כה. היה לנו בחור בישיבה שהוריו היו מבוגרים מאד ולא מכירים בכלל את הקודים של בני ברק, בלשון המעטה. גיסי שליט"א היה לו כאב. זקנו של הבחור הנ"ל החל לצמוח בגיל צעיר יחסית. הוא שאל את גיסי אם להתגלח, וגיסי לקחו לרבינו. רבינו הורה לו לא לנגוע בזקן.
חלפו כמה שנים, היה קשה בשידוכים. אחיו היותר גדול טען בפני הבחור שמספיק מסובך אצלם גם בלי הזקן הגדול הזה וכו'. הבחור חזר לרבינו, רבינו אמר מי אמר שהזקן יפריע לשידוך, אולי זה דוקא יעזור, אל תיגע.
כעבור כמה זמן הציעו אותו לבית של יהודי ת"ח מיוחד מאד. הלה לא ידע בנפשו להכריע על טיבו ועניינו של הבחור. כששמע שיש לו זקן מגודל שאינו נוגע בו, הכריע שאם כך אין לו מה לחשוש. ודוק.
כו. הוראה פרטית [כלומר אין למדין ממקרה למקרה אחר]. כשסיימתי ירושלמי זרעים, שאלתי לרבינו אם לחזור עוד הפעם ירושלמי זרעים, שכך חשקה נפשי, או להמשיך. ואמר מיד, תתקדם ותתחיל ירושלמי שבת.
אגב. היה פעם בעת צרה וצוקה שביקשתי מרבינו איזו סגולה ללמוד משהו מסויים, כפי שהיה מורה לפעמים. הוא הביט בי ואמר "ללמוד – זו סגולה טובה מאד". אני פירשתי לעצמי שכנראה הוראה ללמוד משהו מסויים זה מיועד רק למי שכבר לומד בהתמדה.
ובכל זאת, פעם אחרת, בעת איזה קושי שהיה אצלינו בענייני חינוך, אמר לי ללמוד בבא בתרא.
כז. מעשה פלא. (איני יודע אם יש לו משמעות). הציעו לבתי שידוך עם בן של אדם גדול. אמו של הבחור היה שמה שווה ממש. סוכם שאם זה יתקדם נחליף שם. אכן השידוך נגמר בס"ד והכנו רשימה של 3 שמות לשאול את רבינו מה מציע. השמות הראשונים היו ממש השמות שהוא נוהג בעצמו להציע.
הכלה סיפרה בטלפון לחתן על 3 השמות והסכים ודיבר עם אביו על כך בלילה שקדם לשאלה. בסיום השיחה משום מה האבא אמר לו שם פלוני זה גם טוב. ממש באותו זמן נכנס בבתי מעצמה, בלי שידעה מכלום, רצון להוסיף את השם הזה לרשימה.
הוספנו ושאלנו בבוקר על ידי הר"ג שליט"א. אמרנו שמצידנו הקודם ברשימה רצוי יותר. לא היה שום סיבה בעולם שרבינו לא יבחר א' מהראשונים, לכן גם בתי הוסיפה עוד שם בלא לדבר עם החתן. לאחר כמה זמן הרר"ג חוזר שרבינו הביט ברשימה וכהרף עין נשלחה ידו לשם האחרון ואמר אותו.
כח. אחרון חביב. הקשר האחרון שלי עם רבינו. לפני כמה חדשים אחיין שלי רצה לכבדני בסנדקאות. סירבתי בטענה שטובת הילד מחייבת סנדק צדיק ואני איני מתאים כלל. ניחא אצל נכדים, אבל לא אצל יותר רחוקים. האחיין מאד ביקש, והיה בזה גם שאלה של כיבוד אם.
שלחתי לשאול על ידי הרר"ג איך לנהוג באדם שבגלל שהוא מגיד שיעור יש חושבים אותו בטעות לראוי להיות סנדק והוא יודע בנפשו שאינו ראוי, האם ראוי שיסרב בכל תוקף.
רבינו ענה מעשה היה שאדם א' שאל שמציעים לו עבור בנו בת כהן והוא חושש מקפידא של אהרן כידוע מסו"פ אלו עוברין. וענה החזו"א שמי שחושש הוא זה שראוי, ויש לומר שגם כאן זה כך ושלא אסרב.
כעת אסיים. כבר צפו עוד דברים, ובלי נדר אסדרם מעט ובהזדמנות אוסיפם.
...
מזכיר שוב שהדברים בחזקת לא מדוייקים לגמרי, ולא כדאי להוציא מהם מסקנות למעשה או להנהגה באופן בטוח.
ועוד, שאני אמנם מחשיב עצמי לתלמיד רבינו, אבל זה רק בגלל שלמדתי בשטחיות ירושלמי זרעים עם ביאוריו. וקצת בעוד ספרים כגון שונה הלכות, ולא בגלל שהייתי מקורב. יש אלפי אנשים בלא גוזמה שהיו קרובים לאין ערוך יותר ממני, ואני מתפלא על עצמי שאני יושב ומעלה זוטות כאילו חד מבני היכלא אנא.
כט. סיפור אישי חשוב ששכחתי לכותבו לעיל.
בשנת תשנ"א כתבתי סיכום של דינים העולים מהגפ"ת של ה15 דפים האחרונים של כתובות. הדפסתי בחוברת דקה של 20 עמודי מחשב גדולים באותיות קטנות וצפופות. ניגשתי לרבינו בכולל חזו"א לתת לו. הוא לא הסכים לקחת את החוברת ואמר לי תבוא אחרי מנחה ותיסע איתי הביתה ושם אני אעיין.
נסעתי עמו, הוא נכנס לחדר, תלה את מעילו וכובעו על קולב פשוט שהיה מחובר לארון הספרים מהצד, וישב מיד עם החוברת. הוא החל לקרוא במהירות ושמעתיו מעיר לעצמו כל מיני הערות וחשבונות, עוצר לרגע ומהרהר ואומר אה זה מלשון רש"י למטה, או אומר לעצמו זה התירוץ השני בתוס' אבל מי אמר שהתירוץ הראשון חולק. ועל דרך זו. אני הבנתי היטב מה שהוא אומר, והוא באמת נגע בכל הנקודות הלא פשוטות שהיו בדברים.
