'השתייכות' 'קבוצתיות' 'עדר' 'קהילה' 'גדולי הדור שלי' 'מפלגה שלי' מה המקור לפלא הזה והאם מותר לחדש שזה משהו מאוד קדוש?

דרומאי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
דרומאי אמר:
בפשוטו לא הניחו תפילין עד ערבות מואב שאז נאמרו פרשת שמע ופ' והיה אם שמוע. אולי יש לי טעות בענין זה אשמח שיתקנוני.
הענין שנוי במחלוקת ר"ע ור"י אי רק כללות נאמרו מסיני או גם פרטות, (סוטה לז: חגיגה ו: זבחים קטז:).
אינו ענין לכאן, דסו''ס פרשת שמע והיה אם שמוע ודאי לא נאמרו בסיני וא''כ אף אם נאמרו פרטות הלכות תפילין בסיני מ''מ לא יכולים לכתוב פרשה שלא ניתנה להם, וכ''ש שדיני כתיבתה לא ניתנו להם.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
האחד בא לגור אמר:
דרומאי אמר:
בפשוטו לא הניחו תפילין עד ערבות מואב שאז נאמרו פרשת שמע ופ' והיה אם שמוע. אולי יש לי טעות בענין זה אשמח שיתקנוני.
הענין שנוי במחלוקת ר"ע ור"י אי רק כללות נאמרו מסיני או גם פרטות, (סוטה לז: חגיגה ו: זבחים קטז:).
אינו ענין לכאן, דסו''ס פרשת שמע והיה אם שמוע ודאי לא נאמרו בסיני וא''כ אף אם נאמרו פרטות הלכות תפילין בסיני מ''מ לא יכולים לכתוב פרשה שלא ניתנה להם, וכ''ש שדיני כתיבתה לא ניתנו להם.
כיון אמרו פרטיהם נאמרו בסיני, בכלל פרטיהם הוא מצוות תפילין ,וכיון שדיני תפילין לכתוב אלו הפרשיות הרי שנאמר להם לכתוב תפילין עם הפרשיות האלו, ומה בכך שעדיין שלא נאמרה הפרשה.
 

