שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו,
כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי,
אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר.
וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל.
א"ר יהושע: הרואה טי"ת בחלומו - סימן יפה לו. מ"ט? אילימא משום דכתיב טוב, אימא: וטאטאתיה במטאטי השמד! חד טי"ת קאמרינן.
אימא: טומאתה בשוליה! טי"ת בי"ת קאמרינן.
אימא: טבעו בארץ שעריה! אלא, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וירא אלהים את האור לא כתיב טי"ת.
הוספה באה אחרי העיקראלימלך אמר:הוא התכוין להוסיף את פי' הרמב"ן. ויעוין בשו"ת חת"ס קובץ תשובות צ' ובהערות שם
יש צדק בטענתך, הרמב"ן עצמו מביא את הגמ' שם בסו"ד ובהתחלה סמכתי ע"ז. רק אחרי שהעתקתי ראיתי שזה בעמוד הבא והתעצלתי לגזור פעמיים מהאוצר.יוסף יוסף אמר:הוספה באה אחרי העיקראלימלך אמר:הוא התכוין להוסיף את פי' הרמב"ן. ויעוין בשו"ת חת"ס קובץ תשובות צ' ובהערות שם
צריך להביא את הגמרא ועליה את ההוספה
ים סוף אמר:התחדשה לי ידיעה מעניינת, (אולי ידועה לאחרים), אשמח אם יוכל מאן דהוא לבאר לי את הדברים.
במבי אמר:אמר ר' יהושע: הרואה טי"ת בחלומו — סימן יפה לו. (ב"ק נה.) וצ"ב מדוע נחשוב שלא כך?
אך א"ל שכידוע "טויט" זה מת באידיש (וכן DEAD באנגלית) והיינו חושבים שזה סימן רע, קמ"ל שלא.
בילקוט שמעוני פרשת ואתחנן: אמר רבי יהושע בן לוי, הרואה תשעה באב בחלום – סימן יפה לו. מאי טעמא, אילימא משום טי"ת, אימא 'טבעו בארץ שעריה'. אלא וכו'. כ"ה בדפוס הראשון (שאלוניקי רפ"ו). והוא פענוח פנטסטי של המאמר בסוף הפרה 'הרואה ט"ב בחלום'.
סיפר המלמד לילדים בחידר "למה נקרא לוט לוט? מפני שלוט ר"ת "לוט ויל טרינקן" [לוט רוצה לשתות] שהרי לוט השקוהו בנותיו והשתכר.במבי אמר:צריך לדעת ש"טויט" באידיש זה "מת"
במבי אמר:בברכות איתא: ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון [פתח החצר והבית] כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות (דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר (ברכות לה:)
ומכנגד בירושלמי שביעית כתוב: אמר ריב"ל כתיב (שופטים יא) ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סיסיתא ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות. (פ"ו ה"א)
וא"כ להפטר מהמצוות זה טוב או לא ?
במבי אמר:במבי אמר:א"ל שהכוונה על דרך השלילה, שמצאנו שיהושע וכלב אמרו "טובה הארץ מאד מאד" וכאן כתוב רק "ארץ טוב" וזאת השאלה מדוע היא נקראת רק כך ולא יותר? והתשובה מפני שפטורה ממעשרות, כי אם הייתה חייבת היתה טובה מאד.
ועפ"ז הוספתי שניתן להסביר את השאלה ששאלו בני הישיבה את החתן לאחר החתונה, מצא או מוצא -
שמצא זה הצד השלילי שמצא "טוב" ובעוד שמצאנו ציונים יותר חיוביים מ"טוב", שהרי אצל המוות נאמר והנה טוב מאד זה המוות, אך כמובן המוות מצלצל לא באופן הכי חיובי, אז אמרו "מוצא מר ממוות" שיצא המר מהמוות (שהרי מר זוהי טפה כ"מר מדלי" וכאן הוא ללא הטיפה של מה"מ) ומצאנו שהאהבה מכונה מוות "כי עזה כמוות אהבה"
וא"כ החתן המאושר א"ל שאמר דווקא "מוצא" שמת על אשתו, וכך גם מובן מדוע זהו לשון הווה שכעת שמח, ולא "מצא" על משהו שהיה בעבר !
אבל אם המשפחות מדי חשובות נראה לי שהסיום יפיל אותם על הרצפה וחשש פיקו"נ ועדיף להמנע.