כשהוא סיים לקרוא הכל, הוא מחזיר לי את החוברת. אמרתי לו שהוא יכול להשאיר אצלו. אמר לי רבינו הרי יכולתי כבר לקחת בכולל, ולשם מה קראתי לך, מכיון שרציתי לקרוא, אבל אני לא רוצה להכניס לארון חוברות עם כריכה דקה. [הוא קיפל את החוברת פעם פעמיים ואמר אני לא מכניס לארון כאלו]. לכן רציתי לקרוא ומיד להחזיר לך. ואז סיים ואמר זה דוקא מעניין אותי, תהיה חברמן ותוציא ספר כזה עם כריכה קשה ואז תביא לי ואני אניחנו כאן בארון [הוא הצביע על איזה מקום] ואלמד בזה.
הדבר דירבן אותי ושנה אחר כך, תשנ"ב, כתבתי ספר על רוב גיטין בהיקף יותר גדול ויותר יסודי [ישנו באוצר], ועד שהדפסתי היה כבר תחילת תשנ"ד, לכבוד דף היומי גיטין. באתי לביתו ביום ששי אחר הצהרים להביא לו את הספר ולספר לו שזה הרבה מאד בזכותו. חיכיתי קצת וראיתי שהתור ארוך ומתמשך וזה לא עסק. נכנסתי לרבנית למטבח ואמרתי לה שאין לי שאלה או בקשת ברכה ואני רק רוצה לתת את הספר ומבקש להניחו שם והיא תראה לו, וסיפרתי לה שבזכותו כתבתי והדפסתי.
היא אמרה לי אתה נכנס עכשיו ברגע זה איתי. אמרתי שלא נעים לי לעקוף עשרות אנשים. היא אמרה לי זה לא בשבילך, זה בשבילי ובשבילו. זו ההנאה שלו שהיה לו חלק בתורה של מישהו. היא נכנסה עמי מפתח צדדי ישר לחדר, ואמרה לו "חיים, אתה חייב לשמוע את הסיפור של האברך הזה", וברחה מיד לעבודתה.
הרב שמע את הסיפור בחיוך ובהנאה גדולים, ואמר אכן אעיין בזה ואניחנו אצלי כאן קרוב כפי שאמרתי לך.
חובה קדושה לי להזכיר לעצמי שמלבד שזכיתי להשתמש בספריו הקדושים, ומצידי אני תלמיד, [ורק מפני כבודו אני מתקשה לקרוא לעצמי תלמיד, לפי שלא ראוי לקטנים כמוני להימנות על תלמידיו], עוד זאת שיש לו אחוז גבוה מאד ועיקרי בכל מה שכתבתי ופרסמתי מאז.
אכן, אחד הדברים המיוחדים של רבינו שהוא ידע שמילה שלו יכולה להזיז אנשים, והוא ניצל כל הזדמנות לתבוע ולדחוף. החל מיהודים פשוטים שתבע מהם לשמור שבת בעד ברכה, ומסתמא יש מאות ששומרים שבת בגלל משפט שלו, המשך דרך יהודים שתבע מהם חיזוק בכל מיני מצוות או הנהגות יהודיות לפי הענין, דרך עוד יהודים שתבע מהם כל מיני לימודים, [על השאלה אם ללמוד זה או זה, בדרך כלל התשובה תלמד שניהם, וכהנה למאות], וכלה בכגון הסיפור הזה לדחוף אנשים לחבר ספרים ושאר פרוייקטים שלא חלמו שזה למידתם.
ל. ת"ח א' ממיודעי הציעו לו עבור בתו בחור בן עלייה מיוחד גם בתורה ויר"ש וגם במידות. להבחור לא גדל זקן כלל ואבי הבת לא ידע אם יש לחוש לזה. הוא שאל להגראי"ל שאמר לו לשאול את ר' חיים. כששאל את ר' חיים, הוא אמר שאינו יודע. היה שם ר' אליהו מן שסיפר בפני רבינו סיפור שלם עם מרן החזון איש שהציעו את הגרא"ק להרב יעקו' ולא היה לו זקן והחזו"א אמר שיביאוהו והוא ליטף את פניו ואמר שזה בסדר, ולכן הוא שואל אם אפשר להביא את הבחור לרבינו שיורה. רבינו נענע בראשו. הביאו את הבחור באיזו תואנה ואמרו לרבינו מקודם שעוד רגע יכניסו את הבחור. הבחור [שהיו פניו חלקות לגמרי] ישב לידו ור' חיים דיבר עמו בלימוד כמה רגעים. אחר כך נכנס אבי הבת ואמר לו רבינו הוא בחור מצויין גדול, ויש לו זקן גדול מאד [אגרוסער בארד] ויהיו לו הרבה ילדים.
למרות שאת הזקן הגדול ראה רק רבינו, אבי הבת לקחו כדברי רבינו, וב"ה רק שנים מעטות עברו וביתו מלא זרע ברך ה' בלי עין רעה.
לא. סיפר לי בנו של הרב ד"ר רוטשילד, שאביו אמר לרבינו שהוא חייב לעשות הליכות לצורך הבריאות. אמר לו רבינו אני עושה כל יום הליכות 3 פעמים. ר' משה רוטשילד התפלא מאד ושאל מתי והיכן הוא עושה הליכות. אמר לו רבינו ב"עושה שלום"...
לב. סיפר לי הרר"ג (אולי זה כבר בספרו, אבל אמרו לי שיש קוראים כאן שלא יקראו שם ולא נורא), שראה איך הרב מספר לרבנית חלום שחלם. ובחלומו היתה הפסקת מים ופתחו הברזים ונשארו פתוחים. ואז חזרו המים והחלו הברזים לזרום, והוא היה לבד בבית וראה שהכיורים עולים על גדותם ועוד מעט כל הבית מתמלא כולו מים, אבל בחלומו הוא לא ידע איך סוגרים ברזים והוא היה אובד עצות.