דרומאי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
כיון אמרו פרטיהם נאמרו בסיני, בכלל פרטיהם הוא מצוות תפילין ,וכיון שדיני תפילין לכתוב אלו הפרשיות הרי שנאמר להם לכתוב תפילין עם הפרשיות האלו, ומה בכך שעדיין שלא נאמרה הפרשה.
דין כתיבת פרשיות שבתפילין הוא כמו שהם בתורה לענין פתוחות וסתומות, וזה אינו רק ילפותא בעלמא שלמדים דין כתיבתם מכמות שהם בתורה, אלא דזהו דינם ליכתב פרשה שבתורה בתפילין וכדביאר היטב הגרי''ז החילוק בין תפילין למזוזה, וכיון שלא היה 'פרשת שמע' או 'פרשת והיה אם שמוע' קודם שנאמרו בערבות מואב, ע''כ לא שייך כלל ענין תפילין.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
האחד בא לגור אמר:
כיון אמרו פרטיהם נאמרו בסיני, בכלל פרטיהם הוא מצוות תפילין ,וכיון שדיני תפילין לכתוב אלו הפרשיות הרי שנאמר להם לכתוב תפילין עם הפרשיות האלו, ומה בכך שעדיין שלא נאמרה הפרשה.
דין כתיבת פרשיות שבתפילין הוא כמו שהם בתורה לענין פתוחות וסתומות, וזה אינו רק ילפותא בעלמא שלמדים דין כתיבתם מכמות שהם בתורה, אלא דזהו דינם ליכתב פרשה שבתורה בתפילין וכדביאר היטב הגרי''ז החילוק בין תפילין למזוזה, וכיון שלא היה 'פרשת שמע' או 'פרשת והיה אם שמוע' קודם שנאמרו בערבות מואב, ע''כ לא שייך כלל ענין תפילין.
ולכן מה ?
למעשה כל דיניהם נאמרו לפני כן .
למיטב זכרוני הגרי"ז אומר הפוך שרק מזוזה היא חפצא של פרשה שבתורה .
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
אני שואף להתבונן יחד
ולאט לאט אהיה יותר מסודר
לשאלתך
השליטה והאגו הם ממש מהות פנימית
אני הכרתי את אחד המיוחד מגדולי הדור שלא היה כמותו שתלטן
והוא עשה זאת בצורה שלא תאומן בכל התחבולות ובכל העוצמה
אלא מאי
כל האישיות שלו היתה כולה הזדהות והשתייכות לבוראו
הוא גם היה עבד וגם בן
הוא פשוט נלחם למען כבוד אדמו''רו שלו - הקב''ה
וגם לכבוד הבנים שלו - האחים
ובטח לכבודם של החכמים לפני כבודו של כל בן אחר של המלך
כי הם יותר קרויים בנים מסתם אינשי
אבל הכל חוזר אל אותו מקום הלא הוא מקומו של עולם יתברך
וכל רגש השתייכות חשוב ככל שיהיה הוא רק לפי הסדר וכנ''ל
הידד! אחי החיילים! בואו יחד נשתלט על העולם בתפילתנו
''מלוך על כל העולם כולו''
כי לא מסתפקים ברובו ככולו...
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
הבהרה נוספת
אני לא שונא אף אחד שאינו חושב כמוני
אדרבה באתי לבאר שרק החפצא של רוע הוא השנוא
ופנימיות הגברא טהור יהיה מה שיהיה
וע''ע נפה''ח בזה שהנקודה הטובה העיקרית שהיא היא העצמיות - מוגנת הרמטית ע''י שמסתלקת מזירת הפשע כשצריך
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
אאע''ה אינו ראיה, שכן קיים כל התורה קודם שניתנה, ויכל להניח תפילין עם כל הד' פרשיות, כמו שאכל מצה קודם יציאת מצרים. אבל ישראל שלא נאמר להם ד' פרשיות לכאורה לא יכולים להניח תפילין שכתוב בהם לטוטפות שמעכב בהן ד' פרשיות.
מצה למשל, יכול לקיים, כי מהותה היא לא רק משום יציאת מצרים, אבל תפילין שכתוב בהם ד' פרשיות דיציאת מצרים לא שייך כ"כ. אא"כ נאמר שהיו לו תפילין שכתוב בהם ברית בין הבתרים או כיו"ב.
 

הכהן

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
בפשוטו לא הניחו תפילין עד ערבות מואב שאז נאמרו פרשת שמע ופ' והיה אם שמוע. אולי יש לי טעות בענין זה אשמח שיתקנוני.
שמעתי בעש"ק שכבר דן בזה הרשב"א (אינני יודע מקומו), ומסיק שאין מוקדם ומאוחר, ופרשיות אלו נאמרו קודם!
 

דרומאי

משתמש ותיק
הכהן אמר:
דרומאי אמר:
בפשוטו לא הניחו תפילין עד ערבות מואב שאז נאמרו פרשת שמע ופ' והיה אם שמוע. אולי יש לי טעות בענין זה אשמח שיתקנוני.
שמעתי בעש"ק שכבר דן בזה הרשב"א (אינני יודע מקומו), ומסיק שאין מוקדם ומאוחר, ופרשיות אלו נאמרו קודם!
הלואי שתדע מקומו! אני בינתיים לא מצאתי.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
מישהו טען לי טענה מענינת
שיש חילוק בין תפילין של יד שהם לעצמו ומיועדים יותר לחיזוק קשר הפנימי הנפשי
לבין תפילין של ראש שהם יותר השתייכות חיצונית פומבית וראו כל עמי הארץ...
 

אלף זעירא

משתמש רגיל
בענין האם הניחו תפילין במדבר. דברי הרשב''א שהובאו לעיל הם במנחות לד
כמו''כ יעויין בספר אוצר הידיעות אסיפת גרשון [לפי סדר הא''ב] מערכת ת עמ' 685 שמרחיב בנידון ומביא כמה מ''מ בענין. יעויין גם בספר מכתבי תורה שפע חיים מהגה''ק מקלויזנבורג זצ''ל ח''ה מכתב שסט שמרחיב בנושא, ובתוה''ד מביא מזקינו הדברי חיים שאמר שדור המדבר הניחו תפילין דר''ת, עיי''ש ותרוה נחת.
מענין לענין, ראה במדבר קדמות להחיד''א עמ' צ שמביא מפרשים דהכתנות עור שהלביש הקב''ה לאדם הראשון היה תפילין, והקשה הא לא היו ממשקה ישראל ומן המותר בפיך כי לא הותר להם בשר, יעויי''ש.
 
