בשמחת תורה תשנ"ח, באמצע אמירת ה'הלל', בדיוק כשאמרתי "יסור יסרני י-ה", חשתי כאב ברגלי השמאלית. מורגל אני בכגון דא, והכאבים חולפים מעצמם תוך שעה. ניסיתי להסיח מהם דעתי לבל יפרו מצות עשה של שמחת החג, אבל הכאבים הלכו וגברו. לרקוד בהקפות – ודאי שלא יכולתי. ביקשתי, זו הפעם הראשונה, שלא יקראוני לאחוז בספר התורה. הייסורים אחזו בי כצבת, עד שלא יכול הייתי להזיז את הרגל. בקושי רב גררתי עצמי לעלות לתורה, ובמאמצים מרובים עלתה לי העמידה בתפילת מוסף של חג. הייסורים עלו מכף הרגל לקרסוליים, מהם לשוקיים ולברכיים, עד שכל הרגל היתה גוש של כאב נורא.
מפני שמחת החג שמרתי על ארשת פנים מאירה, כלאתי אנחותי ולבי דווי. פניתי לידיד ובקשתיו שישיג עבורי כסא נכים לקחתני הביתה, אבל ארשת הפנים הנינוחה שלי היתה בעוכרי, והלה לא האמין שהמצב כה נורא. הוא ענני שאין זה לכבודי שיובילוני ברחובות עיר בכסא גלגלים, כשהכל מסיימים תפילותיהם ומצויים ברחוב, ורבים כל כך מכירים אותי. עניתי ואמרתי שאיני עושה זאת לכבודי, אלא מתוך הכרח: איני יכול לעמוד על רגלי מעוצמת הכאבים!
סוף דבר, נאלצתי לפנות לידיד אחר שלא חשש כל כך לכבודי, אלא דאג יותר למצבי, הלך וטרח למצוא כסא גלגלים, ובקשיים בל ייאמנו ירדתי מבית הכנסת, כשאיני יכול לדרוך על רגלי השמאלית ותומכים בי מזה ומזה. התיישבתי בכסא הגלגלים, והרחוב אכן היה מלא מכרים ואוהבים ודואגים לשלומי. ברגע של היסח דעת מצדם, כיסיתי פני בטלית וביקשתיו שימהר להסיעני לביתי, כי ייסורי בלתי נסבלים. כשהגענו ידעתי שעליו עוד להחזיר את הכסא, ולבטח ממתינים לו בביתו לסעודת החג, לכן הודעתיו שאעלה בעצמי לדירתי והודיתי לו מקרב לבי. הוא הלך להחזיר את כסא הגלגלים, ואני דידיתי על רגל אחת לחדר המדרגות. איני צריך לתאר איך עולים מדרגה אחר מדרגה, בקפיצות על רגל אחת, על כל שונאי ישראל.
בקושי נורא הגעתי לדירתי, ונאלצתי לוותר על סעודת החג ליד השולחן. פניתי הישר למיטתי, וייחלתי שהכאב יתפוגג ולו במעט, אך הכאב התעצם ולא הרפה. נטלתי ידי במיטה ואכלתי כזית וכביצה בקושי רב. גם תפילת מנחה התפללתי במיטתי. היתה זו הפעם הראשונה בחיי בה חיכיתי למוצאי החג!
●●●
עם צאת החג חיפשתי רופא שיבוא לביקור בית ולא מצאתי, לא השגתי אלא רופא אחד שהסכים לקבלני בביתו בשעה זו. הכאבים שלא שככו בינתיים התעצמו שבעתיים, כשקמתי והצבתי רגלי על הארץ. כל צעד עלה לי בייסורים נוראים, ואין לתאר את הקושי בירידת המדרגות, את הכניסה למונית, את היציאה ממנה, וההליכה לרופא, אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת בדיקתו של הרופא. הוא השכיבני על הספה בחדרו, והחל לבדוק את הרגל. כל נגיעה היתה כשפוד מלובן בבשר החי, שלא לדבר על נסיונותיו לסובב את הרגל, שמילטו מפי זעקות כאב נוראות. סוף דבר הרופא עמד חסר אונים. לא זו בלבד שלא היתה בידו תרופה, אף לא ידע מה הבעיה. הזריק זריקה להקלת הכאבים, אך לתחושתי לא עזרה מאומה, התייסרתי כל הדרך חזרה וכל הלילה נאנקתי במכאובי בלא הפוגה.