הרבנית צחקה ואמרה לו תסלח לי חיים, אבל זה לא כל כך רחוק מהמציאות...
לג. עוד על ספרו ה"דרך אמונה". אני זוכר בשנים הרבות שהוא עבד על זה בכולל, היו לו מחברות רבות בתיקו, אולי מחברת על כל פרק ברמב"ם זרעים. היה רשום בחוץ בכתב נאה על איזה חלק ברמב"ם זה קאי. ולכל הלכה מוקצבים כמה וכמה דפים. והוא עבר באופן שיטתי על מאות ספרים למצות מהם מסקנות בענייני זרעים, ושיבץ כל דבר במקומו. הכוונה אחרי שכבר כתב את העולה ממפרשי המשנה והירושלמי והרמב"ם והשו"ע וכדומה. ספרים כמו אחיעזר, דבר אברהם וכו' וכו'. ורק כשגמר לקבץ הכל, שב לכתוב מסודר הלכה אחרי הלכה.
חשבתי לעצמי שרבינו קיים את ה'למיגרס והדר ליסבר' בהיקף רחב יותר. מגיל טו עד שלושים בערך שינן את כל התורה כולה בגירסה. גם אז כתב כמה וכמה קונטרסים שחייבוהו ללמוד מעט בעיון. אבל יחסית בהיקף קטן. ומגיל שלושים זמני לימוד החובות היו כבר רק כמה שעות לפנות בקר, וכל היום למד בעיון נורא סדר זרעים ויכול היה להשתמש בכל אשר רכש לו בשנים שקדמו. גם סגנון לימודו בעיון כבר נעשה מושפע מרוב בקיאותו. כלומר, חילוקים ברורים, מוכרחים, לא נסתרים ממקום אחר, הגדרות קרובות לפשט וללשון, וכדומה. אבל לא לי ולדכוותי לומר הגדרות בדרך לימודו. נשאיר משהו לגדולים וטובים.
וראיתי להעתיק כאן לשונו של אברך ת"ח א' מבני ביתו הקבועים של רבינו, ששלח לי קונטרס שלם על רבינו מסודר לפי נושאים, וכך כתב בנושא זה.
היה זה בתקופות שלמדנו בחברותא כשעה עד שעתיים ביום בצהריים, בקצב של משנה אחת בעיון במשך כשבוע ממסכתות פאה וביכורים ועוד. למדנו היטב את הרע"ב והתיו"ט ומשנה ראשונה וחידושי אנשי שם ושאר המפרשים על הדף, למדנו את הר"ש והר"מ, זכינו לעיין בירושלמי ומפרשיו עד מקום שידינו מגעת, ומטבע הדברים כבר היו לנו הרבה הערות ומו"מ וחידושים. בהמשך עיינו ברמב"ם ונו"כ עם כל ההפניות שבספר המפתח של רמב"ם פרנקל, כגון מנחת חינוך, ושאר גדולי האחרונים. ובסוף בתורת "סיכום" של הכל למדנו בדרך אמונה.
אילולא חישבנו את הדעות והשיטות לפני כן, לא היינו מבינים את עומק הפשטות שהגר"ח טמן בשורותיו. והנני נזכר שפעם למדנו סימן עמוק ונפלא ב"אגרות משה" שמחדש מהלך ישיבתי ברמב"ם מוקשה ומסיק שיש ב' דינים ומיישב לפי זה סוגיות שלמות, ואח"כ ראינו איך הגר"ח מבאר את הרמב"ם בלי שום קושיה, רק בפשטות, שכאן זה מדין א' ולכן פוסק כך וכך, ושם זה מדין ב' ולכן הפסק אחר. בקיצור כל הלומדות הארוכה מתומצתת בשורותיים.
עד כאן לשונו.
לד. לפני כשנה (אולי יותר) חלה אחי ר"ז שליט"א בדלקת ריאות חריפה, החמצן בדם (סיטורציה) ירד פלאים רח"ל, והרופא שלו ציוהו להתפנות מיידית לבית החולים, היות שיש לו רקע לבבי, והסתבר שיש לו קורונה. הרופא אמר לו שמן הסתם יורדם ויונשם. האיש של עזר מציון (ר' אלי ברונר) אמר לו שהמצב ביש, אין מקום, ואין כניסה למבקרים וכו', אין טיפול, ונדבקים שם בכל מיני מחלות וכו'. אבל אם אין ברירה אין ברירה. הרופא שלו התקשר אליו מדי שעה לברר מדוע עוד לא התפנה.
אחי שלח את ר"ג לשאול את רבינו, רבינו אמר בזה הלשון "הוא לא צריך בית חולים, שילמד בבא קמא ויהיה בריא". ר"ג התקשר לאחי שהוא שולח לו ושננתם או שוטנשטיין ושיתחיל מיד. אחי שיחי' הסתגר בבית בבידוד, והחל ללמוד עשר שעות ביום ב"ק היטב ככל שידו מגעת עד שסיים, ואז הבריא.
הסתבר שבכלל לא היה לו קורונה (לפי שנדבק בה יותר מאוחר), ואילו היה מתאשפז ומורדם, סופו מי ישורנו.
גם כאן רואים את הכח של הרב לסחוט התרוממות בעבודת השם מעל הכוחות ובוודאי מעל ההרגל.
לה. רבינו אמר כמה פעמים לבני ביתו שבעת הסתלקות אביו הוא הרגיש שמטילים עליו משמים שני תפקידים, האחד להרגיע יהודים, והשני לפתור ליהודים את לבטיהם וספיקותיהם, והוא קיבל זאת על עצמו בהתמסרות גדולה, למרות איבוד זמנו היקר ואיבוד כתיבת ספרים וכו'.