בן של רב אמר:
הבהרה נוספת
אני לא שונא אף אחד שאינו חושב כמוני
אדרבה באתי לבאר שרק החפצא של רוע הוא השנוא
ופנימיות הגברא טהור יהיה מה שיהיה
וע''ע נפה''ח בזה שהנקודה הטובה העיקרית שהיא היא העצמיות - מוגנת הרמטית ע''י שמסתלקת מזירת הפשע כשצריך
בעניין מה שכתבת "לנשק ולהקיא". היינו שנאת רשע - שלכאורה סותר את עניין הלימוד זכות.
בספר המדות כותב מוהר"ן זי"ע שמי שמצדיק רשע גם הוא רשע. (אולי מקורו במשלי "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם") וכן כותב ש"מי שאינו מבין רשעת הרשעים הצבועים, הוא מתועב".
לעומת זה בליקו"מ תורה רפ"ב (אזמרה) מאריך לבאר שצריך לדון את אדם לכף זכות, ואפילו רשע הכי גדול, ומחדש רבינו שע"י שמוצאים בו נקודות טובות ודנים אותו לכף זכות - גם מן השמים דנים אותו לכף זכות ע"י זה, ויוכל לחזור בתשובה ואינו רשע יותר.
ולכאורה הדברים סותרים.
ולמיטב הבנתי - ברישא (בספר המידות) מדובר בצורך שלנו להתרחק ולהתבדל ולשנוא רֶשַׁע. היינו שמי שיודע מה עשה הרשע, ואעפ"כ אינו רשע בעיניו ולא שונא אותו ע"ז - סימן שהוא עצמו רשע. שהרי טבע האדם לשנוא את מי שפוגע בו עצמו או באהוביו, ואם אתה לא שונא את מי שפוגע בקב"ה - זה אומר שאתה לא אוהב את הקב"ה. (ודוגמא לדבר, פעם דיבר איתי יהודי דת"ל ששיבח את בן גוריון וראשי הציונות בזמנו. כעסתי וציינתי לו את העובדה שהם שלחו למות מאות אלפי יהודים בשואה, שלא רצו להציל. הוא כעס עלי בחזרה שאני מדבר "לשון הרע". והנה העובדה הידועה לו שהם חטאו והחטיאו את כל ישראל לא הפריעה לו, כך שהייתי צריך להזכיר את עניין השואה, וגם זה לא עזר)
לעומת זה בסיפא (בתורה רפ"ב) מדובר על הנקודה הטובה של הרשע. היינו שאין ספק שהוא רשע, אבל אעפ"כ יש לו נקודות טובות. אז למרות שצריך להכיר בכך שהוא רשע (כמובן כשברור בודאות, ואצ"ל שאין להאמין סתם ללשה"ר וגם מראה עינים יכול להטעות) - יש לשים לב על הנקודות הטובות שיש לו. שהרי אין יהודי שלא עשה גם דברים טובים. וגם בעל עבירה יש מה לדונו לזכות שאינו רשע כ"כ במה שעשה(בגלל כפיית היצר, או החינוך, ועוד אינספור דרכים). וע"יז דנים אותו משמים לזכות וכו'. אבל כל זה דווקא בגלל הנקודות הטובות. ולא חלילה בגלל שהעבירה לא חמורה.
ויוצא למעשה שזה ממש כך - צריך בו זמנית גם לשנוא אותו וגם לאהוב אותו. לשנוא את הרֶשַׁע ולאהוב את הנקודות הטובות.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
סוף סוף מישהו מסביר נהדר את הנקודה
כל הכבוד