למחרת, ערב שבת קודש, התקשרתי לרופא המשפחה בקופת חולים. תיארתי לפניו את הייסורים הנוראים, והתנצלתי שאיני יכול לבוא אליו מחמתם. הרופא הואיל לבוא לביקור בית, בדק ובדק ולכלל מסקנה לא הגיע. רשם לי, אפוא, גלולות להקלת הכאבים, ואמר שבאם המצב לא יוטב במהלך השבת, אפנה לבית החולים. וכבר ערך מכתב הפניה עבורם.
ככל שכיוונתי בבקשת: "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו", לא הרפו הכאבים ובקושי התאפקתי מאנחה ויגון. ראיתי שאין מנוס, ובמוצאי שבת קודש מיד לאחר ההבדלה, פנו בני הבית להשיג כסא נכים, ונסענו לבית החולים. אישפזו אותי והחלו לבדקני, ועם כל נגיעה ואין צריך לומר תזוזה וסיבוב של הרגל, זעקתי נוראות מכאב בל יתואר.
הזעיקו רופאים מתאימים שונים, ועמדו נבוכים. ערכו סידרת צילומים והחליטו שמקננת בי ל"ע המחלה הנוראה, רחמנא ליצלן. בינתיים לא היתה בידם בשורה מלבד כדורי הרגעת כאבים.
●●●
אבחון הפרופסור
ניתן לשער את ייסורי הנפש שנוספו לייסורי הגוף, כשומעי את הבשורה הקשה, אבל הלא אמרו שניתנה רשות לרופא לרפא. נועצתי עם איש החסד המופלא רב הידע והתושיה, הרב אלימלך פירר שליט"א. כשומעו את הדברים, הפנה אותי אל הפרופסור דקל מרמת גן. טלפנתי אליו, והסכים לקבלני בעוד… ארבע שבועות! רק אז יש מקום בלוח הזמנים הצפוף שלו…
אמרתי לו: "פרופסור, איני מדבר על הכאבים הנוראים, יומם ולילה בלא הפסק. מבחינה זו כל אחד ובעיותיו, ואיני עדיף מאחרים. אבל רופאי בית החולים קבעו שמקננת מחלה נוראה, והיא מתפשטת מטבעה, וכל יום יקר, כל שעה עלולה להיות קובעת!"
שוכנע הרופא, וקבע לי תור ליום רביעי באותו שבוע, לשעה ארבע. ועד אז לא נותר לי אלא להתפלל מקירות לבי, כפי שאכן עשיתי. מובן ששיגרתי שליח לרבינו שליט"א, שיספר מה עובר עלי ומה אמרו הרופאים, ולבקשו שיתפלל לרפואתי.
יום רביעי הגיע, והיה עלי לעבור שוב את מסלול הייסורים: לרדת במדרגות, לדדות עד המונית, להיכנס אליה ולצאת ממנה. הושיבו אותי בכסא גלגלים, והובילוני אל הפרופסור. הבאתי עמי את הצילומים שנעשו לי בבית החולים כצירוף חוות דעתם של הרופאים.
הפרופסור בדק אותי, ולרווחתי הרבה דחה בלעג את מסקנות רופא בית החולים. הוא קבע חד משמעית שהבעיה נובעת מחוט השידרה, וצייד אותי במכתב בו העלה את מסקנת הביניים: "יתכן ויהיה מקום לשלחו למרפאות כאב, לשם קבלת זריקות אפידורליות". הורה לי לבוא ביום שני באותה שעה להמשך הבדיקות, ולקביעה סופית אודות חומרת המצב וסוג הטיפול.
לאחר ששמעתי שאין כאן גידול ממאיר חלילה, עניין אותי דבר אחד: "פרופסור! כמה זמן להערכתך יימשכו הכאבים?"
והפרופסור ענה: "בטיפול הולם ישככו הכאבים בעוד כששה שבועות, אבל יהיה צורך בטיפול פיזיותרפי רצוף במשך שנה שלמה".