במלחמת המפרץ הרבנית סיפרה להגרחי"ש שהיא שאלה את רבינו איך הוא לוקח על עצמו להבטיח שבבני ברק לא יפלו טילים. והוא ענה לה שזה תפקידו להרגיע יהודים.
לו. סיפר לי אחי הנ"ל שהיה נוכח בחוהמ"ס שהגיעה אלמנה טרייה מלייקווד עם 8 יתומים. היא עמדה בדלת ורבינו התייחס לכל ילד בנפרד. הקטן היה בן שנתיים ורבינו שאל היכן הירמולקה שלו. הרב אברהם רובינשטיין מיד הוציא את כיפתו מתחת כובעו וחבשה לילד. א' הנוכחים לחש לר' אברהם כשנצא תקח חזרה את כיפתך, רבינו הגיב מיד אם כך גם הברכה תחזיק מעמד רק עד הדלת.
כידוע שהיה אומר כך הרבה, בקשר לפיאות או לשעון.
לז. סיפר לי אחי רי"ל שהיתה בעיה בריאותית אצל רעייתו וכבר רצו לנתח. בא לבקש ברכה וקיבל בצירוף הוראה שא"צ ניתוח. תוך כדי שיחה נחשף השרוול ורבינו ראה שעון על היד ואמר לא ילבש וכו'. אחי אמר שהוא חייב שעון. הרב אמר לו תחזיק שעון אבל לא על היד. אחי אמר לו שהוא משמש כמשגיח וכשבחור מאחר הוא מביט בשעון לראות מתי מגיע, וכשיש לו שעון ביד הוא עושה זאת בלי למשוך תשומת לב, ואם יוצרך להוציא שעון מהכיס או להביט בשעון הקיר זה ימשוך מדי תשומת לב וכו'. רבינו אמר לו תלמידים צריכים לפחד מהמשגיח, לא המשגיח מהתלמידים. אחי העיד שמאותו יום חש שינוי עצום בדרך ארץ של התלמידים.
לימים קיבל תפקיד בחו"ל והיה טס הרבה, וסבל מבלבול בזמנים וחזר ללבוש שעון על היד. ומיד חזרה הבעיה אצל רעייתו.
(אני משתדל לברוח מסיפורי המופתים, הן מפני שלא להסיט את תשומת הלב ממה שצריך להתחזק, והן בגלל שכל אחד יש לו כמה כאלו, והן מפני אלו שלא אוהבים זאת, אבל לא שייך לדבר על רבינו בלי שזה יצוץ פה ושם).
לח. ועוד ממקור ראשון. אברך שבתו הכלה עמדה קרוב לנישואין ואורח בזמנו לא בא. בלית ברירה לוקחים כדורים ולא רצוי כידוע. הוא התייעץ עם א' המומחים והלה אמר לו את ההדרכה המקצועית. אבל הפטיר בסוף השיחה כבעל כרחו שאנשים הולכים לר' חיים והוא מברך וזה מסתדר תוך 24 שעות. הלה ציין שהוא לא יודע להסביר אבל זה פועל תמיד. האברך התקשר וביקש מר"ג לארגן ברכה. עברו כ"ד שעות ולא הגיע. התקשר לר"ג. ר"ג אמר לו שהוא ביקש קצת יותר מאוחר בשעה זו וזו. ואכן ממש באותה שעה זה הגיע.
לט. עוד סיפור במשפחתינו. היה ברית אצל אחותי והרב הוזמן לסנדק. הוא ראה את אבא זצ"ל ושאל אותו זה הנכד הראשון שלך? אבא אמר לו ונחנו מ"ה. הרב אמר שיהיה עוד מ"ה. חלפו שנים היו בדיוק צ' בלי עה"ר. ואז ארעו כמה מקרים לא נעימים במשפחה בקשר להריונות, וגם אבא עצמו היה לו איזה שאת בשפתיים, משהו מדאיג. א' האחים זכר את הנוסח של רבינו וחשש שזה קשור. הוא שלח את א' מאחיי לרבינו, רבינו אמר ח"ו, ה' יעזור שיהיה עוד נכדים וגם אבא יהיה בריא. וכך הוה, שהכל הסתדר.
מ. ענין אחר. ידוע שהוציאו בחיי הרב כמה וכמה ספרים מלאי סיפורים עליו. זה היה נראה משונה שהוא מסכים. גם כמה ספרים של תשובות מהסוג שהוא שולף והן לא בהכרח לכבודו. הוא ידע להוציא ספרים מושקעים כידוע. דומני שהקו שלו היה ברור לגמרי. אם זה יכול לחזק יהודים ולהוסיף כבוד שמים, הוא מניח את אי הנעימות שלו בצד. ואף היה מסוגל לזרז להוציא, כאילו זה לא נוגע לו אישית. סוג של מדת ההשתוות. כמו שהוא לא ידע מה זה כבוד, הוא לא חש כלל לבזיונות.
מא. אמר לי גיסי הגרחי"ש שהכירו היטב היטב, שרבינו הוא האדם היחיד בעולם שהוא יכול לומר עליו שהוא לא היקל מעודו בשום איסור אפילו קל שבקלים. למשל, הם למדו לפני עלות השחר. לנערים שלמדו איתו היה מוכן קפה ועוגות, אבל הרב שתה רק מים. אפילו לא קפה. וזה כבר לא הלכתי, רק הנהגה על פי קבלה.
הוא אמר שנסע עמו פעם לבקר חולה ממתפללי לדרמן שהיה גר בכופר הישוב ברמת גן. הם נסעו בקו 61 שהיה מלא פריצות. המספר אמר שלו זה מאד הפריע, אבל ראה בבירור על רבינו שהדבר לא מגיע אליו בכלל. היתה לו הרגשה שאין לרבינו בכלל יצר הרע.
בשעתו התפרסם שמרן הגראי"ל אמר שיהודי שעבר אפילו פעם בחייו על דרבנן, כבר לא יכול להיות ר' חיים.
