יש כפל במישמוש?

לישועתך קויתי השם

משתמש ותיק
פותח הנושא
תלמיד קטן אמר:
לישועתך קויתי השם אמר:
בירושת נכד - מישמוש, יש כפל?

ממליץ להסביר יותר

מי שאביו נפטר בחיי סבו, הוא יורש את הסבא (דין זה נקרא מישמוש, ואינני בקי בו כ"כ)

השאלה היא אם אביו בכור, אם הוא מקבל כפל מדין בכור?
 

בשלמא

משתמש ותיק

ראה שו"ע רע"ו סעי' ג'
ואנצלפ"ת
אף על פי שהנכד יורש "מכח אבוה דאבא", מכל מקום יש ראשונים סוברים שיורש אף מכח אביו671, ושני כוחות יש לו בירושה זו, ויכול ליטול מאיזה כח שירצה, ונוטל מהכח שטובתו היא ליטול ממנו672. ומכל מקום כתבו ראשונים, שבמקום שנעקר בזה דין הירושה של אביו לירש ולהוריש, אין הנכד יכול לרשת "מכח אבוה דאבא", ולפיכך הוצרכו לימוד מיוחד שאין הבכור נוטל פי שנים ב"ראוי" של ירושה שנופלת לו מזקנו673, שאילו היה הבכור נוטל בראוי לא היו האחים הפשוטים יכולים לומר שהם באים לרשת מכח אבי אביהם, והרי אין הוא בכור לזקנו674, לפי שהבן קודם לבניו בנכסי מורישו, ויורש הוא בקבר כדי להוריש לבכורו פי שנים, ורק כשבא הנכד להיפטר מבעל חובו של אביו יכול הוא לרשת מכח זקנו675. ומהאחרונים יש מבארים בשיטת גאונים - שלא נתקבלה להלכה - שאכן מטעם זה הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי זקנו, לפי שהאחים הפשוטים אומרים שהם באים מכח אבי אביהם, ואין האב קודם אלא כשהוא בחיים, אבל כשהוא בקבר הנכד קודם לו, ולפיכך דוקא בכור בן פשוט הוא שאינו נוטל פי שנים בנכסי זקנו, אבל בכור בן בכור נוטל פי שנים מאחיו בחלק הבכורה של אביהם שיורשים הם מזקנם676, לפי שאת חלק הבכורה אינם יכולים לרשת מכח הזקן, אלא מכח אביהם שבקבר, וכיון שמכח אביהם הם יורשים, נוטל הבכור בזה פי שנים677. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שחולקים בעיקר הדבר וסוברים שאין הנכד יורש אלא מכח עצמו בלבד678, לפי שבמקום שיש ירושה עצמית אין המת יורש בקבר להנחיל לאחרים679.
671. ראב"ד שבציון 657; עי' רבנו יונה דלהלן; שו"ת שארית יוסף סי' א; שו"ת רע"א ח"א סי' קלב וח"ה סי' קטז.
672. שארית יוסף שם. וכ"כ בקוב"ש אות שמה, בד' רש"י כתובות סט א ד"ה רב אשי, עי"ש.
673. ע"ע ירושת הבכור.
674. ועי' שו"ת הרמ"א סי' ג קו' כעי"ז, ורע"א שם עוד קושיא כעי"ז, וחזו"א ב"ק סי' טו ס"ק ח בדעתו.
675. רבנו יונה קכה ב (עמ' תמו) בתי' א', וכעי"ז בשו"ת רע"א שם ושם, ועי' רבנו יונה שם תי' ב' בע"א, ועי' אמרי משה סי' לח אות א - ג.
676. עי' בה"ג הל' נחלות (מקי"נ ברלין עמ' 434 וירושלים ח"ב עמ' 503), הובא ברמב"ן ובשא"ר קטז ב, ונחלקו עליו, וע"ע ירושת הבכור מעוד ראשונים.
677. אמרי משה שם אות ד, ועי"ש בטעם שצריך לימוד בבכור בן פשוט שאינו נוטל בראוי, ובטעם שבבכור בן בכור אינו כראוי אלא כמוחזק, וע"ע הנ"ל.
678. קוב"ש שם בד' רמ"ה וריטב"א ורא"ש וריב"ש בשמ"ק כתובות שם. וכ"נ לאחרונים שבציון 622 שירש מאביו את זכות הירושה, וא"כ אין האב עצמו יורש, ולכאורה נ' שכ"ה לראשונים שבציון 609 שעומד במקום אביו, (ועי' רבנו יונה שם, וצ"ע).
679. קוב"ש שם, ועי' ציונים 377, 637, ובציון הקודם.


 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
תלמיד קטן אמר:
לישועתך קויתי השם אמר:
בירושת נכד - מישמוש, יש כפל?

ממליץ להסביר יותר

מי שאביו נפטר בחיי סבו, הוא יורש את הסבא (דין זה נקרא מישמוש, ואינני בקי בו כ"כ)

השאלה היא אם אביו בכור, אם הוא מקבל כפל מדין בכור?

ברור, בנות צלפחד נטלו גם את חלק בכורת אביהם, כמפורש ב'יש נוחלין' (קכ"ב:).
 
 
אי אפשר לראות את הנידון הזה בלי להזכיר את החידה הנפלאה שחד לנו רבינו שמעון קיירא והביא הרמב"ן דבריו

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד ב
ובהלכות גדולות אשכחן מילתא דאתמהא בהא דכתוב בהו הכי, כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק, מת אביו פשוט בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור אף נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, והיכי דמי ראוי ומוחזק, יעקב ראוי לירש יצחק, מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק, אם מת יעקב ראובן נוטל פי שנים בנכסיו, מת יעקב בחיי יצחק ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואף על גב דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו, דהוה ליה ראובן בכור בן בכור, אבל (בן) בכור בן פשוט אינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, האי הוא לישנא דהלכות גדולות, ולאו דיקא הוא דלא אמרינן דשקיל אלא כפילת אביו כלומר כאלו אביו קיים כך חולקין בניו עם אחי האב, אבל בחלוקת עצמן ראוי הוא ודאי ואינו נוטל בהן פי שנים, וכן פי' רב יהוסף הלוי ז"ל, ואינו צריך לפנים.

מי יפתור החידה? מה בין אבא פשוט שכבר נסתלק מן העולם ועתה מת אביו שבנו הבכור אינו נוטל בירושת הזקן פי שנים משום ראוי, לאבא בכור שנלב"ע ושוב מת אביו שבנו הבכור נוטל פי שנים בחלק בכורתו בירושת הסב?
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
אי אפשר לראות את הנידון הזה בלי להזכיר את החידה הנפלאה שחד לנו רבינו שמעון קיירא והביא הרמב"ן דבריו
חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד ב
ובהלכות גדולות אשכחן מילתא דאתמהא בהא דכתוב בהו הכי, כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק, מת אביו פשוט בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור אף נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, והיכי דמי ראוי ומוחזק, יעקב ראוי לירש יצחק, מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק, אם מת יעקב ראובן נוטל פי שנים בנכסיו, מת יעקב בחיי יצחק ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואף על גב דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו, דהוה ליה ראובן בכור בן בכור, אבל (בן) בכור בן פשוט אינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, האי הוא לישנא דהלכות גדולות, ולאו דיקא הוא דלא אמרינן דשקיל אלא כפילת אביו כלומר כאלו אביו קיים כך חולקין בניו עם אחי האב, אבל בחלוקת עצמן ראוי הוא ודאי ואינו נוטל בהן פי שנים, וכן פי' רב יהוסף הלוי ז"ל, ואינו צריך לפנים.
מי יפתור החידה? מה בין אבא פשוט שכבר נסתלק מן העולם ועתה מת אביו שבנו הבכור אינו נוטל בירושת הזקן פי שנים משום ראוי, לאבא בכור שנלב"ע ושוב מת אביו שבנו הבכור נוטל פי שנים בחלק בכורתו בירושת הסב?
צריך להסב כוונתו, דבכור בן פשוט, הכפל שיכול לקבל בנכסי הסב - אינו כפלו של אביו, שהרי פשוט הוא, אלא יכול לקבל מתוך חלקת אביו בסביו - כפל, אבל זה אינו נוטל, לפי שהוא ראוי.
אבל בכור בן בכור, נוטל פי שנים בנכסי הסב, אבל לא פי שנים הבאים מכח בכורתו בתוך חלקת אביו, אלא פי שנים הבאים מכח בכורת אביו בנכסי סביו.

ואכן, ה'פי שנים' הם שונים לגמרי בערכם זה מזה.

וכן צריך לומר בכוונת רשב"ם קטז:, עיין מה שהקשו בתוספות עליו. אבל דברי רשב"ם רק ליישב לשון התוספתא, וכן נראה לשון בה"ג - שהוא בעקבות התוספתא.
 
