לשם עשיית קצת סדר באשכול, אני אנסה לבאר קצת את המושגים לפי עניות דעתי, ואשמח אם בעל האשכול יבהיר בדיוק באיזה נקודות הוא עדיין מתקשה, אחרי כל ההתכתשויות שהיו כאן.
המילה "ירושה" - פירושה הוא ההיפך מ"לקיחה".
הלוקח - הוא מי שעומד בממון מכוח מי שנתן לו, הוא לא עומד כאן מכוח עצמו, אלא כל כוחו הוא מההעמדה שהעמיד לו המוכר, לך חזק וקני (ועמידה זו היא היסוד לדין אחריות, כמו שידוע בשם הבריסקער רב, שהמוכר חייב לשלם ללוקח יותר ממה ששילם לו, אם עלה ערך הקרקע, או שהשביחה, משום שהקניין נותן ללוקח זכות עמידה בממון המוכר כל הזמן להחזיקה ולהשביחה, ואם נלקחה ממנו הקרקע מכוח שעבוד המוכר, אזי הוא חייב לתת לו קרקע אחרת להעמיד זכותו או דמיה. וכמבואר ברמב"ן בסוגיית דאיקני, שקרקע של קרקע שנמכרה באחריות יכול להשתעבד מכוח שעבוד הקרקע למרות שלא בא ליד המוכר מעולם, כי האחריות מעמידה אותו כאילו בא ליד המוכר).
היורש - הוא מי שהוריש את הבעלים הקודם, היינו שנסתלקה זכותו לגמרי (מלשון "רש"), וכעת היורש עומד בקרקע בזכות עצמו, בדיוק כמו הבעלים הקודם.
ואין לזה שייכות דווקא למה שאנו קוראים "פרשת ירושה", גם עם ישראל "הורישו" את יושבי הארץ, דהיינו שיושבי הארץ לא העמידו להם את הקרקע, אלא הם פשוט סילקו אותם "וישבו תחתם" - בשווה להם.
ולכן, כשכתוב לגבי בכור "לתת לו פי שניים" - לומדת הגמ' שאין לזה את כל דיני ירושה, כי מבואר בתורה שזו נתינה, שהיא עמידה מכוח הנותן, ולא ירושה, וצריך שיהיה המוכר מוחזק בממון כדי שיוכל לתת אותו וכו'.
"פרשת הירושה" שבתורה, היא המסדרת את דיני ה"נחלה", דהיינו את האופן שבו אדם יורש את קרובו שלא ע"י נתינה, אלא שהממון מתנתק מן הראשון ומוצא את עצמו אצל השני בגלל שהוא הממשיך והמקיים שלו, כמו מים של נחל שזורמים באפיק מכוח זרימת בקטע הקודם.
הבן, הוא כרעא דאבוה, דהיינו שמציאותו אינה כישות נפרדת לגמרי מאביו, אלא הוא המשך של שם ומציאות אביו. שכל חייו הם לקחת את שמו של האב, ולהמשיך להתקדם איתם הלאה (כל מה שקשור ל"שם" הולך אחר האב, כמו קביעת השבט, האומה אצל אוה"ע וכדו', וכל מה שקשור להגדרת המציאות עצמה תלוי באם, שהעובר הוא ירך שלה ובשר מבשרה, כמו למשל קביעת סוג הבעל חי, יהדות וכדו', וכידוע נחלקו הראשונים אם היהדות קודם מת"ת, שלא הייתה עדיין הגדרה מציאותית שונה, אלא תפקיד וייחוס בעלמא, בדומה לשבט, הייתה הולכת לפי האב או לא), ולכן כשמת האב - כל הדברים שהיו תחת רשותו מוצאים את עצמם בממילא תחת יד הבן, משום שכשהאב איננו בעולם אזי שמו מתקיים אצל בנו, וכל מה ששמו נקרא עליו, מוצא את עצמו ממילא ביד בנו, ולא כהעברה, אלא כקיום רציף של הבעלות של האב, כי שם האב מתקיים בבנו.
לעומת זאת ירושת האב היא להיפך, שהרי האב הוא לא הקיום וההמשך הטבעי של בנו, ואין זה ממש הנחלה כפשוטו כמו נחל. אלא יש כאן היפוך כיוון, שמכיוון שהבן אינו אלא קיום של אביו, ממילא אם יש ממון שנקרא עליו שם הבן, והבן איננו כאן, אזי הוא נתפס ברשות האב, שכל מציאות הבן לא הייתה אלא חלק שלה והתפתחות ממנה.
אבל אין ירושה זו נזכרת בתורה בפירוש, משום שבאמת אין בה הנחלה גמורה. כי בירושת הבן, מתקיים ממש שם האב, שהבן הוא קיום והמשך שלה. אבל בירושת האב, נמצא שהתבטל בעצם השם הפרטי הייחודי של הבן, והנכסים חזרו למקורם, לרשות האב. ואמנם יש בזה בחינה של קיום השם הכללי של הבן, שהוא חלק מן המשפחה, אבל לבן עצמו, ולמציאותו הפרטית, לא נשאר המשך.
ולכן הקדימה התורה את ירושת האחים, למרות שכל הקשר של האחים הוא רק דרך האב, כי בהעברה לאח כן מתקיים כאן המשך כלשהוא לשם הפרטי, כי הבן השני גם הוא ממשיך את האב אל הדור השני, ובזה יש כאן קיום גם לכרעא דאבוה של הבן המת (וכמו בייבום, שבהעברת בית המת לאחיו יש קיום לבית שלו, ולא נמחה שמו, והוא גם כעין ירושה, ששם המת מתקיים בקרוביו).