מב. שאלו על סדר לימודם. כבר הודפס בספרי ר"ג שהיה קשור חוט מבית הגר"ח לבית הילד חיים ישראל, שהיה קושרו ברגליו, והיה הגר"ח מעירו על ידי החוט. הגרחי"ש מוסיף שלפעמים היו הולכים יחד לבנין של גאון יעקב להעיר את החברותא השלישי (ר' ברוך ב"ר שמריהו גריינימן).
רבינו האט את הקצב שלו לצורך החברים. הגרחי"ש לא הלך בשנה ההיא לחיידר. הוא חזר על הדפים במשך היום עם שתי חברותות.
בתקופה ההיא לא היו מבחנים. אבל היו חברותות שהיו צריכים להיבחן. והצד השווה של כל החברותות שהיה מותנה איתם מראש שהם בטוחים שלעולם לא יחסירו ולא יאחרו.
היו מקרים שרבינו ביטל את החברותא מיד כשהצד השני החל להקל בזמנים.
הרב למד עם קבוצה של 3 בחורים את כל הש"ס מחוץ לקביעות הידועה, במשך 17 שנה. אחד מהם היה רווק עד גיל 31. במסכת האחרונה אמר לו רבינו שסיום הש"ס יהיה עם הווארט. ואכן הלה (הרב איזאקוב) התארס עם הבת של ד"ר רוטשילד ביחד עם הסיום.
היו בחורים וילדים הרבה במשך השנים שהרב השקיע בהם זמן רב ללמוד עמם. כל אחד וסיבותיו הוא. ואין כאן המקום לפורטם. חלק מהם נעשו אנשים גדולים ממש מכח הלימוד הזה וההדרכה הנלווית אליו.
מג. דובר הרבה על ההתמדה, על היגיעה, על הידיעה, על דקדוק ההלכה, על החסד עם הבריות, קצת על הקדושה הנוראה, ועדיין לא דובר מספיק על המידות המופלאות. ההליכה בתמימות, הענווה המוחלטת והפשטות, האמת, ועל כולנה המאור פנים והסובלנות.
מסתובבת שמועה שהרב שמואל מאיר אמר לרבינו שבגלללו הוא מפקפק בחכמת הגרפולוגיה למרות שהוא עושה בה שימוש רב לסייע. כי הראו לו את הכתב של רבינו בלי לומר לו מי זה והוא אמר שהכותב כעסן. והרי רבינו ממש ההיפך. רבינו אמר לו שאכן יש לו טבע של כעסן והוא צריך כל יום לעבוד על זה. אני לא בטוח שזה נכון, לא הסיפור ולא המציאות הזו. אבל מסתבר שמיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה עוד לא היה מי שסבל נודניקים כמוהו.
הרי בדרך כלל לאדם רגיל לא באים הרבה, ולגדולים אין גישה. אבל אצלו באו כל העולם, והדלת כמעט תמיד פתוחה. הטרידוהו בשטויות וזוטות שאין לתאר ואין לשער, ומימיו לא נראה בו קוצר רוח, ולא מילה תקיפה. לית דין בר נש כלל וכלל.
מד. נערה אחת, בת של ידיד שלי, ישבה בבית אביה עד גיל מבוגר מאד. הלכה אצל אוהבן של ישראל רבי יעקב איידלשטיין זצ"ל ובכתה לפניו. שאל אותה הרב, מה המקצוע שלך. ענתה, תופרת אני. אמר לה הרב, את צריכה לשמש תלמיד חכם אמיתי במקצוע שלך, וישועתך קרובה לבוא. על כן תלכי אצל הרבנית בת שבע קנייבסקי ותבקשי ממנה שתאפשר לך לתקן משהו בבגדיו של בעלה הקדוש.
הלכה אותה ריבה אצל הרבנית וביקשה כאשר הדריך אותה הרב איידלשטיין. אמרה הרבנית, את הבגדים של בעלי אינני נותנת לאף אחת לתקן חוץ ממני. זו הזכות שלי ואינני מוותרת על כך. למרות שכואב לי מאד מצבך ואני מאמינה לסגולה של ר' יעקב אבל לצערי הרב לא אוכל לוותר.
הנערה ישבה ובכתה מקירות ליבה. אמרה הרבנית ע"ה, ראי נא, יש לי בת יקרה וחשובה, אשת הגרי"ק שליט"א, ויש לה בית עם ילדים ויש צורך בהרבה תיקונים בבגדי בני הבית, לכי נא אליה וסייעי נא בידה, ואני אברכך שמשם תבוא ישועתך.
הלכה הנערה לבית הרבנית ק' שתחי', והציעה את עזרתה, ואכן ישבה שם כמה ימים ותיקנה את כל הטעון תיקון שנצטבר מימים ימימה על צד היותר טוב. באותן ימים ראה הגר"י נערה זרה יושבת זה כמה ימים בביתו, התעניין אצל הרבנית שלו לפשר הדבר וסיפרה לו את כל אותו הענין.
נפל בדעתו רעיון של שידוך להציעה לתלמיד מהכולל שלו, בחור מבוגר בעל תשובה יקר מאד. ואכן מה' יצא הדבר, ובנו בית נאמן בישראל באהבה ואחוה וכו'. נמצא שאכן משם באה ישועתה בפועל ממש כפשוטו.
לאותה נערה יש גיס ת"ח מופלג. הוא סיפר את כל אותו המעשה לרבו, א' מחשובי הת"ח בדור. אמר לו רבו, היודע אתה את עומק משמעותו של הסיפור הזה? זה אומר שר' יעקב אוחז, ומוכח שהוא צודק, שר' חיים קנייבסקי הוא ה"קמע" של הדור. [זה עתה הספיד הגרב"מ אזרחי שליט"א הספד גדול ואמר את ההגדרה הזו, שאיבדנו את הקמע של הדור. ואכמ"ל].
מה. שלח לי ידיד מה שרשם לעצמו דו שיח אופייני עם רבינו.
