שמעתי אתמול סיפור נורא על אברך עני ואביון שאין לו או לאשתו שום הכנסה כלל, אפס ממש, והוא מתפרנס מקופת הצדקה. (הוא איננו אשם בזה, יש שם סיטואציה מיוחדת, והרבנים ביררו את מצבו ואישרו לו לקבל כספי צדקה).
יהודי אחד שמע על מצבו הקשה ושלח לו כמה ארגזים של בשר הודו ובסה"כ 30 קילו(!).
הנ"ל נוהג שלא לאכול בשר הודו, כיון שאין לזה מסורת קדמון.
האברך לקח את כל הבשר שקיבל והכניסו לביהכ"נ מסויים בירושלים, ורשם על הארגזים "הפקר לכל".
כשנשאל למה לא מכר את הבשר, כדי שיקנה עם זה מוצרים אחרים, ענה האברך "חששתי מפני 'לפני עוור', הרי אני נוהג לא לאוכלו.
מבלי לדון על האברך הזה באופן ספציפי, הסתפקתי אם יש מקום חשש לפני עוור על כזה דבר שמישהו נוהג שלא לאוכלו, ואחרים נוהגים שכן לאוכלו, כיון ששמעתי שיש מקור בפוסקים שאין זה נקרא מכשול למי שאוכלו, כיון שיש לו על מי לסמוך, וא"כ גם הנותן לו אינו עובר בלפני עור.
א. האם מישהו כאן יודע את מקור ההיתר הזה.
ב. האם ידוע למישהו אם יש חולקים (ראשונים, אחרונים?) על היתר זה וסוברים שגם בכה"ג יש איסור לפנ"ע.