נזעקתי: "אוי! כל כך הרבה זמן אמשיך לסבול?"
וענה במשיכת כתף: "אין דרך אחרת, זה המצב …".
הביקור שהוחמץ
נראה שהטלטולים והמאמץ נתנו אותותיהם, והייסורים התגברו והתעצמו באותו לילה, ללא נשוא. כאבים רצופים שהאפילו על כל מה שהתייסרתי עד כה. לא עזרו הזריקות שקיבלתי והכדורים שנטלתי. בוקר יום חמישי הפציע, ואני נזכרתי שהיום ימלאו שבוע ימים לתחילת הייסורים. נזכרתי בנקיפת לב בדברי הגמרא (שבת לב ע"א): "לעולם יבקש אדם רחמים עד שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכויות והיפטר!"
'אילו ידעתי מראש', אמרתי לנפשי, 'היה עובר עלי יום כיפורים אחר, הושענא רבה אחר! אבל, ריבונו של עולם, הן אומרים אנו 'עננו העונה בעת צרה עננו' – הן גם מתוך צרה ממציא אתה פדות ורווחה!'.
בהרגשה זו התעטפתי בטלית והנחתי תפילין. אשתי תחי' הודיעה שהיא יוצאת לקניות לכבוד השבת המתקרבת. הצעתי שתנעל את הדלת מבחוץ ותיטול עמה את המפתחות, שהרי איש אינו עומד לבוא, וגם אם יקישו בדלת אין בכוחי ללכת ולפתוח…
עמדתי להתפלל בשברון לב, וכשסיימתי תפילתי צלצלו בפעמון הכניסה, משלא עניתי נשמעו נקישות רמות בדלת. לא יכולתי להציג כף רגלי על הארץ בלא ייסורים נוראים, על כן צעקתי: "מי שם? הדלת נעולה!".
כנראה שקולי נשמע, ובתשובה שמעתי את קולו של נאמן ביתו הרב אפשטיין שקרא: "הרב נמצא למטה במכונית, ורוצה לעלות לבקר!"
אין לתאר את התרגשותי. למרות הכאבים העזים שממש פילחו את כל גופי, מכף רגלי עד ראשי, מיהרתי לקום וחיפשתי בקדחתנות את מפתח הבית – שהרי שבוע שלם לא היה בידי – תוך שאני קורא לרב אפשטיין, שיואיל להמתין רגע עד שאמצא את המפתח. דילגתי על רגל אחת וחיפשתי בכיסי הבגדים ובמגירות, ולשווא! בצער רב הודעתי שהמפתח אינו מצוי ברשותי…
●●●
"לשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח)
הרב אפשטיין ירד, והודיע לרבינו שאין מה לעלות, הבית נעול והמפתח אינו תחת ידו…
שאל רבינו: "מנין לך זאת? איך דיברת עמו?"
וענה: "שוחחתי עמו מעבר לדלת".
אמר רבינו: "אם כן אף אני מבקש לשוחח עמו מעבר לדלת"…
יצא רבינו שליט"א מהמכונית, והחל עולה במדרגות כשהרב אפשטיין אחריו. לאחר מכן סיפר לי ששמע את רבינו אומר בעלותו: "המבקר את החולה נוטל חוליו". ועוד שמע שאמר: "אנו צריכים אותו…".
כשהגיעו, נשא הרב אפשטיין קולו וקרא: "הרב נמצא ליד הדלת!"
לא שיערתי שרבינו שליט"א יטריח עצמו, לא הייתי מוכן לכך, שיעלה ביודעו שהדלת נעולה. כשומעי, התרגשתי וכל גופי הרעיד. זעקתי בבכי: "רבינו, יש לי ייסורים נוראים!", ומיד דילגתי ממיטתי חרף ייסורי האיומים, ודידיתי אל הדלת הנעולה.
שמעתי קולו הקדוש: "ר' נתן, רפואה שלמה, רפואה שלמה!". ועוד פעם: "הקדוש ברוך הוא ישלח לכם רפואה שלמה במהרה", ולאחר מכן בקול רם: "שלום!", ושוב: "רפואה שלמה במהרה". קולו עודנו מהדהד באזניי, וכל תיבה חרוטה בזכרוני כמכוות אש וכעמוד אור. כל תיבה ספורה ומדודה!