במבי אמר:
במבי אמר:בברכות איתא: ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון [פתח החצר והבית] כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות (דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר (ברכות לה:)
ומכנגד בירושלמי שביעית כתוב: אמר ריב"ל כתיב (שופטים יא) ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סיסיתא ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות. (פ"ו ה"א)
וא"כ להפטר מהמצוות זה טוב או לא ?
במבי אמר:ועפ"ז הוספתי שניתן להסביר את השאלה ששאלו בני הישיבה את החתן לאחר החתונה, מצא או מוצא -
שמצא זה הצד השלילי שמצא "טוב" ובעוד שמצאנו ציונים יותר חיוביים מ"טוב", שהרי אצל המוות נאמר והנה טוב מאד זה המוות, אך כמובן המוות מצלצל לא באופן הכי חיובי, אז אמרו "מוצא מר ממוות" שיצא המר מהמוות (שהרי מר זוהי טפה כ"מר מדלי" וכאן הוא ללא הטיפה של מה"מ) ומצאנו שהאהבה מכונה מוות "כי עזה כמוות אהבה"
וא"כ החתן המאושר א"ל שאמר דווקא "מוצא" שמת על אשתו, וכך גם מובן מדוע זהו לשון הווה שכעת שמח, ולא "מצא" על משהו שהיה בעבר !
אבל אם המשפחות מדי חשובות נראה לי שהסיום יפיל אותם על הרצפה וחשש פיקו"נ ועדיף להמנע.
במבי אמר:במבי אמר:
במבי אמר:בברכות איתא: ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון [פתח החצר והבית] כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות (דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר (ברכות לה:)
ומכנגד בירושלמי שביעית כתוב: אמר ריב"ל כתיב (שופטים יא) ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סיסיתא ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות. (פ"ו ה"א)
וא"כ להפטר מהמצוות זה טוב או לא ?
וא"ל שהכוונה על דרך השלילה, שמצאנו שיהושע וכלב אמרו "טובה הארץ מאד מאד" וכאן כתוב רק "ארץ טוב" וזאת השאלה מדוע היא נקראת רק כך ולא יותר? והתשובה מפני שפטורה ממעשרות, כי אם הייתה חייבת היתה טובה מאד.
ועפ"ז הוספתי שניתן להסביר את השאלה ששאלו בני הישיבה את החתן לאחר החתונה, מצא או מוצא -
שמצא זה הצד השלילי שמצא "טוב" ובעוד שמצאנו ציונים יותר חיוביים מ"טוב", שהרי אצל המוות נאמר והנה טוב מאד זה המוות, אך כמובן המוות מצלצל לא באופן הכי חיובי, אז אמרו "מוצא מר ממוות" שיצא המר מהמוות (שהרי מר זוהי טפה כ"מר מדלי" וכאן הוא ללא הטיפה של מה"מ) ומצאנו שהאהבה מכונה מוות "כי עזה כמוות אהבה"
אבל אם המשפחות מדי חשובות נראה לי שהסיום יפיל אותם על הרצפה וחשש פיקו"נ ועדיף להמנע.
וניתן להביא ראיה נוספת שהרי הגמ' בפרק ו' בברכות אומר שמוציא הוא לשון עבר, "ומוצא אני מר ממוות" נראה שהוא לשון עתיד שהרי כתוב אֶפְתַּ֤ח עַל־שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם־מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ (ישעיה מא-יח)
ולשון עתיד לגבי אשה הווה חיובי שהרי "אשת חיל מי ימצא"
ים סוף אמר:התחדשה לי ידיעה מעניינת, (אולי ידועה לאחרים), אשמח אם יוכל מאן דהוא לבאר לי את הדברים.