ובכן אמר:
צריך להסב כוונתו, דבכור בן פשוט, הכפל שיכול לקבל בנכסי הסב - אינו כפלו של אביו, שהרי פשוט הוא, אלא יכול לקבל מתוך חלקת אביו בסביו - כפל, אבל זה אינו נוטל, לפי שהוא ראוי.
אבל בכור בן בכור, נוטל פי שנים בנכסי הסב, אבל לא פי שנים הבאים מכח בכורתו בתוך חלקת אביו, אלא פי שנים הבאים מכח בכורת אביו בנכסי סביו.

הפירוש שכתב מר - פירוש נחמד הוא, וכך מפרש הרמב"ן עצמו שם כמה שורות קודם את התוספתא, אבל ממה שהביא הרמב"ן לאחר מכן את דברי בה"ג כ'מילתא דאתמהא' נראה שמפרש דבריו כפשטות לשונו, ולא היסב כוונתו לענין זה, חרף העובדה שבכך הניח את דברי רב שמעון בתימה.

למעשה בשילהי הדברים שצירפתי כאן פירשתיו אנכי הקטן בשעתו בדרך מרווחת (כפי הנראה לעניות דעתי).
הצג קובץ מצורף עיין עליו - רואין אותו כאילו הוא קיים.docx
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הפירוש שכתב מר - פירוש נחמד הוא, וכך מפרש הרמב"ן עצמו שם כמה שורות קודם את התוספתא, אבל ממה שהביא הרמב"ן לאחר מכן את דברי בה"ג כ'מילתא דאתמהא' נראה שמפרש דבריו כפשטות לשונו, ולא היסב כוונתו לענין זה, חרף העובדה שבכך הניח את דברי רב שמעון בתימה.
נניח לעת עתה את פירושי - אם נכון הוא או נחמד, ונעסוק, ברשותו, בפירוש שהעלה.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
למעשה בשילהי הדברים שצירפתי כאן פירשתיו אנכי הקטן בשעתו בדרך מרווחת (כפי הנראה לעניות דעתי).
עיין עליו - רואין אותו כאילו הוא קיים.docx
א. חידש לומר בכוונת בה"ג, שבחלק בכורה הוא שנוטל פי שנים. יעבור נא אדוני לאטו על דברי בה"ג, דלדעתי - אין כלל משמעות דברי בה"ג על חלק בכורה בלבד, אלא שהבכור בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, בלי לחלק בין חלק בכורה לחלק פשוט.
ב. כפי שהראה, דברי בה"ג בעקבות התוספתא נאמרו, ולשון התוספתא הובאה בירושלמי, ושם מוכח דהכוונה על 'פי שנים' דאביו בתוך נכסי אביו, ולא על 'פי שנים' שלו בין אחיו.
ומה שהטה דברי הירושלמי להלן, לדעתי עייל פילא בקופא דמחטא.
ג. לקח את דברי הרמב"ם הידועים, שכבר תמה בהם הטור, ודברו בהם המפרשים זה בכה וזה בכה, והסיבם לחדש שהאב היורש את בנו בקבר - מוחזק הוא, ולכן יש לבנו הבכור פי שנים בהם.
  • לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם יש בנכסים אלו חלק בכורה, אזי אינם יורשים כאחד.
  • כל חידושו אודות חילוק ה'רואין כאילו הוא קיים' לעומת ה'עיין עליו' - לא ידענא מה אידון מה, ולדעתי הם מגדלים הפורחים באויר (ואחר כך מקשה על דברי הירושלמי, כאשר פשטות לשונם הוא שעניינם אחד, ש'עיין עליו' שמא הוא קיים על ידי יוצאי יריכו. ולכן נקט 'כאילו אביו קיים'.). ועוד לחדש בכך שבחלק בכורה ש'רואים כאילו הוא קיים' - הוה שאכן המת יורש חלק זה ממש, ולכן לוקח עתה בנו פי שנים דהוה מוחזק.
  • והגדולה מכולן. הרי יוצא מיסוד זה, שבכל ירושת אחים, לדעת הרמב"ם ובה"ג - לוקח הבכור פי שנים. וזאת לא כתבו רבוותא אלו כלל, רק באגב, בדין ירושת בני הבכור. אתמהה.
ד. בלשון הדרש ד'מה משפט' כו', על פי פירושו יוצא שהמשפט האמור לענין פשיטות שאותו רואין כאילו האב קיים - מיירי בירושת אב את בנו דווקא, ואילו המשפט האמור לענין כפילה רואין כאילו האב קיים - היינו גם אב שיורש את אבי האב. ואני איני יודע איך יתקיים זה בלשון חז"ל הפשוט.
ה. הרמב"ם הרי להדיא אינו מסכים שבכור בן בכור יטול פי שנים בחלק בכורת אביו שבנכסי אבי אביו, ולדידיה - איך יפרש דרש זה ד'מה משפט כו' רואין כאילו הוא קיים', שכתב בו מר שהיינו שהוה מוחזק ממש.

מקווה שאני מובן. וכמו כן, אתייג נא את הרב @ספר וסופר, שנתן תודה למר, ונראה שעבר על הדברים ומצאם כנים ואמיתיים.
 
כבוד הרב @ובכן שליט"א,

ראש לכל תקרב רנתי לפניך על המשמוש היסודי בדבריי (דבר שלמען האמת אף אני עצמי לא עשיתי כעת, שמועה זו שניתיה לפני י"ב שנה ושר השכחה שלט בה, אלא שאת 'מילתא דאתמהא' מידכר דכירי אינשי, ובכל אופן נוכח תגובתך עיינתי שוב יותר ברצינות).
ואעיר כדלהלן:

ובכן אמר:
א. חידש לומר בכוונת בה"ג, שבחלק בכורה הוא שנוטל פי שנים. יעבור נא אדוני לאטו על דברי בה"ג, דלדעתי - אין כלל משמעות דברי בה"ג על חלק בכורה בלבד, אלא שהבכור בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, בלי לחלק בין חלק בכורה לחלק פשוט.

האמת היא ש'חידוש' זה אינו דומה עלי לחידוש כלל, כי על פניו בחלק הפשיטות של הבכור אין תואר 'בכור' משמש כל עיקר, ומובן מאליו שכשמדברים על בכור הכוונה היא לענין חלק בכורתו בלבד. (אם דעת כבודו לצאת ולדון בדבר החדש שיש משמעות לבכורה גם בחלק הפשיטות - אני פתוח לשמוע).
מה שלא יהיה - אם אני מבין נכון, זו הערה אגבית ונקודתית שאיננה משמעותית לעצם הדברים.

ובכן אמר:
לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם יש בנכסים אלו חלק בכורה, אזי אינם יורשים כאחד.
...
ה. הרמב"ם הרי להדיא אינו מסכים שבכור בן בכור יטול פי שנים בחלק בכורת אביו שבנכסי אבי אביו

'לא הזכיר' - אמת היא, ואיני מתווכח על כך. אבל במה שכן הזכיר נקט לשון 'מורישיו', ולדעתי העניה לשון זו איננה כוללת בהכרח חלק בכורה שמתנה קרייה רחמנא ולא ירושה.
(נ.ב. לשון 'מורישיו' שכתב הרמב"ם איננה לשון בעלמא, והגמ' בב"ב קנט: הופכת במשמעותה ומבארת שכוונתה אחים או אחי האב, עי"ש, והם האמורים בפרשת נחלות, וחלק בכורה כלל איננו ענין לפרשת נחלות ונשנה בפרשה בפני עצמה 'לתת לו פי שנים' - וזה עיקר גדול לסוגיית חלק פשיטות וחלק בכורה).

וכנ"ל שהראיה לכך היא מדברי הרמב"ם בפ"ב ה"ז שלמדנו מדבריו אגב אורחא שבכור נוטל פי שנים בנכסי אחיו כשאביו מת (ואף לא ראה הרמב"ם צורך להשמיענו כן לגודל פשיטות הדבר ואי-שייכותו לדבריו בפ"ג ה"א).

(יתר הערותיו, כמדומה - הצעת דעתו הוא היא, ודבריי האמורים בקובץ הרי הם שטוחין כלפי העם ולא אכפלם, והמעיין יבחר).

***

מכיון שזיכיתני לעיין בדברי הרמב"ם בפ"ג ה"א מהלכות נחלות, אתענין לשמוע דעתך עם דעת יתר החברים על דבר מענין נוסף שנמצא ברמב"ם שם, שכתב:
רמב"ם הלכות נחלות פרק ג
אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו ... וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשין כאחד

והראב"ד שם בהשגותיו כתב:
+/השגת הראב"ד/ וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשין אותה כאחד. א"א דבר זה למד ממשנת ערכין פ' השג יד עכ"ל.+

ולכאורה הראב"ד גילה אזנינו בסוד גדול, שהטעם שספינה בים נחשבת ראוי ולא מוחזק הוא משום שאיננה בת 'תפיסת יד', וחלק בכורה 'מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה' (ב"ב קכד.), ולזה מציין הראב"ד דברי המשנה בערכין יז: שמי שעשירותו היא בספינה שיש לו בים אינו נערך כעשיר הואיל ועשירות דערכין תלויה בהשג יד, 'כפי אשר תשיג ידו'.
(אמנם הדימוי עצמו קשה מאד מהסוגי' שם ערכין יח., וכבר עמדו בזה רבוותא, ועי').