מיהרתי לחלון, שממנו ניתן להשקיף לעבר חדר המדרגות. ראיתי את רבינו שליט"א יורד, וזעקתי "רבי יש לי כאבים נוראים!", נשא אלי עיני קודשו, ואמר: "רפואה שלמה במהרה!".
המשיך לרדת, ואני דידיתי למרפסת הנשקפת אל הרחוב. ראיתיו יוצא מן הבית וניגש אל המכונית. לפתע, לפני שנכנס למכונית, נשא עיניו כלפי מעלה וראני. חייך לעברי ואמר בקול שנשמע עד למרפסת: "רפואה שלמה!"…
נשארתי נטוע על עומדי עד שהמכונית נעלמה מעיני. רק אז פניתי לשוב לחדר. חזרתי לחדרי, ולפתע עצרתי בתימהון: רק עתה שמתי לב, שפסעתי מן המרפסת עד לשולחן שבמרכז החדר, בלא לחוש כאב! ועם שתי הרגליים – מבלי לדדות על רגל אחת…
היתכן?!
לא! אין זה אלא דמיון!
הרמתי את רגלי הימנית, והשענתי כל משקל גופי על רגלי השמאלית – אין כאב! הרמתי רגלי השמאלית, הנחתיה על הכסא, מיששתי אותה בידי, זכרתי איך זעקתי מרה אך אמש, כשהרופא נגע ברגל נגיעה קלה. ועתה, כלום… אין שום כאבים! בשניה חלף ועבר הכל! וללא כל זריקות ותרופות!!!
●●●
"מוציא אסירים בבכי ושירות" (סנהדרין כב ע"א)
נס נעשה לי! ברוך שעשה לי נס! התחלתי לרקוד משמחה, 'תודה לך, ה' אלוקינו מלך העולם! תודה לך, המכין מצעדי גבר!'. רקדתי בבכיות נוראות, רקדתי ושוררתי: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", רקדתי ושוררתי: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", כך רקדתי ורקדתי, למעלה מעשר דקות תמימות. כך מצאתני אשתי כשחזרה מן הקניות לשבת. כשיצאה נעלה את הדלת על חולה שאינו יכול להציג כף רגלו על הארץ, נאנק מכאביו וזועק בייסוריו, וכשחזרה מצאתו מפזז ומכרכר ומשורר: "מן המיצר קראתי ק-ה ענני במרחב ק-ה!". נדהמה כל כך שהחלה לבכות מהתרגשות, ואף אני בכיתי כנגדה.
"מה הריקוד הזה?", שאלה בדמעות.
ואני השבתי: "תשלומין להקפות של שמחת תורה, בהן לא יכולתי לרקוד"…
"אבל מה ארע? איך קרה הנס?", שאלה.
השבתי: "הלא תדעי, בהעדרך היה כאן 'פרופסור' והביא מזור!"…
סיפרתי על ביקורו של שר התורה והיראה, שהביא עמו את הרפואה מאחורי הפרגוד, מעבר לדלת… כמה הצטערה שלא היתה בבית באותה שעה, אילו היתה, לא היתה הדלת נעולה, והיינו זוכים לקבל פני שכינה!
מיד התקשרתי לרב אפשטיין, שאך לפני שעה קלה היה עד לזעקה שבאה מנהמת לבי: "רבינו, יש לי ייסורים נוראים", וביקשתיו שימהר אל רבינו לבשרו שברכתו הועילה לאלתר, ומיד כשברכני ברפואה שלמה חלפו עברו כל הכאבים!
התרגש הרב אפשטיין, ורץ לבית רבינו שליט"א לבשרו. ופוק חזי ענוותנותו, כשומעו, אמר בפשטות כדרכו: "ומה הפלא, הרי זו גמרא מפורשת: 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך' (מגילה טו ע"א) …".