רק לשים לב שהטוב שבו הוא עצמי
והרע הוא חיצוני
כמ''ש הלשם ועוד שזה העומק שיתגלה לעת''ל
שהנקודה הפנימית של היהודי היא רק טוב והרע הא לא מהעצמיות
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
דרומאי אמר:
בן של רב אמר:
מי אמר למי כמה פעמים 'אתם שלי' ועוד ביטויים רבים כאלו?
הקב''ה מיד כשהוציא אותנו ממצרים
והוא גם הלביש אותנו מיד ביציאה מדים של ההשתייכות
קוראים לזה טוטפות
וגם הוא ית' מניח כאלו (בברכות דף?)
שבהם כתוב שהוא משתייך אלינו כביכול וזוכר אותנו במוח ובלב כביכול
ובזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת 'קלני מראשי קלני מזרועי' כלומר אנא הקל מעלי קשה לי בראש וביד במוח ובלב כביכול
ששם הטוטפות המזכירות לי ללא הפסקה את הבן שלי שסובל
בפשוטו לא הניחו תפילין עד ערבות מואב שאז נאמרו פרשת שמע ופ' והיה אם שמוע. אולי יש לי טעות בענין זה אשמח שיתקנוני.

הרשב''א שואל כיצד הניחו כשנצטוו לפני היציאה ממצרים את פרשת קדש והיה כי יביאך
כשעדיין אין בתפילין את שמע והיה אם שמוע
ומהזכרון אני משחזר בערך שתירוץ אחד שם כמו שכתבת
ותירוץ שני כתב שהניחו מה שיש וזה היה כשר בינתיים
 
נבשר אמר:
לפי כותרת האשכול נראה לי שכל המושגים שכתבת מקורם בהרגשת השליטה והאגו, ובדיוק הפוך מדבריך האחרונים שם דיברת על פנימיות ומהות פנימית, לא כ"כ מבין לאן אתה שואף באשכול זה.

דוקא זה פשוט מאוד וגם נהדר ונפלא משני כיוונים חשובים.

1. אם ההרגשה הזו היא בעצם דבר נכון וכל מה שהתורה רוצה זה פרופורציות והבנה נכונה שההשתייכות למגזר וקהילה היא רק כמו הצטרפות למנין או לזימון - זה נותן קשר נפשי לכל המגזרים ולא סותר את ההשתייכות אלא רק מוצא לה מקום הגיוני ומידתי שאינו מוליד שנאה למגזר האחר.

2. כשהמגזר/הקהילה שלי עושים משהו שבמחשבה שנייה שלי הוא נגד התורה - התובנה הזו נותנת אומץ לא לנהוג כמותם אלא ללכת ישר בלי להרגיש שאני קורע את עצמי מהציבור ונשאר בודד
כי באמת זה רק להיפך אני מחזיק חזק בזה שאני חלק מכלל ישראל!
וכך אני רק מחזק את ההשתייכות הגדולה והעיקרית שלי

ובאמת כל התפילה סובבת סביב ההשתייכות הזו - שמתפללים על הכלל וכמטבע הלשון בשמונה עשרה.
וזה מתאים עם דברי הגר"א שאסור לחשוב בשמונ"ע על הפרט חוץ אלא לכוין לתיקון מה שנקרא: כנסת ישראל/נשמת ישראל הכללית/שכינה וכדו'

( אם משהו לא מתיישב על הלב אשמח לדעת כי אני עוסק בהסברה)
 

שניאור

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
גם ע''ע בנו אינו שלו. ועוד דמה שאין לו יחס הוא משום שלענין זה הוא כגוי ולא בגלל שהוא עבד.
לא נכון לגוי יש יחס ולעבד כנעני לא, ולע"ע אין יחס רק בגלל שהוא נושא שפחה כנענית
 

שרביה

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
הבהרה נוספת
אני לא שונא אף אחד שאינו חושב כמוני
אדרבה באתי לבאר שרק החפצא של רוע הוא השנוא
ופנימיות הגברא טהור יהיה מה שיהיה
וע''ע נפה''ח בזה שהנקודה הטובה העיקרית שהיא היא העצמיות - מוגנת הרמטית ע''י שמסתלקת מזירת הפשע כשצריך

והנה דברי התניא הידועים בפרק ל"ב וזה לשונו:
והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקי' חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך וכמ"ש במ"א באריכות: ומ"ש בגמ' שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בס' חרדים אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותו' אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעי' והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם [ולא אמר דה"עה תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]:
 
חלק עליון תַחתִית