כמדומה שנקודה זו - שספינה בים איננה בת תפיסת יד - יש בה מן החידוש, ומענין לשמוע הרחבת דברים בזה מהחברים שליט"א.
(ואף אני אתייג את ידידנו הנעלה הרב @ספר וסופר שליט"א שידיו רב לו בעיינין (אניות) דמשטטין בימא דאורייתא).
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
צריך להסב כוונתו, דבכור בן פשוט, הכפל שיכול לקבל בנכסי הסב - אינו כפלו של אביו, שהרי פשוט הוא, אלא יכול לקבל מתוך חלקת אביו בסביו - כפל, אבל זה אינו נוטל, לפי שהוא ראוי.
אבל בכור בן בכור, נוטל פי שנים בנכסי הסב, אבל לא פי שנים הבאים מכח בכורתו בתוך חלקת אביו, אלא פי שנים הבאים מכח בכורת אביו בנכסי סביו.

הפירוש שכתב מר - פירוש נחמד הוא, וכך מפרש הרמב"ן עצמו שם כמה שורות קודם את התוספתא, אבל ממה שהביא הרמב"ן לאחר מכן את דברי בה"ג כ'מילתא דאתמהא' נראה שמפרש דבריו כפשטות לשונו, ולא היסב כוונתו לענין זה, חרף העובדה שבכך הניח את דברי רב שמעון בתימה.

למעשה בשילהי הדברים שצירפתי כאן פירשתיו אנכי הקטן בשעתו בדרך מרווחת (כפי הנראה לעניות דעתי).
עיין עליו - רואין אותו כאילו הוא קיים.docx
ייש"כ, עברתי על דבריך, אמנם שלא בעיון כה"צ, ולכאו' ילה"ע מלשון הבה"ג שכתב "דאע"ג דראוי הוא", ולדבריך ה"ה מוחזק.
 
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
אי אפשר לראות את הנידון הזה בלי להזכיר את החידה הנפלאה שחד לנו רבינו שמעון קיירא והביא הרמב"ן דבריו
חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד ב
ובהלכות גדולות אשכחן מילתא דאתמהא בהא דכתוב בהו הכי, כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק, מת אביו פשוט בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור אף נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, והיכי דמי ראוי ומוחזק, יעקב ראוי לירש יצחק, מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק, אם מת יעקב ראובן נוטל פי שנים בנכסיו, מת יעקב בחיי יצחק ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואף על גב דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו, דהוה ליה ראובן בכור בן בכור, אבל (בן) בכור בן פשוט אינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, האי הוא לישנא דהלכות גדולות, ולאו דיקא הוא דלא אמרינן דשקיל אלא כפילת אביו כלומר כאלו אביו קיים כך חולקין בניו עם אחי האב, אבל בחלוקת עצמן ראוי הוא ודאי ואינו נוטל בהן פי שנים, וכן פי' רב יהוסף הלוי ז"ל, ואינו צריך לפנים.

מי יפתור החידה? מה בין אבא פשוט שכבר נסתלק מן העולם ועתה מת אביו שבנו הבכור אינו נוטל בירושת הזקן פי שנים משום ראוי, לאבא בכור שנלב"ע ושוב מת אביו שבנו הבכור נוטל פי שנים בחלק בכורתו בירושת הסב?

אולי י"ל דס"ל להבה"ג בגדר במקום אב קאימנא (קנט.) דהיינו שעומד הבן תחת אביו להחליף אותו בשם יורש שלו, והיינו דמקבל מאביו את שם היורש של בן, והא דמבואר שם בגמ' שלכן מקבל גם חלק בכורה, י"ל דלהבה"ג היינו רק עד כמה שאין בן בכור, דאז ממילא כל הבנים נעמדים תחת אביהם לשם יורש דבכור, כיון שגם הוא נכלל בשם יורש דבן שקיבלו מאביהם. אבל בדאיכא בכור הרי יותר ראוי שהוא יעמוד תחת אביו בשם יורש דבכור, ולכן יקבל את החלק פי שניים דאביו בנכסי אבי אביו. משא"כ בבכור בן פשוט , ודאי דל"ש לומר שיקבל חלק בכורה, דהר אף לאביו לית לי' וצל"ע.
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
א. חידש לומר בכוונת בה"ג, שבחלק בכורה הוא שנוטל פי שנים. יעבור נא אדוני לאטו על דברי בה"ג, דלדעתי - אין כלל משמעות דברי בה"ג על חלק בכורה בלבד, אלא שהבכור בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, בלי לחלק בין חלק בכורה לחלק פשוט.
האמת היא ש'חידוש' זה אינו דומה עלי לחידוש כלל, כי על פניו בחלק הפשיטות של הבכור אין תואר 'בכור' משמש כל עיקר, ומובן מאליו שכשמדברים על בכור הכוונה היא לענין חלק בכורתו בלבד. (אם דעת כבודו לצאת ולדון בדבר החדש שיש משמעות לבכורה גם בחלק הפשיטות - אני פתוח לשמוע).
מה שלא יהיה - אם אני מבין נכון, זו הערה אגבית ונקודתית שאיננה משמעותית לעצם הדברים.
לו היתה השגתי על מר מצד הסברת הדברים, יש ממש בתשובה זו - שתואר 'בכור' משמש רק כלפי חלק הבכורה.
אבל היתה השגתי מצד נתינת סייג זה בתוך דברי בה"ג, שנקט בפשיטות - 'ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו', ולא ראה לנכון לסייג דהיינו שיש פיש שנים רק בחלק הבכורה שיש לאבי בנכסי אבי אביו.
[ומה גם עתה, שזכינו להערת החכם ה@לומד מכל אדם - שבה"ג קורא ליעקב ראוי, ולא כדהכניס בו מר - שבחלק בכורה יעקב מוחזק].
ולדעתי, יש כאן אמירה ברורה שראובן מקבל פי שנים בכל שיירש יעקב ביצחק [- אם אין מסיבים כוונתו לכדאמרית], ואין זה הערה אגבית שאינה משמעותית.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם יש בנכסים אלו חלק בכורה, אזי אינם יורשים כאחד.
...
ה. הרמב"ם הרי להדיא אינו מסכים שבכור בן בכור יטול פי שנים בחלק בכורת אביו שבנכסי אבי אביו
'לא הזכיר' - אמת היא, ואיני מתווכח על כך. אבל במה שכן הזכיר נקט לשון 'מורישיו', ולדעתי העניה לשון זו איננה כוללת בהכרח חלק בכורה שמתנה קרייה רחמנא ולא ירושה.
(נ.ב. לשון 'מורישיו' שכתב הרמב"ם איננה לשון בעלמא, והגמ' בב"ב קנט: הופכת במשמעותה ומבארת שכוונתה אחים או אחי האב, עי"ש, והם האמורים בפרשת נחלות, וחלק בכורה כלל איננו ענין לפרשת נחלות ונשנה בפרשה בפני עצמה 'לתת לו פי שנים' - וזה עיקר גדול לסוגיית חלק פשיטות וחלק בכורה).
א. שוב עייל פילא בקופא דמחטא, להכניס בלשון 'מורישיו' שברמב"ם שבא לאפוקי מחלק בכורה.
ב. גם אם כן, באמת יש טעות בלשוני, וכך צריך לומר:
לקח את דברי הרמב"ם הידועים, שכבר תמה בהם הטור, ודברו בהם המפרשים זה בכה וזה בכה, והסיבם לחדש שהאב היורש את בנו בקבר - מוחזק הוא, ולכן יש לבנו הבכור פי שנים בהם.
  • לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם נכסים אלו באו לאב בירושה מבנו, אזי אינם יורשים כאחד.
[באמת, ניתן אכן לאחד תמיהה זו עם התמיהה השלישית שבאות ג' שבהשגותי, הגם ששם עיקר התמיהה היא מן השתיקה, וכן מהלשון המשמע להיפוך].

