שאלה ללומדי בבא קמא - אש

  • Thread starter Anonymous
  • תאריך התחלה

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
כיון שחידשה תורה שבאש שייך לייחס אליה פעולות, אין לך אלא חידושו בדבר שמ"מ שייך לייחס אליה פעולות, ולא ברוח שהדבר רחוק בה הרבה.
לאחר שגילתה תורה כי אש אב נזיקין הוא, יש לנו ללמוד רוח בבנין אב ולשוותה תולדה דאש. כלום נשמעה אי פעם בבית מדרש של חכמי ישראל פירכא מעין זו: מה לאש דאית לה ישות בשיעור מסוים, תאמר ברוח שאין בה שום ישות?!
לא ,כך נאמר מה לאש דאית ביה ממשא כל דהוא, תאמר ברוח דלית ביה ממשא כלל
אין בזה צורך אף לפירכא, כיון דלאו בר מינה הוא, ולא שייך ברוח כלל ענין הגדרת מזיק, ומשיב הרוח הוא העושה ולא הרוח עושה, אבל אם בזה נפשך חפצה בשמחה...
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
אם בזה נפשך חפצה - בשמחה...
לא כי, אלא כד איבעיא לן 'משיב הרוח כמבעיר את הבערה דמי או לא', הרצון הוא לשמוע 'תא שמע' – ראיה ולא מסתברא.
וכבר מלתי אמורה: מי לנו גדול מרבי יוחנן, שהיה אומר 'וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה'?
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
אם בזה נפשך חפצה - בשמחה...
לא כי, אלא כד איבעיא לן 'משיב הרוח כמבעיר את הבערה דמי או לא', הרצון הוא לשמוע 'תא שמע' – ראיה ולא מסתברא.
וכבר מלתי אמורה: מי לנו גדול מרבי יוחנן, שהיה אומר 'וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה'?
על כגון דא נאמר וכי מפני שאנו מדמין ומדמיינים למפני שאנו מדמין ,נשבית שכלינו .
ושמא נשאל וכי מפני שאנו מדמים רוח לאש נעשה מעשה ?
אם נח לך להתעקש לא לחשוב שיערב לך ויבושם לך, אני את שלי עשיתי לצורך אנשים שמעוניינים לחשוב ולא להשבית שכלם בכח.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
אם נוח לך להתעקש לא לחשוב, שיערב לך ויבושם לך.
לא כי, החתירה היא למצוא ראיה מן המקורות לכל ספק וספק שמתעורר.
להזכירך, לשעבר כשדרשתי ראיה למסתברא שלך, נמצאה בסוף ראיה ממשנה. צא וראה בסוף האשכול 'מאן דאכל צרעה לוקה'.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
אם נוח לך להתעקש לא לחשוב, שיערב לך ויבושם לך.
החתירה היא למצוא ראיה מן המקורות לכל ספק וספק שמתעורר.
בהא כו"ע לא פליגי, כי פליגי מהו הראוי להקרא ספק.
וממקום שבאת, מנא לן שגם שאר איסורים אולי רק איסור טריפה, ואם נמצא בשאר איסורים אולי רק בסם המוות ולא בקוצים הקורעים את הקנה והושט, וכהנה וכהנה ..
ואם אין דעת הבדלה מנין, ואם אין דעת דומה מנין.
 

אשר ברא

משתמש ותיק
נכתבו כאן שני סיבות לפטור
א. ראיה ממעמיד בהמת חברו
ב. מסברא שאין ממשות לרוח
האם כל טענה מספיקה בנפרד?

למעשה כפי שרמזתי בהתחלה אין כמעט מציאות לשאלה
כי הגמ' בדף צ"ח אומרת שאם הגביה את החפץ לפני שזרק חייב משום גזלן
ומתי אינו גזלן באדיי אדויי
וזה לא מציאותי כמעט לגלגל חפץ לקצה הגג ולא יפול רק ברוח מצויה
אבל בכ"א השאלה היא עקרונית מה הדין.
 
A

Anonymous

Guest
פותח הנושא
אשר ברא אמר:
נכתבו כאן שני סיבות לפטור
א. ראיה ממעמיד בהמת חברו
ב. מסברא שאין ממשות לרוח
האם כל טענה מספיקה בנפרד?

למעשה כפי שרמזתי בהתחלה אין כמעט מציאות לשאלה
כי הגמ' בדף צ"ח אומרת שאם הגביה את החפץ לפני שזרק חייב משום גזלן
ומתי אינו גזלן באדיי אדויי
וזה לא מציאותי כמעט לגלגל חפץ לקצה הגג ולא יפול רק ברוח מצויה
אבל בכ"א השאלה היא עקרונית מה הדין.

