אולי הם אוחזים כרב נטרונאי גאון שהביא הב"י באו"ח כ"ד למרות שהסיק לא כמוהו, וז"ל:
כתב בעל העיטור, ואותם שמקבצים הציציות בשעת קריאת שמע וכו' — כתב בהגהות מיימון סוף פרק ג', במדרש שוחר טוב יש בהא ד"כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה י), אמר דוד לפני הקב"ה: אני משבחך בכל איברי וכו', עד ידי שמאלית בה אני קושר תפילין של יד, ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת שמע, בחזה אני משים הציצית כנגד לבי בזמן שאני קורא קריאת שמע, שנאמר: "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" (דברים ו ו), מכאן ראיה שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע, עכ"ל. וגם המרדכי כתב בסוף פרק לולב הגזול בשם הירושלמי, דקטן שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע מחנכין אותו בציצית, עד כאן.
כתב ה"ר דוד אבודרהם בדיני קריאת שמע בשם רב נטרונאי גאון, שהאוחז בציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע יהירותא הוא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים במדת חסידות וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא, עכ"ל. ועכשיו שנהגו בהם קצת בני אדם, תו לא מיחזי כיוהרא. וזה לשון ספר ארחות חיים: אמר רב נטרונאי גאון, האוחז בציציותיו בידו כשקורא את שמע יהירותא היא. וכן כתב נמי רב משה גאון. וביאר עוד, וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליהן, לאחר כך למה אוחזן בידו? אלא מעתה כשמגיע לוקשרתם צריך נמי לאחוז תפילין?! ואם תאמר, יאחוז, – וכשמגיע ל"וכתבתם" צריך לבא ולהניח ידו על מזוזתו?! הילכך העושה כך צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשה כן, עד כאן. והרב ר' יונה החסיד כתב: צריך לעיין בהם כשמגיע ל"וראיתם אותו", עד כאן לשון ארחות חיים. וכיון שאחר דברי הגאונים האלה הביא דברי הרב ר' יונה, נראה שכדבריו הוא תופס עיקר. ומה שהקשה הגאון: אם כן כשמגיע ל"וכתבתם" צריך לבא ולהניח ידו על מזוזתו, יש לומר שמצות שבגופו שאני, שהם מזומנות לפניו. ורבינו כתב בסוף סימן ס"א כדברי הרב ר' יונה ז"ל, וכן כתוב במנהיג: מנהג להגביה כנפי הטלית להראות הציצית באמרו "והיה לכם לציצית וראיתם אותו", לזכרון תרי"ג מצות. "לציצית", לשון "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט). וכתוב בסמ"ק: מצוה להסתכל בציצית, דכתיב "וראיתם אותו".
והריב"ש כתב בתשובותיו ח"ב סימן קכ"ז: שאלת, כי נהגת להסתכל בציצית בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע ל"וראיתם אותו", מפני שראית כן לה"ר יונה בספר היראה, וגם בספר עמודי גולה מונה מצוה לעצמה להסתכל בציציות. ואמרת כי יש לועגים עליך, ונסמכים למה שמצאו תשובה לרב נטרונאי ז"ל שמלמדין למי שעושה כן שלא יעשנו, שאם כן כשמגיע ל"וקשרתם" נאמר שיאחז תפיליו, וכשמגיע ל"וכתבתם" נאמר שהוא צריך שיבא לביתו ויניח ידו על מקום המזוזה. תשובה. עם היות שנראה שאין ראוי שתמנה הראיה מצוה לעצמה כמו שכתוב בספר עמודי גולה, כי אין זה כי אם נתינת טעם למצוה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מג ב): "וראיתם אותו", ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה; וטעם המצוה אין ראוי שתמנה מצוה לעצמה, ושאר מוני המצות לא מנו הראיה מצוה לעצמה. אבל כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו, כדי שיבא לתכלית האחרון שהוא קיום המצוה, – טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה כשמברך עליה, וכן אני נוהג. ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע ל"וראיתם אותו", אל תניח מנהגך, כי מנהג יפה הוא וחבובי מצוה הוא, וכן היה נוהג מורי החסיד הרב רבי פרץ הכהן ז"ל. ומה שהקשו, שאם כן יעשו כן בתפילין? – יעשה ויעשה, שהרי חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה, כדי שיהא זריז בהם, כדאמרינן בפרק קמא דשבת: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה, קל וחומר מציץ; ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח לח): "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו; תפילין שיש בהן כמה אזכרות, על אחת כמה וכמה. ואם כשמגיע ל"וקשרתם אותם" ממשמש בהם, כל שכן שהוא מנהג יפה, והרב ר' יונה כן כתב בספר היראה גם בתפילין.
ומה שהקשו: יעשו כן במזוזה? – אינו ענין; שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו, לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו. ועוד, שבציצית הזכיר הכתוב הראיה כדי שיבא לידי זכירה; ובתפילין גם כן, שהמשמוש בהם מצוה, כדי שיהא זריז בהם, ואם עושה כן כשמזכיר "וקשרתם" משום חבוב מצוה – כל שכן שמפליא לעשות. אבל במזוזה אינו כן; ולכן אחוז במנהגך אל תרף, והמלעיגין עליך בזה – לא יפה הם עושים, עכ"ל.