וכלפי תמיהה זו, לא תועיל כלל דיוקו ב'מורישיו', שהרי בירושה שירש האב מבנו, סבירא ליה למר בדעת הרמב"ם שיש לבכור פי שנים גם אחר מות האב, הואיל 'ורואין כאילו הוא קיים' - פירש בו מר דהיינו כאילו הוא מוחזק בהם.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
וכנ"ל שהראיה לכך היא מדברי הרמב"ם בפ"ב ה"ז שלמדנו מדבריו אגב אורחא שבכור נוטל פי שנים בנכסי אחיו כשאביו מת (ואף לא ראה הרמב"ם צורך להשמיענו כן לגודל פשיטות הדבר ואי-שייכותו לדבריו בפ"ג ה"א).
לא אבין שיחתו כלל.
הרמב"ם כותב בראש פרק ב', שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו.
לדעת מר, פשוט הוא שהכוונה גם לירושת האחים, הואיל ועל ידי אב היא באה. בסדר.
אַי, ירושת אחים באה לאב אחר מיתה? רגע, עוד לא שמענו כלל שנכסים הבאים לאחר מיתה אין בהם חלק בכורה.
טוב, אז כשיגיע הרמב"ם לשנות משנתו על נכסים הבאים לאב לאחר מיתה, ודאי ישמיע לנו החילוק הגדול הזה, שיש נכסים הנחשבים כמוחזק בידי אב, למרות שבאו לו לאחר מיתה?
- מה פתאום? לא צריך בכלל לגלות את זה. זה פשוט, כל כך פשוט עד שחשב הרמב"ם שגם אם לא היתה משמעות זו באגב אורחא היכנשהוא בהלכות בת הבכור, גם היינו יודעים זאת לבד. רק בטעות, זה גם נכתב אגב אורחא, אבל לכתוב זאת בהדיא, מה צריך?
אני חושב שאלו דברים מופרכים לגמרי.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
(יתר הערותיו, כמדומה - הצעת דעתו הוא היא, ודבריי האמורים בקובץ הרי הם שטוחין כלפי העם ולא אכפלם, והמעיין יבחר).
איני יודע בדיוק מהי הגדרת 'הצעת דעת', אבל ברשותו, אחזור על שבעת השגותי, ומה שהשיב בהם מר, לראות אם הבנתים נכונה:

א. לומר שדברי בה"ג אמורים רק בחלק הבכורה של יעקב ביצחק, שבהם יש לראובן פי שנים, אינו מתיישב בלשונו שכתב 'בנכסי אבי אביו'. וגם מה שיסד דברי בה"ג על יסוד מוחזקות שיש ליעקב בחלק בכורה, לא יתיישב במה שכתב 'אף על גב דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו' (-הערת ה@לומד מכל אדם.
  • מר סבור שמה שדבריו אמורים כלפי חלק בכורה - פשוט הוא, הואיל ותואר 'בכור' נוגעת רק לחלק בכורה. [ולדעתי לא נחית בתשובתו זו - שהשגתי הוא מצד לשון בה"ג]. כלפי ההערה השניה, אולי ירצה להשיב שכוונתו לומר דאע"ג דהוה ליה ראוי מצד זה שכבר מת, מכל מקום הואיל ובכור בן בכור הוא דינו כמוחזק.

ב. הואיל ודברי בה"ג - מדברי התוספתא לקוחים, ואלו - בירושלמי שנויים, ושם - יפורש בפשיטות שהכוונה דראובן נוטל פי שניים של יעקב ביצחק, זה יעיד שכוונת בה"ג למה שהסבתי דבריו, וכדברי רמב"ן בביאור התוספתא. ואילו מר, הצטרך לפרש הירושלמי בסחור סחור, שה'משפט' דלענין פשוטה - היינו דווקא אב היורש את בנו, מה שלא נאמר ולא נרמז בירושלמי, כמו שלא נאמר ולא נרמז בשום מקום שם שבאב היורש את בנו יש לבכור גם לאחר מיתה. וגם יסיב את כל דרשת הירושלמי לפרשו שיש לבכור פי שנים במה שבא לאביו מאביו לאחר מיתה - ורק בחלק הבכורה של אביו. וכל זה יכנס לדעתו ב'דרך מרווחת' ב'משפט' האמור לענין כפילא.
  • מר משיב בזאת, שהשגה זו - הצעת דעתי היא, ואילו לדעתו אין בכל זה השגה.

ג. לומר בדעת הרמב"ם שבירושת אחים יש לבכור פי שניים - מוקשה מלשון הרמב"ם בריש פרק ג', אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. כלל כל מורישי האב, וגם ירושה שבאה לו מבנו, וגם בה - הבכור והפשוט יורשים כאחד.
  • בינתיים איני יודע תשובת מר, אחר שכשלתי בלשוני בראשונה, ולא כתבתי השגה זו כראוי.

ד. כל חילוקיו מ'עיין עליו' ל'רואים אותו כאילו קיים' - אין להם ביסוס. ובדברי הרמב"ם שבריש הלכות נחלות - ודאי שאי אפשר להוכיחם.
  • מר משיב, שאכן כן הוא דעתי, ואילו לדעתו - דבריו יצוקים, ועידיהם הם עצם מה שהם מיישבים דברי הרמב"ם המוקשים שבבת הבכור.

ה. לומר בדעת הרמב"ם שבירושת אחים יש לבכור פי שניים - מוקשה מהא דלא שנה לן הרמב"ם פרק זה, והוא דבר שלהדיא צריך לאמרו, בפרט אחר שכל ענינו - נכסים הבאים לאחר מיתת אב הוא.
  • לדעת מר, דברי פשיטות הם לסברת הרמב"ם, ולא ראה צורך לחוקם עלי ספר. איתרע, וע"י ציור שנקט לענין אחר לגמרי - נמצא שאכן כתב זאת הרמב"ם [לדעתו], אבל הרמב"ם לא נתכוון להשמיענו זאת להדיא.

ו. צריך להטות דברי הירושלמי כפי שהערנו באות ב', ואיני יודע איך להכניס זאת בלשונם. [ובאמת, הערה זו והערה דלעיל - אחת הם].
  • לדעת מר, השגה זו - דעתי היא, ולדעתו מיושב שפיר בלשון חכמים.

ז. הרמב"ם לא הביא דינו של בה"ג, ולדידיה - אין לראובן פי שניים אף בחלק בכורה של יעקב ביצחק, ואם כן, איך יפרש הוא את הירושלמי בלשונם 'רואים כאילו הוא קיים' - שלדעת מר מצביע על מוחזקות.
  • לדעת מר, הרמב"ם מסכים לדינו של בה"ג, ולא הביא זאת - מחמת הפשיטות, ואפשר שאף נקט (בריש פ"ג) בדייקא 'מורישיו' - לאפוקי מחלק בכורה שבה יש לו פי שנים אף לאחר מיתה.

בשולי הדברים אעיר, שכל הדין ודברים בינינו מתייחס [לע"ע] לסידור הדברים על מכונם, אם ניתנים להאמר. אולם לבד מזאת, לדעתי יש לפתוח בהם גם שערי סברא, האם מסתבר לומר שרבותינו הנזכרים הבינו בצורה זו את משפט הנחלה.
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
ובכן אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
א. חידש לומר בכוונת בה"ג, שבחלק בכורה הוא שנוטל פי שנים. יעבור נא אדוני לאטו על דברי בה"ג, דלדעתי - אין כלל משמעות דברי בה"ג על חלק בכורה בלבד, אלא שהבכור בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, בלי לחלק בין חלק בכורה לחלק פשוט.
האמת היא ש'חידוש' זה אינו דומה עלי לחידוש כלל, כי על פניו בחלק הפשיטות של הבכור אין תואר 'בכור' משמש כל עיקר, ומובן מאליו שכשמדברים על בכור הכוונה היא לענין חלק בכורתו בלבד. (אם דעת כבודו לצאת ולדון בדבר החדש שיש משמעות לבכורה גם בחלק הפשיטות - אני פתוח לשמוע).
מה שלא יהיה - אם אני מבין נכון, זו הערה אגבית ונקודתית שאיננה משמעותית לעצם הדברים.
לו היתה השגתי על מר מצד הסברת הדברים, יש ממש בתשובה זו - שתואר 'בכור' משמש רק כלפי חלק הבכורה.
אבל היתה השגתי מצד נתינת סייג זה בתוך דברי בה"ג, שנקט בפשיטות - 'ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו', ולא ראה לנכון לסייג דהיינו שיש פיש שנים רק בחלק הבכורה שיש לאבי בנכסי אבי אביו.
[ומה גם עתה, שזכינו להערת החכם ה@לומד מכל אדם - שבה"ג קורא ליעקב ראוי, ולא כדהכניס בו מר - שבחלק בכורה יעקב מוחזק].
ולדעתי, יש כאן אמירה ברורה שראובן מקבל פי שנים בכל שיירש יעקב ביצחק [- אם אין מסיבים כוונתו לכדאמרית], ואין זה הערה אגבית שאינה משמעותית.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם יש בנכסים אלו חלק בכורה, אזי אינם יורשים כאחד.
...
ה. הרמב"ם הרי להדיא אינו מסכים שבכור בן בכור יטול פי שנים בחלק בכורת אביו שבנכסי אבי אביו
'לא הזכיר' - אמת היא, ואיני מתווכח על כך. אבל במה שכן הזכיר נקט לשון 'מורישיו', ולדעתי העניה לשון זו איננה כוללת בהכרח חלק בכורה שמתנה קרייה רחמנא ולא ירושה.
(נ.ב. לשון 'מורישיו' שכתב הרמב"ם איננה לשון בעלמא, והגמ' בב"ב קנט: הופכת במשמעותה ומבארת שכוונתה אחים או אחי האב, עי"ש, והם האמורים בפרשת נחלות, וחלק בכורה כלל איננו ענין לפרשת נחלות ונשנה בפרשה בפני עצמה 'לתת לו פי שנים' - וזה עיקר גדול לסוגיית חלק פשיטות וחלק בכורה).
א. שוב עייל פילא בקופא דמחטא, להכניס בלשון 'מורישיו' שברמב"ם שבא לאפוקי מחלק בכורה.
ב. גם אם כן, באמת יש טעות בלשוני, וכך צריך לומר:
לקח את דברי הרמב"ם הידועים, שכבר תמה בהם הטור, ודברו בהם המפרשים זה בכה וזה בכה, והסיבם לחדש שהאב היורש את בנו בקבר - מוחזק הוא, ולכן יש לבנו הבכור פי שנים בהם.
  • לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם נכסים אלו באו לאב בירושה מבנו, אזי אינם יורשים כאחד.
[באמת, ניתן אכן לאחד תמיהה זו עם התמיהה השלישית שבאות ג' שבהשגותי, הגם ששם עיקר התמיהה היא מן השתיקה, וכן מהלשון המשמע להיפוך].