הייתי מסתובב הרבה בלדרמן בעיקר בחורף תשנ"ה כשלמדתי בפוניבז', אחרי משמר בליל שישי הייתי מתפלל שם ותיקין וגם בשבתות לפעמים, אני זוכר שהיה מוסר שיעור אחרי התפילה בשבת בחכמת אדם, לפעמים לא היה מנין להגיד קדיש...
זכיתי לדבר עם הגר"ח זצוק"ל פעם אחת בודדת, בשנה לפני זה בניסן תשנ"ד, וזה נצרב לי בעצמות.
הגעתי אותה שנה מחו"ל, בגיל 16. ימים בודדים לפני חג הפסח תשנ"ד, נסעתי לבני ברק, כולי תקוה לראות את רבינו ואולי לדבר אתו.
התפללתי מעריב בלדרמן, כנראה מפני הסמיכות לפסח לא היו כל כך הרבה שואלים, אחרי שהלכו כולם התחיל לצאת לבדו מבית הכנסת. נגשתי אליו והתחלתי לשאול, פתאום נעלם ונכנס לשירותים. משיצא והתחיל ליטול ידים, מרוב התרגשות ובלבול התחלתי מיד לדבר, הוא מיד התחיל כמובן לברך אשר יצר (אגב, תוך כדי ניגוב הידים). כשסיים אמר בשלוה "כן, מה רצית?"
שאלתי אותו איך משתחררים מתאות הכבוד. ענה "תלמד מוסר ותראה שהכל שטויות והבלים, הכל רק משחק ילדים."
עמד ללכת והבחין כנראה שברצוני להמשיך לשאול, אמר "עוד משהו?"
שאלתי עוד שאלה הקשורה לעבודת ה', הוא שאל "בן כמה אתה? אתה בחור או שהתחתנת כבר?" (עד היום אני לא מצליח להבין איך זה היה קשור למה ששאלתי).
השבתי "אני בן שש עשרה..."
אמר: "תלמד גמרא בהתמדה, ואז יפלו כל הבעיות."
פניתי ללכת, הוא תפס בזרועי ואמר "אבל לשמה!"
לפני שהספקתי לשאול "מה זה לשמה?", המשיך "לשמה זה על מנת לעשות ומשום שהקב"ה צוה."
והפטיר בחיות: "בהצלחה!"... והלך לדרכו.
מו. בנוגע ל"מכה על קדקדו" שהיה רבינו עושה כמעט לכל יהודי, שלח לי תלמיד.
חבר שלי מהישיבה היה מעוכב שידוך, בגיל 27 הלך לר' חיים שאמר לו "תסיים את הש"ס, תמצא שידוך". בערך שנה וחצי לפני כן הצטרף הבחור הזה ללימוד דף היומי, וכשומעו את דברי רבינו נלחץ שיתחתן כ"כ מאוחר [אם ימשיך דף היומי בקצב הרגיל]. למעשה השתתפתי אצלו בסיום הש"ס באלול האחרון, "בסיום עצמו" הוצע לו שידוך, שאותו סגר בגיל 32.
מז. תלמיד שלי, שהוא היום ת"ח מופלג, עבר תקופה קשה בנעוריו. הוריו התייעצו ולקחוהו לרופא גדול שטען שהוא בסכנה נפשית גדולה וחייבים לאשפז אותו. כידוע אשפוז ממושך בגיל צעיר במקום פרוץ מהווה סכנה עצומה לכל היהדות. האבא התייעץ עם מרן, מרן אמר לו שלא נראה לו שיש סכנה כל כך גדולה, ושלא יתאשפז. והוסיף, תגיד לבן שיכין שאלות טובות בלימוד ושהוא יכול להיכנס אלי מתי שהוא רוצה. ומיד אמר לנהג המסור, ר' ישעיה, כשהבן שלו יבוא תכניסו אותו.
הבחור אכן ניצל את הרשות, והיה נכנס הרבה מאד לשאול, בלימוד ובהלכה ובהנהגה, והיה נענה בסבלנות ובנעימות מיוחדת. לפעמים אף הוזמן להתארח בסעודות שבת. כחלוף המשבר הוא יצא מחוזק מאד, וכאמור זה כמה שנים שהקים את ביתו והוא עולה במעלות מיוחדות של ת"ח.
צא ולמד את מדת החסד של רבינו. אדם שהוא לא מכיר, והיה בהחלט די בכך שענה על מה שנשאל, והוא נוטל על עצמו עול להקדיש זמן וסבלנות יקרים מפז כדי לסייע לבחור שאינו מכיר לצאת מבעיותיו.
...
מח. ועוד על קיום מצות חסד והמסתעף בגופו. סיפרו הבנות החשובות בימי השבעה, זמנו של רבנו היה יקר, כל דקה וחצי דקה נוצלה ללימוד, ולא היה לו בראש כלום חוץ מתורה, כך בכל יום היה מעיין בספר שלצד מנת האוכל, וקיים בשבתך.. ובשכבך.. ובאכלך.. וכשיודעים כמה שהיה הזמן שלו יקר, זה מעצים ומפליא פלאות את מידת החסד שלו כשהלך לבקר חולים.
אחד המקרים מני רבים. הוא הלך כשבע פעמים [במשך השנים תשס עד תשעד] לבקר בבית הבחור המיוסר פלוני, והתיישב לצדו נינוח וניהל עמו שיחה ערה, וסיפר לו באריכות סיפורים על חולים שהתרפאו בניסים. לא שייך להאמין שזה אותו מתמיד שכל הזמן שלו משועבד לחובות. הוא נתן לחולה להרגיש שכואב לו בכאבו, ושיש ביניהם קשר נפשי עמוק, מה שאכן עודד מאוד.
מט. עוד סיפרו, פעם נודע לרבנו על בחור שחלה וכתוצאה מכך זיווגו נדחה והשתהה שנים רבות, ובינתיים אחותו של אותו בחור הגיעה לפירקה, וקשה לו לאח המבוגר להתבטא במפורש שהוא מוותר לה להנשא לפניו "מכל הלב".
