדין הוא יחס הירושה שכתבה התורה והנידון רק מה נאמר ומה תוכן יחס ירושה זה וע''כ בארנו שזו זכות המוריש דהיינו שהגדירה התורה שצורת קיום זכות הבעלים היא בהעברה לבניו אך מי שמוריש בפועל זו התורה וכמו שבארנו לענין זכות יורש.

ובמה שבארנו שמתקיימת זכותו בנכסיו ע''י החזקת יורשיו אפשר לומר גדר זה בב' נוסחאות , כדלהלן;

הא'- שזכותו בחפץ היא זכות עולמית ולא מוגבלת שסבת קנינו לא הוגבלה והיא סבה בחפץ ולא תלוית זמן ולכך בחייו סבתו נתנה שהוא יעמוד כבעלים על החפץ שזו סבה כלפיו אך אחר מותו שסבתו אינה יכולה ליתקיים תתקיים ביורשיו שהיות והם קמים תחתיו ומהוים המשך שלו הדין נותן שכשהסבה לא יכולה לקיים בעלות שלו תתקיים ליורשיו לקיים בעלות להם.

הב'- שהחזקת היורשים אינה רק מקיימת את סבתו אלא הם ממש מקיימים את בעלותו שלו שהצורה של קיום בעלותו והוצאתה לפועל אחר מותו היא שיורשיו יחזיקו שהיות והם ממלאי מקומו וקמים תחתיו בעלותו נותנת שהם יחזיקו ויהיו הבעלים שזו צורת קיום ומימוש לבעלותו.
 

פרי הילולים

משתמש ותיק
בלת"ק (אלא התגובה האחרונה)

כבר דשו בזה האחרונים, כמדומה שהאריכות הגדולה היא בקוב"ש ביש נוחלין (וכ"כ במשך חכמה בפר' משפטים גבי עבד עברי עובד את הבן),
דתרי גווני ירושות נינהו, דשאני ירושת בן מירושת שאר קרובים

כשכל א' משאר הקרובים (אב, אח וכו') יורש מהמת, הרי זה "ירושת חי מן המת", דהיינו כהצד הא' שכתבת, שסיבת החזקת המת מתקיימת אצלם
אך כשבן יורש את אביו זה גדר של "קם תחת אביו" (כלישנא דקרא "תחת אבותיך יהיו בניך"), והוא כהצד הב' שכתבת - שאי"ז רק בסיבה אלא בהחזקה בפועל של היורשים בזה מתקיימת החזקת האב
(בישיבות קוראים לזה שבירושת קרובים הם זוכים מן המת, ובירושת בן אין הרשות ממון של האב מסתלקת אלא הוא כיום השליט על הרשו"מ שלו)
ובזה א"ש מה שע"ע עובד את הבן ואינו עובד את הבת, דהבת וכן שאר קרובים הם רק זוכים מן המת ואין די בזה לשעבד את הע"ע, אך הבן קם תחת אביו והרי הוא היום הממשיך של אביו ו"אוקים גברא בחריקיה" ושפיר נקרא שהאב ממשיך להשתעבד בעבד. ויש עוד הרבה דינים שמיושבים בזה.
 

א. פז

משתמש רגיל
המהר"ל כותב שחמשת הדברות הראשונות מקבילות לחמשת הדברות האחרונות
אנוכי ה' - לא תרצח (מציאות ה' מקנה זכות קיום ומציאות לאדם)
לא יהיה - לא תנאף (כמו שעובדי ע"ז משולים בנביאים לאשה זונה, כי הקשר האינטימי עם הבורא ית' מחייב שלא יהיה קשר זר ביניהם)
לא תשא - לא תגנוב (נפש, זכר לדבר 'אשר לא נשא לשוא נפשי)
זכור את - לא תענה (כל השומר שבת מעיד, והמחלל מעיד שקר)
כבד את - לא תחמוד.
שמעתי פעם שיחה מר' משה שפירא זצ"ל לבאר את החלק האחרון, כי כשאדם מבין את משמעות הכיבוד אין מקום לחמוד חלק אחר. והענין הוא כי כל דיני הכבוד בתורה אינם בשביל לתת למכובד מה שמגיע לו, אלא הם בשביל המכבד, שהמכבד צריך לקבל משהו מהמכובד, ובשביל לקבל צריך ניהוגי כבוד, ויש לזה הרבה ראיות ואכ"מ. ודין כיבוד אב משום שכל מציאות החיים של הבן הוא מאביו, כי הקב"ה ברא את כל העולם הגשמי מקושר ואחוז זב"ז, וכל הכוחות כולם (הנוי והעושר והכח והחכמה וכו' וכו') ניתנו לאדם הראשון, וכל בן קיבל חלק מזכויותיו וכוחותיו במזל, וכן ע"ז הדרך עד עולם, וכל בן הוא התפרטות כח מסוים של האב לכדי קומה שלימה של אדם, כשכל חייו הוא יונק את כל זכיותיו בעולם דרך האילן שהוא האב (ואל"כ לא היה דין לכבד אב, שאינו הכרת הטוב על העבר, וכנ"ל). וכמו שכ' הכוזרי שההבדל בין ישראל לאומות העולם, שישראל נעשו מעיקר האילן מעיקר מהותו ושרשו של אדם הראשון, והאומות מהחלקים החיצונים יעויי"ש. ולכן מי שמכבד אביו לא יחמוד, כי תפיסת המציאות שאנו ענף באילן, ומה שיש באילן יש בענף, אין מקום לחמדה, וכל החמדה היא מתפיסת מציאות שגויה, כביכול המציאות שיש לשני נבעה מאיזה מקרה, שיכל להיות לי.
ומעתה כשנבוא לירושה הוא דבר פשוט, כי הבן באמת חלק מנפש ונשמת (וגוף) האב כפשוטו, אלא שהתפתח לכדי קומה שלימה, אך בזה כדי לגרוע מהמציאות שהם אחד ממש, והוא המשך הופעת אותו כח בראשיתי שמתגלגל ומסתעף וגדל ומתפתח מדור לדור.
 
חלק עליון תַחתִית