וכלפי תמיהה זו, לא תועיל כלל דיוקו ב'מורישיו', שהרי בירושה שירש האב מבנו, סבירא ליה למר בדעת הרמב"ם שיש לבכור פי שנים גם אחר מות האב, הואיל 'ורואין כאילו הוא קיים' - פירש בו מר דהיינו כאילו הוא מוחזק בהם.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
וכנ"ל שהראיה לכך היא מדברי הרמב"ם בפ"ב ה"ז שלמדנו מדבריו אגב אורחא שבכור נוטל פי שנים בנכסי אחיו כשאביו מת (ואף לא ראה הרמב"ם צורך להשמיענו כן לגודל פשיטות הדבר ואי-שייכותו לדבריו בפ"ג ה"א).
לא אבין שיחתו כלל.
הרמב"ם כותב בראש פרק ב', שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו.
לדעת מר, פשוט הוא שהכוונה גם לירושת האחים, הואיל ועל ידי אב היא באה. בסדר.
אַי, ירושת אחים באה לאב אחר מיתה? רגע, עוד לא שמענו כלל שנכסים הבאים לאחר מיתה אין בהם חלק בכורה.
טוב, אז כשיגיע הרמב"ם לשנות משנתו על נכסים הבאים לאב לאחר מיתה, ודאי ישמיע לנו החילוק הגדול הזה, שיש נכסים הנחשבים כמוחזק בידי אב, למרות שבאו לו לאחר מיתה?
- מה פתאום? לא צריך בכלל לגלות את זה. זה פשוט, כל כך פשוט עד שחשב הרמב"ם שגם אם לא היתה משמעות זו באגב אורחא היכנשהוא בהלכות בת הבכור, גם היינו יודעים זאת לבד. רק בטעות, זה גם נכתב אגב אורחא, אבל לכתוב זאת בהדיא, מה צריך?
אני חושב שאלו דברים מופרכים לגמרי.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
(יתר הערותיו, כמדומה - הצעת דעתו הוא היא, ודבריי האמורים בקובץ הרי הם שטוחין כלפי העם ולא אכפלם, והמעיין יבחר).
איני יודע בדיוק מהי הגדרת 'הצעת דעת', אבל ברשותו, אחזור על שבעת השגותי, ומה שהשיב בהם מר, לראות אם הבנתים נכונה:

א. לומר שדברי בה"ג אמורים רק בחלק הבכורה של יעקב ביצחק, שבהם יש לראובן פי שנים, אינו מתיישב בלשונו שכתב 'בנכסי אבי אביו'. וגם מה שיסד דברי בה"ג על יסוד מוחזקות שיש ליעקב בחלק בכורה, לא יתיישב במה שכתב 'אף על גב דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו' (-הערת ה@לומד מכל אדם.
  • מר סבור שמה שדבריו אמורים כלפי חלק בכורה - פשוט הוא, הואיל ותואר 'בכור' נוגעת רק לחלק בכורה. [ולדעתי לא נחית בתשובתו זו - שהשגתי הוא מצד לשון בה"ג]. כלפי ההערה השניה, אולי ירצה להשיב שכוונתו לומר דאע"ג דהוה ליה ראוי מצד זה שכבר מת, מכל מקום הואיל ובכור בן בכור הוא דינו כמוחזק.

ב. הואיל ודברי בה"ג - מדברי התוספתא לקוחים, ואלו - בירושלמי שנויים, ושם - יפורש בפשיטות שהכוונה דראובן נוטל פי שניים של יעקב ביצחק, זה יעיד שכוונת בה"ג למה שהסבתי דבריו, וכדברי רמב"ן בביאור התוספתא. ואילו מר, הצטרך לפרש הירושלמי בסחור סחור, שה'משפט' דלענין פשוטה - היינו דווקא אב היורש את בנו, מה שלא נאמר ולא נרמז בירושלמי, כמו שלא נאמר ולא נרמז בשום מקום שם שבאב היורש את בנו יש לבכור גם לאחר מיתה. וגם יסיב את כל דרשת הירושלמי לפרשו שיש לבכור פי שנים במה שבא לאביו מאביו לאחר מיתה - ורק בחלק הבכורה של אביו. וכל זה יכנס לדעתו ב'דרך מרווחת' ב'משפט' האמור לענין כפילא.
  • מר משיב בזאת, שהשגה זו - הצעת דעתי היא, ואילו לדעתו אין בכל זה השגה.

ג. לומר בדעת הרמב"ם שבירושת אחים יש לבכור פי שניים - מוקשה מלשון הרמב"ם בריש פרק ג', אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. כלל כל מורישי האב, וגם ירושה שבאה לו מבנו, וגם בה - הבכור והפשוט יורשים כאחד.
  • בינתיים איני יודע תשובת מר, אחר שכשלתי בלשוני בראשונה, ולא כתבתי השגה זו כראוי.

ד. כל חילוקיו מ'עיין עליו' ל'רואים אותו כאילו קיים' - אין להם ביסוס. ובדברי הרמב"ם שבריש הלכות נחלות - ודאי שאי אפשר להוכיחם.
  • מר משיב, שאכן כן הוא דעתי, ואילו לדעתו - דבריו יצוקים, ועידיהם הם עצם מה שהם מיישבים דברי הרמב"ם המוקשים שבבת הבכור.

ה. לומר בדעת הרמב"ם שבירושת אחים יש לבכור פי שניים - מוקשה מהא דלא שנה לן הרמב"ם פרק זה, והוא דבר שלהדיא צריך לאמרו, בפרט אחר שכל ענינו - נכסים הבאים לאחר מיתת אב הוא.
  • לדעת מר, דברי פשיטות הם לסברת הרמב"ם, ולא ראה צורך לחוקם עלי ספר. איתרע, וע"י ציור שנקט לענין אחר לגמרי - נמצא שאכן כתב זאת הרמב"ם [לדעתו], אבל הרמב"ם לא נתכוון להשמיענו זאת להדיא.

ו. צריך להטות דברי הירושלמי כפי שהערנו באות ב', ואיני יודע איך להכניס זאת בלשונם. [ובאמת, הערה זו והערה דלעיל - אחת הם].
  • לדעת מר, השגה זו - דעתי היא, ולדעתו מיושב שפיר בלשון חכמים.

ז. הרמב"ם לא הביא דינו של בה"ג, ולדידיה - אין לראובן פי שניים אף בחלק בכורה של יעקב ביצחק, ואם כן, איך יפרש הוא את הירושלמי בלשונם 'רואים כאילו הוא קיים' - שלדעת מר מצביע על מוחזקות.
  • לדעת מר, הרמב"ם מסכים לדינו של בה"ג, ולא הביא זאת - מחמת הפשיטות, ואפשר שאף נקט (בריש פ"ג) בדייקא 'מורישיו' - לאפוקי מחלק בכורה שבה יש לו פי שנים אף לאחר מיתה.

בשולי הדברים אעיר, שכל הדין ודברים בינינו מתייחס [לע"ע] לסידור הדברים על מכונם, אם ניתנים להאמר. אולם לבד מזאת, לדעתי יש לפתוח בהם גם שערי סברא, האם מסתבר לומר שרבותינו הנזכרים הבינו בצורה זו את משפט הנחלה.
אני מוכרח לציין את התפעלותי מאריכות התגובות שאתם מגיבים האחד לחבירו, ממש נראה כמו סדרת התכתבויות בין הגרעק"א לחת"ס.
 
 
ובכן אמר:
ב. גם אם כן, באמת יש טעות בלשוני, וכך צריך לומר:
לקח את דברי הרמב"ם הידועים, שכבר תמה בהם הטור, ודברו בהם המפרשים זה בכה וזה בכה, והסיבם לחדש שהאב היורש את בנו בקבר - מוחזק הוא, ולכן יש לבנו הבכור פי שנים בהם.
לשון הרמב"ם בפרק ג' ה"א: אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'. כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד. לא הזכיר מאומה על חילוק זה, שאם נכסים אלו באו לאב בירושה מבנו, אזי אינם יורשים כאחד.
[באמת, ניתן אכן לאחד תמיהה זו עם התמיהה השלישית שבאות ג' שבהשגותי, הגם ששם עיקר התמיהה היא מן השתיקה, וכן מהלשון המשמע להיפוך].

