פרק המניח: הוֹסִיף לוֹ רְצוּעָה אַחַת וָמֵת

[משה נפתלי]

הוֹסִיף לוֹ רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.

אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דִּטְעָה בְּמִנְיָנָא.

טְפַח לֵהּ רָבָא בְּסַנְדָּלֵהּ, אֲמַר לֵהּ: אַטּוּ הוּא מָנֵי?! וְהָתַנְיָא: גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין קוֹרֵא, וְהַשֵּׁנִי מוֹנֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר 'הַכֵּהוּ'.

אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דִּטְעָה דַּיָּנָא גוּפֵהּ.

לבי לבי על השמש המסכן. בית־הדין טועה, והוא משלם את המחיר.

הלוא הדיין הוא זה שנתן את הפקודה 'הכהו', והוא, השמש הנאמן, מילא את תפקידו באמונה; ובסוף, מי נושא בתוצאות? השמש! על מי מוטל עונש ההגלייה הכבד מנשוא? על השמש!

מתחמץ הלב.

[איש ווילנא]

בפשוטו הלכה זו מבוססת על כך שאין שליח לדבר עבירה.
[ובקצות החושן עמד על כך שהלא דעת התוס' בב"ק דף עט
שבשוגג יש שליח לדבר עבירה ואם כן אמאי אין לחייב את הדינים].

אמנם שורש טענתך היא אמאי אי אפשר לפטרו מטעם "אונס".

[יחד כל שבטי ישראל]

בפשוטו הלכה זו מבוססת על כך שאין שליח לדבר עבירה.
[ובקצות החושן עמד על כך שהלא דעת התוס' בב"ק דף עט
שבשוגג יש שליח לדבר עבירה ואם כן אמאי אין לחייב את הדינים].

אמנם שורש טענתך היא אמאי אי אפשר לפטרו מטעם "אונס".

אונס למה? על דעת כן קיבל על עצמו?
נחמץ ולא מתחמץ?

[מתון מתון]

חידושי רבי דב לנדו.PNG

[חימקו]

הוֹסִיף לוֹ רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.

אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דִּטְעָה בְּמִנְיָנָא.

טְפַח לֵהּ רָבָא בְּסַנְדָּלֵהּ, אֲמַר לֵהּ: אַטּוּ הוּא מָנֵי?! וְהָתַנְיָא: גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין קוֹרֵא, וְהַשֵּׁנִי מוֹנֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר 'הַכֵּהוּ'.

אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דִּטְעָה דַּיָּנָא גוּפֵהּ.

לבי לבי על השמש המסכן. בית־הדין טועה, והוא משלם את המחיר.

הלוא הדיין הוא זה שנתן את הפקודה 'הכהו', והוא, השמש הנאמן, מילא את תפקידו באמונה; ובסוף, מי נושא בתוצאות? השמש! על מי מוטל עונש ההגלייה הכבד מנשוא? על השמש!

מתחמץ הלב.

אפשר להמליץ על זה "שליח עניא מאי קא עביד?" (חגיגה י, ב)

[משה נפתלי]

מתחמץ הלב.

פתאום הבריק במוחי הפסוק 'וְהָאֱלֹדִים אִנָּה לְיָדוֹ', נזכרתי בקושיית רש"י ('ולמה תצא זאת מלפניו?') ובתשובתו – וייטב לבי.
 

[משה נפתלי]

אמאי אי אפשר לפטרו מטעם "אונס".

.

בפרק ששה עשר מהלכות סנהדרין כותב הרמב"ם:

הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים קוֹרֵא, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּדַּיָּנִים מוֹנֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר לַחַזָּן 'הַכֵּה'. כָּל זְמַן שֶׁמַּכֶּה - עַל פִּיו הוּא מַכֶּה. מֵת תַּחַת יָדוֹ - פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף רְצוּעָה אַחַת עַל הָאֹמֶד וָמֵת, הֲרֵי הַחַזָּן גּוֹלֶה.

ומבאר הרב 'ערוך לנר' בפרק שני דמכות, דלדעת הרמב"ם אוקימתא דרב שימי מנהרדעא נדחתה מהלכה, ובטעה הדיין במנין – אין החזן גולה, דאונס גמור הוא, כיון דעל פי הדיין הלקה.