"חוליים רעים ונאמנים"
מובן שהסיפור היכה גלים, והרעיש את מכריי וידידיי הרבים, שראו בייסורי ומכאובי, והצטערו עמי בצערי, ועתה שמחו בשמחתי, והשתאו לדרך המופלאה בה חלפו הכאבים. גם שמחתו של רבינו שליט"א רבתה למאוד. וסיפר ידיד נפשי, בן אחותו, הגה"צ רבי משה ברזם שליט"א, שכאשר ביקר רבינו שליט"א בבית אחותו הרבנית ברזם, סיפר כמה הצטער בצערי ואיך הגיע לבקרני ביקור חולים, ומצא הדלת נעולה וברכני מאוחרי הדלת, ואיך נרפאתי בס"ד מיד לאחר מכן, והפטיר בחיוך: "הנה יהיה עוד סיפור עלי…".
משראיתי שהכאבים אכן חלפו עברו, וגם הריקוד הממושך, ריקוד ההודיה, לא השפיע עלי במאומה, מיהרתי והלכתי בעצמי לבית רבינו שליט"א, ונתתי תודה להשי"ת על כל פסיעה ופסיעה, מי כמוני ידע להוקירה! באתי ועמדתי לפני הדרת קדשו, ולפתע פרצתי בבכי נרגש. סיפרתי בפרצי התייפחויות על הכאבים והייסורים הנוראים, על הפחדות הרופאים ותחזית הפרופסור, ולא עזרו לא זריקות מורפיום ולא כדורים חזקים, והנה "תיכף לתלמיד חכם ברכה" (ברכות מב ע"א) רבינו הבריח את הכאבים מיד! וכל המחלה נעלמה כלא הי' כלל…
קם רבינו שליט"א, ניגש לארון הספרים, נטל מסכת 'עבודה זרה' ופתחה בדף נ"ה. החל לקרוא בהתעוררות: "אף כך ייסורים בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני. כיון שהגיע זמנם לצאת הלך זה לבית עבודת כוכבים. אמרו הייסורים דין הוא, שלא נצא. וחוזרים ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתנו?… והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ו'חוליים רעים ונאמנים' (דברים כח,נט) 'רעים' בשליחותם 'ונאמנים' בשבועתם".
נשא אלי רבינו שליט"א עיניים אוהבות ואמר: "הרי זו גמרא מפורשת, שנגזר על הייסורים באיזה יום יבואו ובאיזה רגע יסורו. הגעתי רגע לפני כן וזכיתי לקיים מצוות ביקור חולים, וברגע שלאחר מכן קיימו שבועתם בנאמנות ויצאו"…
"מעשה לסתור" (סוכה כו ע"ב)
המשיך רבינו וסיפר לי מה ששמע מפי אביו, הגה"ק מרן בעל 'קהילות יעקב' זצ"ל, שפעם בזמן הפשרת השלגים נפרצו כל הסכרים, ומי הנהר העובר בדווינסק גאו על גדותיהם ואיימו להציף את העיר. קם הגאון האדיר רבינו מאיר שמחה הכהן זצ"ל, בעל 'האור שמח', ויצא לשפת הנהר, ובעמדו שם החלו המים יורדים הלוך וחסור והעיר ניצלה משיטפון. היה קידוש השם לעיני כל, נס גלוי וקיום "רצון יראיו יעשה".
משראה רבי מאיר שמחה שמייחסים לו מופת ופלא, אמר בענוותנותו: "אין כאן כל נס אלא פסוק מפורש הוא: 'ואומר לים עד פה תבוא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך' (איוב לח י"א). גבול שם הקדוש ברוך הוא לגאות הנהר, ובמקרה הגעתי ברגע בו הגיע לשיאו והתחילו המים לסגת"…
"אף כאן" – סיים רבינו שליט"א, "נגזר על ייסוריך שיסורו ממך ביום חמישי בשעה אחת עשרה וחצי, ובמקרה הגעתי באותו רגע!"…
העזתי פני ואמרתי: "ומה סבור רבינו אודות המעשה אצל ה'אור שמח', האמנם רק ב'מקרה' הגיע? אם כך הוא, מדוע היה עליו לצאת אל הנהר?!"
חייך רבינו שליט"א כי הבין לכוונתי. ואמר: "מכל מקום, תהיו בריאים, כי צריכים אתכם!", והוסיף ברכות מקרב לב.
עניתי "אמן" מקרב לבי, ולוואי יתקיימו בי כל ברכותיו.