למען האמת הדברים שהעליתי הם מחצית הדברים שרשמתי לעצמי בלבד, (ומתחילים באות ו), כשבחצי הראשון רשמתי לעצמי עוד על חילוק מהותי שיש בין ירושת בן לירושת אב, שבן קם תחת אביו ו'יורש' אותו, אבל אב אינו קם תחת בנו ואינו יורש של הבן, אלא להיפך - אין לבן יורשים והוא כביכול 'מתאייד' וממילא הנחלה חוזרת לאב, (ובלשונות הרמב"ם בפ"א מנחלות חילוק זה מודגש מאד כמה פעמים, אף באותו משפט עצמו מיניה וביה, לדוגמא בהלכה י"א), ועוד רשמתי שם על זה שאב אף הוא אינו מכלל היורשים דפרשת נחלות <ובאמת הרי לא נזכר אב שם>, ועוד ציינתי שם בדרך אפשר לבאר את לשונות הרמב"ם בפ"א מנחלות ה"א לגבי ירושת בן ובת וזרעם "מעיינין" "חוזרין", לעומת "חוזר" "תחזור" לגבי חזרת הירושה לאב, וצידדתי לבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ג מסנהדרין שהנחלות הן עצמן כדינין ונחשבות 'משפט' (דלא כפי' רשב"ם בגמ' ב"ב קיג: שהמשפט שבנחלות הוא הדו"ד שבין היורשין), וממילא נחלה - שמפרשת נחלות שבתורה, ירושת בן בת אחים ואחי האב שכולם מלתא דירושת זרע - היא דבר שכביכול 'נעשה על פי בי"ד', אבל חזרת הנחלה לאב היא חזרה דממילא שאינה כדינין ולא נופל בה לשון 'מחזירין'.
לכל זה רמזתי ממש בקיצור גם במה שכן העליתי, וכעת בניסוח מורחב יותר.

ולאור הנחות יסוד אלו, אם באנו לפרש את לשון הרמב"ם בפ"ג ה"א 'מורישי' במובן המדויק והמצומצם שלהם, אז בהחלט - זה לא כולל לא חלק בכורה שנפל לו וגם לא נכסי בן שחזרו אליו.

ובכן אמר:
א. שוב עייל פילא בקופא דמחטא, להכניס בלשון 'מורישיו' שברמב"ם שבא לאפוקי מחלק בכורה.
ובכן אמר:
בשולי הדברים אעיר, שכל הדין ודברים בינינו מתייחס [לע"ע] לסידור הדברים על מכונם, אם ניתנים להאמר. אולם לבד מזאת, לדעתי יש לפתוח בהם גם שערי סברא, האם מסתבר לומר שרבותינו הנזכרים הבינו בצורה זו את משפט הנחלה.

@ובכן אבוא כדת ואפרש דרכי.

אני מסכים בהחלט שלהטפל לרמב"ם שהשתמש בתיבת מורישיו ולצעוק עליו שבגמרא במי שמת כתוב שמורישים הם אחים ואחי האב וממילא גם כאן זה בהכרח הפירוש וממילא אב לא וחלק בכורה לא - זה גרוע מאד, ולא על זה מדובר כאן.

נקודת המוצא של הסוגיא הזאת היא הגישה הפשוטה שאתה תופס לעיקר, וכך גם לימדו אותי וכנראה מלמדים היום וילמדו גם מחר, וכך גם אני אלמד את ילדיי ברצות ה' יתברך, היא שירושה שנפלה למת נחשבת ראוי מהטעם הפשוט שהוא לא זכה בה בפועל, וכשהגיעה אליו הוא כבר לא היה בארץ החיים והמימושים. וממילא - כמו שאתה סבור לבטח - מה לי חלק פשיטות ומה לי חלק בכורה, מה לי ירושת אב ומה לי ירושת בן, זיל בתר טעמא.

דא עקא, שכשצוללים קצת יותר לעומק הסוגיא, הדברים קצת מאבדים מודאותם. הנה אנחנו רואים דברי בה"ג כפי שפירשם רבנא משה בן נחמן <אגב, בהשגותיך עלי התעלמת מנקודה זו> שבכור יורש חלק אביו בכור שמת בחיי הזקן <ולא חשוב כרגע אם זה רק בחלק בכורה או גם בחלק פשיטות, בסופו של דבר הדין הזה מאד מערער את היציבות הפשוטה הזו שתומכת בך>.
ועוד אנו רואים את דברי הרמב"ם <כמובן, אם לא נפנה כה וכה> שבכור נוטל פי שנים בנכסי אחיו שמת ללא זרע אחר מיתת אביו, וגם זה מנדנד קצת את הבטחון העצמי מההבנה הפשטנית שכל דבר שהבנאדם לא זכה בו בחייו נחשב ראוי.
עד כאן שלב הנתונים הראשוניים.

אחרי שמפנימים שגדר ראוי ביחס למת הוא קצת יותר מצומצם ויותר דק, ובהצטרף עם מספר נתונים אחרים שיש בסוגיא (מהות ירושת בן שהוא קם תחת אביו ושכל ה'פלוס' של הבן ביחס לאביו זה 'כי הכלב החי טוב מן האריה המת', וממילא כשגם הבן מת חסר כל הקונץ של הירושה, ולעומת ירושת אב ששונה בתכלית וענינה חזרת הירושה, ובזה אין כל חילוק בין אב חי ואב מת, ובתוספת היכרות עם המושג חלק בכורה שהוא בכלל 'מתנה' ואינו ענין לירושה), התמונה כבר מתבהרת יותר, והדינים עצמם שמתייחסים לאב היורש את בנו בקבר ולבכור היורש את אביו בקבר כמוחזק ולא כראוי כבר מתיישבים על הלב.

וכשרואים אחר כך את היחס שהרמב"ם נתן לכל זה, שלא העמיד כדין והלכה שצריכה לפנים ולפירוש את האב והבכור כמוחזק אלא מיקד את היחס ליורש בקבר כראוי לגבי 'מורישין' בלבד שאותם אנו מכירים מהגמ' קנט: שהם המורישים המסוימים בפרשת נחלות (ועל הדרך נזכרים במידע נוסף שיש לנו על הסיווג המיוחד שיש ל'מורישים' 'מנחילים' לעומת כאלו שאינם מורישים לענין גדרי חוקת משפט) --- מקשיבים לרמב"ם, ובמקום שאנחנו נלמד אותו מה הוא היה צריך לומר - נותנים לו ללמד אותנו, ועצם העובדה שהיחס שהוא העניק להחרגת אב בקבר ובכור בקבר מהיותם ראוי הוא כדבר דממילא ולא כדבר הצריך לפנים - הוא הוא המלמד אותנו על הפורפורציות של הדברים, ועל השוני הכל כך גדול בין נחלה לבין חזרת ירושה לאב או מתנת בכורה.

עד כאן נאם עבדו.

(באשר לסיכום הנהיר של שבעת הערותיך - יישר. ואם יש לי להעיר בפרטות זה ביחס להערת הרב @לומד מכל אדם שהיא הערה לשונית נכונה, אם כי לא מכרחת, כמו שכתבת בעצמך. באשר למה שכתבתי בדברי הירושלמי והערתך, אודה ואומר שאינני חש עצמי 'מומחה' לירושלמי, וקשה לי לשפוט בעצמי הצדק עם מי).
 

ובכן

משתמש ותיק
נו, נצטרך לעמוד בחוסר הסכמה [- הנובע לכאורה מדרכי לימוד שונים].