הגמ' בב"ב ק:במבי אמר:במבי אמר:במבי אמר:
וניתן להביא ראיה נוספת שהרי הגמ' בפרק ו' בברכות אומר שמוציא הוא לשון עבר, "ומוצא אני מר ממוות" נראה שהוא לשון עתיד שהרי כתוב אֶפְתַּ֤ח עַל־שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם־מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ (ישעיה מא-יח)
ולשון עתיד לגבי אשה הווה חיובי שהרי "אשת חיל מי ימצא"
הגמ׳ בב״ק דורשת שרוחב הדרך לעיר מקלט היה 32 אמות שכתוב ״תכין לך הדרך״ - דרך הדרך (דף ק:)
(כלומר שסתם דרך הינו 16 אמות ו״הדרך״ הוא כפול)
וא״ל שאשה זה 306 בגי׳ ו״האשה״ זה 612 כתורה ברית ותרי״ג
במבי אמר:אפשר עוד לרמוז את אי המצאות האות ט' בעשרת הדברות מכיוון שבלטינית משמעות הביטוי "אין טוטו" (In toto) זה "באופן מושלם" והרי התורה לא הושלמה כלל.... שהרי ישי בה פריה ורביה ולכל ת"ח יש זכות וחובה להוסיף מדיליה חידושים של אמת בעסקו בה
(וכמו המילה טוטאלי - וזה הולך יפה גם עם מה שמביא הבן יהוידע שחיבור האיש והאשה רמוז בט' שזה הרי השלימות)
https://dictionary.cambridge.org/dictionary/english/in-toto
אגב גררא אעתיק קטע מרשימותי:
אולי אפשר להסביר את השמטתה של האות ט' מעשרת הדברות (השניות) מהבן יהוידע הנ"ל
אִשָּׁה גֹּלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית, אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי (ישעיה נד, ה). נראה לאו על כל גופה קאמר הכי אלא מדבר על אותם ארבעה דברים שהם לצורך הלידה שנמצאים אצל האשה בלבד דאלו נחשבים גולם רצונו לומר כדבר שלא נגמר יען כי הם משמשים לצורך ההריון וכיון שאינה מתעברת אלא אחר שיבא עליה ביאה ראשנה שאז עשאה כלי וראויה לקבל אחרי זה העיבור ולכך נחשבים גולם מעיקרא ועד שתהיה בסוג כלי דהיינו בביאה ראשנה אז נשלמים.
והנה בענין כְּלִי האמור גבי אשה אמרתי רמז נכון בס"ד כי חבור איש ואשה רמוז באות ט' יען בחבורם יחד נקראו אדם דכתיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב) וידוע אָדָם במספר קטן הוא ט' [4+4+1=9] ובמספר גדול מ"ה [1+4+40=45] וגם מספר גדול זה של אדם נרמז באות ט' כי אות ט' במספר הקדמיי אבג"ד הוזח"ט [45] עולה אות ט' גימטריא מ"ה.
נמצא תואר אָדָם שנקראו בו חיבור איש ואשתו רמוז באות ט' וכמה מעלות נרמזו באות ט' כי היא במלואה טי"ת תתחלף בא"ת ב"ש באותיות אָמֵן [91] שהם חיבור הוי־ה אדנ־י [91] ומספר שם פי־א [91] הרמוז בראשי תיבות פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) ומספר שם סא־ל [91] הרמוז בראשי תיבות אַתָּה סֵתֶר לִי (תהלים לב, ז) ומספר אִילָן [91] ומספר מַאֲכָל [91] הרי כמה מעלות נרמזו באות טי"ת.
נמצא שם אָדָם המורה על חיבור איש ואשתו כדכתיב 'וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם' רמוז באות ט' והנה אחר אות ט' באלפא ביתא תמצא אותיות כְּלִי לרמוז בחיבור הראשון שמתחברים הזכר והנקבה דאז יש להם תואר אָדָם הרמוז באות ט' אז אחר חיבור זה הראשון היא נעשית כְּלִי לכן אותיות כלי באים אחר אות ט' וסמוכים לה.
והנה כאן עשה סמך לדבר זה של כלי האמור על האשה בפסוק כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיה נד, ה) כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ובעלה, והקדוש ברוך הוא עֲשָׂאָם כְּלִי על ידי ג' קדושות של 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרָאֵל' שהם ראשי תיבות 'כְּלִי' ורמז בזה רמז גדול על שם אחד מן ע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' (שמות יד, יט) ששם זה נקרא כְּלִי והשם יתברך האיר להם לישראל מן שם הקדוש הנקרא כְּלִי שהוא שם שמונה־עשרה משמות ע"ב ובזה עֲשָׂאָם כְּלִי שהוא ראשי תיבות 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרׇאֵלִים'.
וזהו שנאמר בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, 'בֹעֲלַיִךְ' אותיות 'ע"ב כְּלִי' כלומר על ידי שם כְּלִי שהוא משמות ע"ב שהוא חסד בו עֹשַׂיִךְ שמתקנים אותך בסוד כלי דכמו האשה הגשמית בעלה עושה אותה כלי כן הקדוש ברוך הוא עושה אותך כְּלִי בשלשה קדושות של 'כהנים לוים ישראלים'. (סנהדרין כב:)
וה"אדם" משלים בעצם את הכל.