●●●
"אילולא ראיתי לא האמנתי"
כזכור נקבע לי תור לפרופסור דקל ליום שני בשעה ארבע, להמשך הבדיקות ולקביעת איבחון סופי. בעזר ה' יתברך וברוב חסדיו עברה עלינו שבת מרוממת, בבריאות נפלאה ובסיפור חסדי ה' וטובותיו עלינו. נפלא היה לראות כמה שמחו כל יודעי ומכרי בהחלמתי הפלאית, השבח להשי"ת.
ביום שני בשעה היעודה, הגעתי למרפאתו של הפרופסור לבדי בלא ליווי, על שתי רגלי. איזה הבדל תהומי היה בין התייצבות זו לבין הגעתי לפני חמישה ימים, מובל בכסא גלגלים נאנק ומתייסר…
עודני רואה לנגד עיני את הבעת פניו הנדהמת של הפרופסור דקל, כאשר פתחתי את הדלת והתייצבתי לפניו בצעד קל: "האתה הוא, הרב איינפלד?", קרא בתמהון, אולי חשב שיש לי אח תאום… "מה קרה לך, הרב איינפלד? הלא רק ביום רביעי היית כאן על כסא גלגלים, צעקת נוראות כשנגעתי ברגלך! איך הבראת לפתע פתאום?!"
"מישהו הגיע אלי לביקור בית, והביא לי רפואה!", עניתי לו.
הוא נדרך: מי רופא הפלא שהצליח להביא מזור מיידי?
אמרתי: "צדיק הדור בא, איחל לי 'רפואה שלמה', והכאבים עברו מיד!"
כשראני נכנס, קם מכסאו בתדהמה, ועכשיו כשומעו, צנח המום. ישב נרעש בעליל, הדיבור ניטל מפיו. לבסוף אמר: "אילו היו מספרים לי, לא הייתי מאמין! אבל אין לי ברירה, הלא ראיתי במו עיני!" התעשת, ואמר: "ובכל זאת, עלה למיטה. אני רוצה לבדוק את רגלך". בדקני, והשתאה: "אכן, הכל כשורה. אין צורך בשום טיפול!"
ישב למכתבה, וכתב מכתב שסתר את מכתבו הקודם, מלפני חמישה ימים. "אין כל הצדקה לבצע זריקות אפידורליות, היות וכאמור כאביו חלפו לחלוטין!" (המדובר בזריקות בחוט השידרה שאינו פשוט כ"כ…)
בתמימות שאלני הפרופסור אולי אפשר לשלוח אל הצדיק כמה חולים קשים?…
●●●
סוף דבר
"קרה כאן נס", קבע הפרופסור במעמד של קידוש שם שמים. "אבל עם כל זאת עליך להיזהר, אל לך לסחוב משאות כבדים". כששמע שאני נוסע רבות לחו"ל, הזהירני שלא אסחוב את המזוודה בעצמי.
חובת שמירת הבריאות היא מדאורייתא, ואני שאלתי: "בעוד כמה שבועות עומד אני להשיא את בני בעזה"י, האם אוכל לרקוד בחתונה?"
התחלחל ואמר: "חלילה וחס! אל תקל ראש במצבך! עליך להודות על כל יום של חסד, זה עלול לחזור ללא התראה מוקדמת!"
אילו היה דתי היה אומר: "לא בכל שעתא מתרחש ניסא" (מגילה ז ע"ב)
כשבאתי להזמין את רבינו שליט"א לחתונה, סיפרתי על אזהרת הרופא שלא ארקוד, מכיוון שהכאבים האיומים עלולים לחזור. מיד כשומעו ביטל את הדברים במחי-יד, ואמר: "חס ושלום, זה לא יחזור! אני אבוא לחתונה וארקוד אתכם!"
וכך הוה, רבינו שליט"א הגיע לחתונה, ורקד עמי ריקוד מצוה והודיה במשך כחמש עשרה דקות!
עד כאן הסיפור כהווייתו, מגילת הנס וקריאתה, זו הילולא. השיר והשבח לחי עולמים, רופא כל בשר ומפליא לעשות, שהפליא חסדיו עמדי בזכות ברכות רבינו הגדול שר התורה והיראה שליט"א.