ובכל זאת אעיר קצת:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
למען האמת הדברים שהעליתי הם מחצית הדברים שרשמתי לעצמי בלבד, (ומתחילים באות ו), כשבחצי הראשון רשמתי לעצמי עוד על חילוק מהותי שיש בין ירושת בן לירושת אב, שבן קם תחת אביו ו'יורש' אותו, אבל אב אינו קם תחת בנו ואינו יורש של הבן, אלא להיפך - אין לבן יורשים והוא כביכול 'מתאייד' וממילא הנחלה חוזרת לאב, (ובלשונות הרמב"ם בפ"א מנחלות חילוק זה מודגש מאד כמה פעמים, אף באותו משפט עצמו מיניה וביה, לדוגמא בהלכה י"א), ועוד רשמתי שם על זה שאב אף הוא אינו מכלל היורשים דפרשת נחלות <ובאמת הרי לא נזכר אב שם>, ועוד ציינתי שם בדרך אפשר לבאר את לשונות הרמב"ם בפ"א מנחלות ה"א לגבי ירושת בן ובת וזרעם "מעיינין" "חוזרין", לעומת "חוזר" "תחזור" לגבי חזרת הירושה לאב, וצידדתי לבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ג מסנהדרין שהנחלות הן עצמן כדינין ונחשבות 'משפט' (דלא כפי' רשב"ם בגמ' ב"ב קיג: שהמשפט שבנחלות הוא הדו"ד שבין היורשין), וממילא נחלה - שמפרשת נחלות שבתורה, ירושת בן בת אחים ואחי האב שכולם מלתא דירושת זרע - היא דבר שכביכול 'נעשה על פי בי"ד', אבל חזרת הנחלה לאב היא חזרה דממילא שאינה כדינין ולא נופל בה לשון 'מחזירין'.
לכל זה רמזתי ממש בקיצור גם במה שכן העליתי, וכעת בניסוח מורחב יותר.
החילוק בין ירושת בן לירושת אב, מסתברא לן זה עידן, וכפי שהגדיר מר, ירושת בן - ע"י העמדת הבן במקום אב, וירושת אב, באופן של הסבת נחלה מרשות מת לרשות אב.
אבל החילוק שבנה על זה, שהראשונה צריכה כעין מעשה ב"ד ואינה נעשית ממילא, ואילו השניה נעשית ממילא -
לא סבירא לן, ואיפכא משמע לן מסברא, שירושת בן נעשית מאליה, הואיל והנכסים כדקאי קאי, כאן - ברשות מת - היו וכאן - ברשות בן ירך אב - נמצאו. ואילו חזרת נחלה ממת לאביו, שאין האב ירך בנו להחשב כאילו הוא הוא, היא זו שיותר מסתבר בה לומר שצריכה כעין מעשה.
[זאת רק לומר כלפי לייא - להיכן הדברים נוטים, אבל למעשה אסבור בזה, דכל ירושה נעשית מאליה, יעויין כתובות פד. וכל ירושה עובדת בצורה של החלפת הבעלים והנכסים במקומם קאי, בשונה ממתנה ומכירה שהבעלים במקומן קאי והנכסים הם העוברים מרשות לרשות].
יושב בשבת תחכמוני אמר:
...הנה אנחנו רואים דברי בה"ג כפי שפירשם רבנא משה בן נחמן <אגב, בהשגותיך עלי התעלמת מנקודה זו>...
חלילה לי מהתעלם. הן הקדמתי מפורשות טרם החלי לדון, שאניח לרגע מלדון בדרכי בדברי בה"ג.
ועתה אשלם חובי.
הן אמת שהרמב"ן מביא קודם התוספתא ומפרשה כפי' הפשוט, שמדובר בפי שנים של יעקב ביצחק.
ואח"כ מביא דברי בה"ג תחת הכותר 'מילתא דאתמהא'. וחותם בה 'ולאו דיקא הוא'.
האם יש כאן עדות מהרמב"ן שסבור הוא בכל תוקף שכוונת בה"ג ל'פי שנים' דראובן ביעקב דווקא?
- לדעתי לא. כי הרי זה ברור שההסבה שהנני מסיב דבריו, הם 'הסבה' על כל המשתמע, וכדי לאמרה - צריך לומר דבה"ג כיון לומר דבר אחד אבל לא דק בדבריו לאמרם כראוי. ואם כן, הרמב"ן - שאינו עסוק כאן ליישב לשון הבה"ג אלא להעמיד פירוש המשנה והדין על מכונה, שפיר מעיר הוא שדברי בה"ג הם 'מילתא דאתמהא' ו'לאו דיקא'. מה שנכון בכל אופן.
אבל הא ודאי שגם אחר ה'לאו דיקא' שחתם בהן הרמב"ן, ניתן לומר דכוונת בה"ג אליבא דאמת היא אכן כשיטת רמב"ן, ורק צורת מילולו היא 'לאו דיקא'. והרמב"ן יסכים לכך.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
...מהות ירושת בן שהוא קם תחת אביו ושכל ה'פלוס' של הבן ביחס לאביו זה 'כי הכלב החי טוב מן האריה המת', וממילא כשגם הבן מת חסר כל הקונץ של הירושה...
אם זוהי חולשת הבכור ב'ראוי', דומני דאיפכא הוי ליה למהוי, שלראובן יהא פי שנים ביעקב המת, וליעקב המת לא יהא פי שנים ביצחק.
ואילו לדינא, יעקב המת - שהוא 'אריה מת' בדיוק כיצחק - עדיין נחשב בכוחו לירש בכורה מיצחק, ודוקא ראובן - 'ה--- החי' בסיפור - כוחו רעוע לעמוד על מקום יעקב פי שנים משמעון, אלא בשוה אליו.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
... אלא מיקד את היחס ליורש בקבר כראוי לגבי 'מורישין' בלבד שאותם אנו מכירים מהגמ' קנט: שהם המורישים המסוימים בפרשת נחלות (ועל הדרך נזכרים במידע נוסף שיש לנו על הסיווג המיוחד שיש ל'מורישים' 'מנחילים' לעומת כאלו שאינם מורישים לענין גדרי חוקת משפט)...
לא הבנתי מה רואים מדף קנט: כלפי דבר זה.
ובכלל, לא נמנעו חכמים לכנות הכל בשווה, 'נוחלין ומנחילין - האב את הבנים והבנים את האב'.

[חוץ ממה שבעיני קשה לבנות דייק על דיוק כזה ברמב"ם, לומר שכתב 'מורישי' לאפוקי מירושת אב.
ואין זה דומה לדייקנותו של הרמב"ם בפ"א, שבדיוק זה הוא מגדיר מדוע כל יוצאי יריכו קודמין; כי הם 'יורשים' החשובים כמת עצמו, וכאילו הוא קיים, ואילו האב הוא אמנם 'קרוב' - אבל ממעגל חיצוני יותר [וכל יוצאי יריכו כמותו], ולא בבחינת 'כאילו הוא קיים', ולכן הוא 'חזרה נחלה', וכן אבי האב - קרוב ממעגל שלישי [וכל יוצאי יריכו כמותו].
אבל דברים אלו כבר הנחנו במה שמבדיל בינינו בדרכי הלימוד].
 
ובכן אמר:
אם זוהי חולשת הבכור ב'ראוי', דומני דאיפכא הוי ליה למהוי, שלראובן יהא פי שנים ביעקב המת, וליעקב המת לא יהא פי שנים ביצחק.
ואילו לדינא, יעקב המת - שהוא 'אריה מת' בדיוק כיצחק - עדיין נחשב בכוחו לירש בכורה מיצחק, ודוקא ראובן - 'ה--- החי' בסיפור - כוחו רעוע לעמוד על מקום יעקב פי שנים משמעון, אלא בשוה אליו.

לא עלה בידי לעמוד על כוונת מר. ראובן הבכור החי אינו יורש את מה שהיה ראוי לבוא לידי אביו יעקב המת אבל לא הוחזק בידו. מה נחשב ראוי ולא מוחזק? ירושת אביו יצחק (כבן פשוט), שכל מהותה היא קימתו תחת אביו והכא ליתא שהרי אף הוא שוכן עפר. ולעומת זאת, חלק בכורת יעקב בנכסי אביו יצחק חשוב מוחזק בידו <אם כדבריי> אע"פ שכבר מת בשעת מות אביו, כי אין עצם מהותה עמידת החי בנכסים (אלא קבלת מתנה סתמית).

ובכן אמר:
לא הבנתי מה רואים מדף קנט: כלפי דבר זה.
ובכלל, לא נמנעו חכמים לכנות הכל בשווה, 'נוחלין ומנחילין - האב את הבנים והבנים את האב'.

מודינא ש'עפתי על עצמי' מעט ביחס לגמ' הנ"ל. כבר תיארתי היטב את השתלשלות קו החשיבה שלי בענין, ומובן מאליו שלשון הרמב"ם בפ"ג ה"א אינה החוליה החזקה בענין, אלא שסוף כל סוף מצאתי אחיזה כלשהי לדבריי בלשון המדויקת של הרמב"ם שמופיעה בגמ' ביחס למורישים האורגינליים האמורים בפרשה, אחים ואחי האב, או במילים אחרות: גם המשנה בדף קנז. משתמשת במילים 'נפל הבית... עליו ועל מורישיו' והכוונה עליו ועל אחיו או על אחי אביו בלי איזו אוקימתא, (ואזכיר: גם אני אין כוונתי שהרמב"ם התכוון לאפוקי ממישהו אחר, אלא שפשוט לא התייחס לאחרים). ואחרי ההקדמה על כך שיש משמעות מסוימת כלשהי למורישים דפרשת נחלות, אז זו כבר לא נקדנות לשונית גרידא.
(ובכ"ז, עם זה שאין כוונתי לומר שלא יפול לעולם לשון הנחלה כלפי בן לאביו, מכל מקום הערתך מלשון המשנה קח. במקומה).