לא יודע מה רמזת, אבל מצינו סוגיא מפורשת על הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו ולדעת רוב הראשונים איירי בזורק כלי של אחר.
 

אשר ברא

משתמש ותיק
מתחזק אמר:
לא יודע מה רמזת, אבל מצינו סוגיא מפורשת על הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו ולדעת רוב הראשונים איירי בזורק כלי של אחר.
אין קשר
בבקשה נא עין בגמ' שם בדף צ"ח זרק מטבע לים הגדול
 

מעל הסטנדרט

משתמש ותיק
אשר ברא אמר:
נראה לי שבאמת פטור כי אין זה אשו
דברי התוס' הם למ"ד משום חיציו
ואם תרצה לחייבו
תחייבו מטעם גזלן שאינו יכל להשיב
כמובן רק אם הגביה לפני
ויש עוד לעיין בזה

בתנה"מ סי' רצא כתב כי אדם ששם ממון חבירו במקום שברי שינזק חייב מדין אדם המזיק.
 
מתחזק אמר:
יש לחקור הניח כלי של חבירו בראש הגג ונפל הכלי ברוח מצויה ונשבר, מאיזה טעם יתחייב המניח?
והנה למ"ד אשו משום חיציו וכל העושה בצירוף הרוח, חשיב חציו א"כ גם כן הכא נחשב שזרק הכלי מהגג לקרקע,
אבל למ"ד אשו משום ממונו מטעם מה יתחייב הכא ובמה הוא דומה להבערת אש?
ולכאורה יש לומר דהוי כמקרב הדבר לאש, וכמו שכתבו התוס' בב"ק דף נו. דאם מניח דבר במקום שהאש תבוא אליו ברוח מצויה חייב מטעם אש, וואמנם לא מפורש בתוס' איך הדין אם מניח דבר שהרוח מצויה תוליך הדבר לאש אם גם כן חשיב אש, אבל לכאורה מסברא נראה דיש לדמותם אהדדי, [ואין לומר דדווקא אם האש הולכת ושורפת הוי אש אבל אם הדבר הניזק בא לאש הוי בגדר בור שהרי אינו הולך ומזיק, דהרי בכמה מקומות מבואר בראשונים דאם שור דוחף לאש חייב בעל האש משום אש ולא משום בור].
ואם כן אפשר לומר דאף המניח כלי בראש הגג ורוח מצויה תפילנו חשיב מקרב הדבר אצל האש,
אלא דנראה דכל זה דווקא אם הרוח מוליכה לאש [שעכ"פ אש זהו דבר שהולך ומזיק] אבל הקרקע שעל ידי נשבר הכלי מסתבר דלא חשיב אש וא"כ אין לדון הנחת כלי בראש הגג כמקרב הדבר לאש, וא"כ מאיזה טעם יתחייב?
יש להעיר על דבריך מכמה פנים 
א. למ"ד אשו משום חציו אי"ז מוגמר שיהא חייב מטעם חציו בכה"ג עיין בחי' רח"ה בהלכות שכנים שכתב שאין חייב מטעם חציו אלא באש, אך באסו"מ זה חיוב משום ממונו משום שפסק כוחו. 
ב. למ"ד משום ממונו יש לדון אליבא דרש"י שצריך שיהא שלו, שאז ודאי המניח לא יתחייב כיוון שאי"ז אש שלו. אך בעל הכלי לא ברור אם יהיה חייב. [היינו שלא יהיו חייבים לו]. אולם בפנ"י בדף כב. כתב דבשל חברו חייב מדין אש. עיי"ש.
ג. היאך רצה אתה לחייבו מטעם מקרב הדבר אצל האש, היכן האש והיכן הדבר שהוא מקרבו. הלא הקירוב הופך את זה לאש גופיה ואי"ז כלל מקרב הדבר אצל האש, אלא כוונתך שהקירוב הופך את הדבר גופיה לאש. ואי"ז שייך כלל למש"כ תוס' במקרב הדבר. 
ד. מדוע לא דן מר שיתחייב מטעם בור. ויל"ע וצ"ת.
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
מתחזק אמר:
כלי של חבירו בראש הגג ונפל הכלי ברוח מצויה ונשבר
מה דעתך בכלי כזה שכשנפל קיבל חלק אחד של הכלי מכה מחלק אחר של הכלי, (כגון שהמכסה נטרק ושבר את הכלי) ??
 
חלק עליון תַחתִית