צערה של בת ישראל ושל הוריה נגע לו, ורבינו, שכבר היה מבוגר ממש, קיים בגופו מצות "הכנסת כלה" באופן מופלא ובלתי צפוי, כאשר הגיע לבקר בבית הבחור, וישב עמו ליד שולחן ודיבר עמו כדבר איש אל רעהו, כמו אינו המתמיד החד בדרא... בסוף שיחתו העלה רבנו את הנושא של שידוכים, והמליץ לו להתעכב עד שיהיה בריא, ובינתיים כדאי שיגיד לאחותו שמוותר לה מכל הלב שתתארס לפניו, ועי"ז יגרום פתח לסייעתא דשמיא עבורו מעל הטבע. והבחור הסכים.
כך עסק רבינו בהקדשת זמנו ומוחו גם למצות הכנסת כלה באין יודעים (מלבד אותה משפחה). השיחה הזו של רבינו עם הבחור היתה בארבע עיניים, ואלולא הבחור שסיפר זאת מיד לאחותו, לא היה נודע הדבר לאף אחד.
נ. [הקטעים הבאים הם על פי ההספד של הגרחי"ש שליט"א]. לפני כחמישים שנה היתה ברחוב וילקומירר חנות מכולת גדולה של גב' שבשוביץ. בעלת המקום היתה אלמנה ולה בן יתום שהיה ל"ע גם נכה פוליו. הבן ביקש מרבינו שילמד עמו ולו זמן קצר. אמר לו רבינו שבעיקרון הוא היה מוכן אבל אין לו זמן. אמר לו הבחור, הרי אתה צועד מהכולל לבית, אני אקח אותך ברכבי ואת הדקות שתרויח תלמד איתי. רבינו הסכים, וכך עשו במשך תקופה מסויימת.
הרבנית הביעה את צערה בפני באי הבית ואמרה, הרי הרב לא עושה התעמלות ואינו הולך כלל, הדבר היחיד שנותר לו זו ההליכה המועטה מהכולל ולא עושים לו טובה שלוקחים אותו ברכב.
אלו שהכירו את הרב בשנים ההם לא היו מעלים על דעתם לפי אורח חייו וטבעו שהוא יזכה לאריכות ימים, והקב"ה נתן לו חיים ארוכים. ידוע שהיו הרבה שניסו לשכנע את רבינו שיפסיק להקדיש כל כך הרבה זמן לציבור, ובפרט כשבגלל זה הוא לא מתקדם בכתיבת ה"דרך חכמה" על קדשים, והיו לו חלומות לכתוב גם על טהרות, ורבינו אמר שהחזו"א ואביו היו אומרים על הנושא הזה שאדם לא יודע בזכות מה הוא חי, ויתכן מאד שלולא החסד הזה הוא בכלל כבר לא היה כאן.
נא. ידיד נאמן היה לרבינו בשם הג"ר בערל ויינטרויב זצ"ל. הוא היה לצידו מימי נערותם הצעירה בלומז'א, וכל ימיו היה שכן וידיד קרוב מאד לרבינו.
ר' בערל היה זה שמלווה את רבינו לכל הסידורים, שכן רבינו לבדו לא היה מצליח להסתדר. כגון לרופא שיניים או ללשכת גיוס.
הוא סיפר שבפעם האחרונה שהיו בלשכת הגיוס, שאלו את הבחור חיים היכן אתה לומד וענה בלומז'א. שאלוהו היכן זה לומז'א וענה בפתח תקוה. שאלוהו באיזה רחוב, והבחור לא הצליח להיזכר בשום אופן. כנראה אחרי עוד כמה תשובות מוזרות, כתב הפקיד שהוא בחור משונה ופטרוהו לתמיד.
נב. בקשר לכשרונות הטבעיים של רבינו. סיפר הגר"א מן שליט"א, יום א' התקשר אליו מלמד מארה"ב ומספר לו שהוא רצה לחזק את הילדים בכיתה ואמר להם שגם מי שאינו מוכשר, אם יתמיד יגדל מאד, שהרי הגר"ח קנייבסקי לא היה מוכשר ובזכות שקידתו ועמלו זכה ונהיה גדול הדור.
והנה, מספר המלמד בנו הילד עובר משבר נפשי, והפסיכיאטר אומר לו שזה סיפור מוזר, כי משבר מסוג זה לא מתאים בכלל לגיל של הילד. ולכן עולה בדעתו של המלמד שאולי דבריו נחשבים פגיעה בכבוד רבינו, והוא מבקש מהגרא"מ לבקש מרבינו מחילה עבורו. רא"מ אמר לאותו מלמד שלא נעים לו לומר לרבינו דיבורים כאלו, ולכן שהמלמד ירשום ויפקסס והוא יכניס המכתב לרבינו. וכן עשו.
רבינו קרא את המכתב והוציא מהארון ספר [דומה שזה בנין עולם של הרב אברהמי, ואולי זה הועתק מפאר הדור] שבו היה מסופר שהחזו"א בצעירותו לא היה מוכשר ובזכות התפילה גדל. ידוע שהחזו"א אמר שעמל בתפילה לא פחות מאשר עמל בלימוד. והגר"ח מראה לרא"מ שהסטייפלר כתב על הגיליון בכתב ידו שזה שקר ולה"ר והחזו"א היה בעל כשרון גדול מנעוריו. [א.ה. לכ' אם זה שקר הרי זה מוצש"ר. ובכלל כל הענין צריך הבנה מדוע זה גנאי אבל אכ"מ]. הגר"ח סיים ואמר שבנוגע לחזו"א זה היה שקר, אבל לגביו זה נכון, וממילא המלמד אינו צריך לבקש מחילה.
ובדרך אגב, לא פלא שאנשים לא עמדו על טיבו של החזו"א מרוב שתקנותו וצניעותו. דוגמה לדבר ראינו בדורינו אצל מרן הגרנ"ק שהיה לו טבע דומה לדודו, ומתי מעט בעולם היו שעמדו על עוצם דרגתו הנוראה.