ובכן אמר:
אבל החילוק שבנה על זה, שהראשונה צריכה כעין מעשה ב"ד ואינה נעשית ממילא, ואילו השניה נעשית ממילא -
לא סבירא לן, ואיפכא משמע לן מסברא, שירושת בן נעשית מאליה, הואיל והנכסים כדקאי קאי, כאן - ברשות מת - היו וכאן - ברשות בן ירך אב - נמצאו. ואילו חזרת נחלה ממת לאביו, שאין האב ירך בנו להחשב כאילו הוא הוא, היא זו שיותר מסתבר בה לומר שצריכה כעין מעשה.
[זאת רק לומר כלפי לייא - להיכן הדברים נוטים, אבל למעשה אסבור בזה, דכל ירושה נעשית מאליה, יעויין כתובות פד. וכל ירושה עובדת בצורה של החלפת הבעלים והנכסים במקומם קאי, בשונה ממתנה ומכירה שהבעלים במקומן קאי והנכסים הם העוברים מרשות לרשות].

בהאי ענינא באמת אינני יודע פשר דבר, ומאן יגלה לי טעמא דדברי הרמב"ם פ"ג מסנהדרין
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ג
הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט, לפיכך אין מפילין נחלות בלילה.
וכנ"ל שנראה מדבריו לא כרשב"ם ותוס' שם קיג: שהכוונה לענין חלוקת האחים ביניהם או לענין צוואת המת על מי שראוי ליורשו, אלא לענין עצם הנחלות והפלתן,
אבל בעניי לא התברר לי בכלל - איזו הלכה בפועל נגזרת מהענין התיאורטי לכאורה הזה ש'הנחלות כדינין' ו'אין מפילין נחלות בלילה', יש פעולה כזו שנקראת 'הפלת נחלה'? מי עושה אותה? מתי? איך? איפה?

מה שכן כתבתי עכ"פ, היה בנוסח שחומק מחוסר ההבנה שלי בענין, ולא התייחסתי אלא לעצם הדבר שבסופו של דבר יש איזושהי נוכחות 'דיינית' בהנחלה שאורעה להיות כ'חוקת משפט', וזהו שאמרתי שממילא נופל לשון 'מעיינין' 'חוזרין' בירושת בן ובת ואח ואחי האב, ולעומת האב שהנחלה 'חוזרת' אליו בלי הנוכחות הנ"ל. (ובעניי לא נחתתי לחלק בין ירושה דממילא לירושה שהיא כעין מתנה ומכירה ע"י מעשה, וגם לי נראה כעת מסברא שהצדק עמך בגדר כל הירושות - <למעט חלק בכורה>). אבל באמת אשמח לבהירות בתוכן ומהות הנחלות שהן כדינין.
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ג
הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט, לפיכך אין מפילין נחלות בלילה.
וכנ"ל שנראה מדבריו לא כרשב"ם ותוס' שם קיג: שהכוונה לענין חלוקת האחים ביניהם או לענין צוואת המת על מי שראוי ליורשו, אלא לענין עצם הנחלות והפלתן,
אבל בעניי לא התברר לי בכלל - איזו הלכה בפועל נגזרת מהענין התיאורטי לכאורה הזה ש'הנחלות כדינין' ו'אין מפילין נחלות בלילה', יש פעולה כזו שנקראת 'הפלת נחלה'? מי עושה אותה? מתי? איך? איפה?
דומה לי שמפרשי הרמב"ם מבינים בו כדברי הרשב"ם, שהכוונה לדון בדיני נחלות.
ומהא דשנאה הרמב"ם בדיני דיינים ולא בדיני נחלות, יש במשמע קצת שאין לזה משמעות בעצם הירושה.

ואני הייתי מפרש, שאין זה דין דווקא לדיינים - אם יארע להם להתעסק בחלוקת האחין, אלא שגם אם האחין עצמן חולקים ביניהם, אין לזה תוקף עד שיהא יום.
ונפק"מ לדיני האחין עד שלא חלקו וכדו'.
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכן אמר:
אם זוהי חולשת הבכור ב'ראוי', דומני דאיפכא הוי ליה למהוי, שלראובן יהא פי שנים ביעקב המת, וליעקב המת לא יהא פי שנים ביצחק.
ואילו לדינא, יעקב המת - שהוא 'אריה מת' בדיוק כיצחק - עדיין נחשב בכוחו לירש בכורה מיצחק, ודוקא ראובן - 'ה--- החי' בסיפור - כוחו רעוע לעמוד על מקום יעקב פי שנים משמעון, אלא בשוה אליו.
לא עלה בידי לעמוד על כוונת מר. ראובן הבכור החי אינו יורש את מה שהיה ראוי לבוא לידי אביו יעקב המת אבל לא הוחזק בידו. מה נחשב ראוי ולא מוחזק? ירושת אביו יצחק (כבן פשוט), שכל מהותה היא קימתו תחת אביו והכא ליתא שהרי אף הוא שוכן עפר. ולעומת זאת, חלק בכורת יעקב בנכסי אביו יצחק חשוב מוחזק בידו <אם כדבריי> אע"פ שכבר מת בשעת מות אביו, כי אין עצם מהותה עמידת החי בנכסים (אלא קבלת מתנה סתמית).
חוסר הבנתי נעוצה היתה בכך שחישבתי את דברי מר - על פי קו מחשבתי בגדר ירושת בכור [-שאני עדיין מחזיק בה], שהבכור קם על שם אביו פי שנים מאשר שאר האחין קמים על שם אביהם.
[וכדכתיב גבי יבום 'והיה הבן הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת', ועיין שם רמב"ן בכוונה הפנימית. וגם הדין הנגלה עובד על פי עקרון זה, שבכור האחים קם יותר מאחיו על שם אחיו המת, הואיל ונחלת המת חוזרת לאביהם, והוא, הבכור, עומד על מקום אביו ביותר].
ולפי זה התקשיתי, אם יש חסרון בעמידת הבן על מקום אביו כאשר הבן בקבר, היה לזה להשפיע על יעקב שלא יירש בכורתו ביצחק, ולא על ראובן החי לגבי בכורתו ביעקב.
אבל אכן, טעות היתה בי, שהרי מר למהלכו, שהבדיל ירושת בכורה מענין 'יקום על שם המת', ואזדא לה תמיהתי, וכדפירש.

ואגב -
ובכן אמר:
יישר כחו.
היה תענוג של ממש.
צריך לומר:
עדיין תענוג של ממש...
 
ובכן אמר:
דומה לי שמפרשי הרמב"ם מבינים בו כדברי הרשב"ם, שהכוונה לדון בדיני נחלות.
ומהא דשנאה הרמב"ם בדיני דיינים ולא בדיני נחלות, יש במשמע קצת שאין לזה משמעות בעצם הירושה.

ואני הייתי מפרש, שאין זה דין דווקא לדיינים - אם יארע להם להתעסק בחלוקת האחין, אלא שגם אם האחין עצמן חולקים ביניהם, אין לזה תוקף עד שיהא יום.
ונפק"מ לדיני האחין עד שלא חלקו וכדו'.

הדגש שלי הוא על הלשון 'מפילין' נחלות, (ולא 'חולקין'), וסתימתו משמע שמדובר אף בבן יחיד, שאף הוא נחלתו נופלת לו.
על דרך דבריך הייתי מפרש שאין תוקף לנפילת הנחלה - אף בבן יחיד - עד שיהיה יום, אבל נראה לי קצת מופרע (אם כי לא יותר מאשר הצעתך אתה).

בכל אופן אסב הזרקור על הלשון 'אורעה' האמור שם שתחושת ליבי שהוא החספא המכסה על המרגניתא, וה' יאיר עינינו.

ובכן אמר:
היה/עדיין תענוג של ממש.

כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם.

ובפרט אחרי שזיכנו אחד מבני החבורה בתארי כבוד שלא נראו כדוגמתם, בבחינת 'רבי עקיבא איגר של הטקסי'...
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
...ובפרט אחרי שזיכנו אחד מבני החבורה בתארי כבוד שלא נראו כדוגמתם, בבחינת 'רבי עקיבא איגר של הטקסי'...
אין לי ספק שכוונת הרב ה@לומד מכל אדם לא היתה להשוות מעוטי יכולת כמונו לענקי תורה אלו, אפילו לא לפי ערך.

- וכל מה שרצה לומר, הוא להתפעל מאריכות הדיון, והירידה לכל פרט ופרט - של שני המדיינים יחד.

וכחכם ה@לומד מכל אדם, בא לחדד נקודה זו של הלישא ולתת בכל הכבוד והדיוק האפשריים, וכלפי זה - זה הזכיר לו מעין דמעין מהתשובות הקדמוניות.

אכן יש להודות, דגם שהכוונה היתה פשוטה כנ"ל, מ"מ משהו בלב מתרחב מעצם האיזכור יחד עם ענקים אלו...
וכעובדא שסיפר הג"ר חיים שמואלביץ על עצמו, שבטעות כללו המנחה ב'רשות' שנטל מזקני האסיפה, כאשר כל הנוכחים - שידעו היטב שהוא ישוב שם רק לשמש אחד מן הגדולים שנזקק לסעד ביותר - חייכו לשפמם. ובכל זאת, העיד הגר"ח שהוא לא זוכר הרגשה טובה כאותו רגע, שנמנה בין הגדולים - אפילו בטעות, ואפי' כשהיה ידוע לכולם הטעות...

 
 
חלק עליון תַחתִית