המלמד לא נחה דעתו שרבינו אינו אומר שהוא מוחל. נתגלגלו הדברים ורא"מ הלך לדבר על זה עם מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל שהיה רבו של רבינו בילדותו בישיבת תפארת ציון. הגרמי"ל אמר שרבינו כן היה בגדר בעל כשרון, ושלדעתו על המלמד לבקש מחילה. רא"מ חזר עם זה לרבינו ורבינו מיד אמר בפה מלא שהוא מוחל. ואכן מיד הילד הבריא לחלוטין.
נג. הגרחי"ש אמר שאחרי סיפור כזה זה לכאורה מפחיד לומר דברים בכיוון הזה, אבל יש לו תחושה חזקה שרבינו ממש מבקש שיאמרו זאת עכשיו לתועלת, מכיון שהוא מעוניין לחזק את מי שמיואש בגלל חוסר כישרון.
ובכן, לכאורה אותו מלמד אכן צדק. הגרמי"ל למד בישיבת חברון. מיד לאחר נישואיו החל לשמש כר"מ בישיבת תפארת ציון. רבו הגר"י סרנא רצה שבנו הג"ר חיים ילמד אצל הגרמי"ל ושלחו לבני ברק ללמוד בתפאר"צ.
לימים נזדמן הגר"ח סרנא למסיבת תנאים בבני ברק אצל א' מתלמידיו, ואמר, האם אתם מכירים את היהודי הזה שנקרא ר' חיים קנייבסקי, למדתי איתו יחד כאן בבני ברק אצל הגרמי"ל. אני הייתי הבעל כשרון, וביקשוני ללמוד ולסייע לחיים שהה חלש בכשרונותיו, והנה היום היכן אני והיכן הוא.
והזכיר את דברי הבית הלוי (עיין אבן עזרא) בענים לא תחמוד, שבן כפר אינו חושק בבת המלך, מכיון שברור לו שזה לא שייך אליו. כך אמר הגרח"ס, היום המרחק בינינו כל כך גדול, שאני כבר אפילו לא מקנא בידיעת התורה שלו. אני בן הכפר והוא המלך.
נד. כדאי לציין שהיכולת ללמוד בשקידה הוא גם סוג של כישרון, ובכישרון הזה היה רבינו בעל כשרון גדול ומופלא מילדותו. מישהו שאל את מרן הרב אלישיב שמציעים לו עבור בתו שני בחורים, א' בעל כשרון והשני מתמיד. אמר לו הגריש"א, בעצם אתה שואל אם להעדיף כשרון של תפיסה מהירה או כשרון של התמדה. יש ביטוי ידוע ש"המעולה שבכשרונות הוא השקדנות".
מספר הגרחי"ש שאמר לו הגאון ר"נ שולמן זצ"ל, נכנסים לישיבה שני בחורים א' עילוי והשני מתמיד לא כשרוני. העולם בטוח שהעילוי עומד להיות המוצלח שביניהם, ואני יודע בוודאות שהסיכוי להיות אדם גדול הרבה יותר גבוה אצל המתמיד. וסיים הגרחי"ש שאכן כל עוסק בחינוך יכול להצטרף ולהעיד על כך.
נה. כששומעים על ההיקף הנורא של רבינו בידיעת כל התורה כולה, זה יכול לגרום לחשוב הוא היה מלאך כנראה, ואם כן מה זה נוגע אלי. ולכן חשוב לדעת שרבינו לא נולד מלאך כזה. גם הוא בתחילת דרכו היה כמו כולנו.
אני [הגרחי"ש הנ"ל] מעיד כשלמדתי עם רבינו והיינו נזקקים לעשות חשבון, כגון 536 כפול 4. רבינו לא ידע לעשות את התרגיל הידוע של כפל. הוא היה מחשב לאיטו בראש שפעמיים 536 זה 1072, ופעמיים 1072 זה 2144.
יום אחד לפני כשלושים שנה, הוא החליט שקידוש החודש זה מקצוע בתורה שחסר לו, ועליו ללמוד את זה גם אם זה לא מתאים לו כלל. ידידו הנאמן הגרב"ו הנ"ל אמר לו, חיים עזוב, זה לא בשביל הראש שלך. ר' חיים לא ויתר. הוא שמע שיש בכולל סלבודקה אברך בשם הרב הסגל שלמד היטב את הנושא [ואף כתב עליו ספר בשם מגיד הרקיע] ויודע להסביר. ר' חיים נסע במונית אליו לכולל וביקשו לקבוע עמו לימוד בסוגיא זו.
הרב הסגל הציע כמובן שהוא יבוא לרבינו ללמוד. רבינו כבר היה אז בן ששים ויותר ופקיע שמיה כא' מגדולי הדור. רבינו סירב על פי הגמרא הידועה במנחות (דף ז) שאבימי רבו של ר"ח התעקש ללכת אצל תלמידו שיחזיר לו מה שנשכח ממנו, כי "הכי מסתייע מילתא טפי". ואכן במשך תקופה ארוכה היה מגיע הגר"ח עם כל זקנותו, כבידותו ורוב פירסומו, ולומד עם האברך הנ"ל.
ואז יצא לעולם ספר שקל הקדש, ובו ביאור על הרמב"ם בקידוש החדש, שנלאו רוב חכמי לב להבינו, גם מוכשרים גדולים בחשבון, ורבינו מחשב שם את החישובים הכי מסובכים כזקן ורגיל. וכבר הזכיר זאת בנו בהלוייה שחישובים פשוטים כמו היחס בין לירות לשקלים לא היה מסתדר בלי עזרה, אבל כשזה מקצוע בתורה, רבינו עמל עד שהשיג.
כלומר, אכן כשרון מהסוג המצוי לא היה כנראה, אבל כשרונות של ענווה ושקידה וכדומה היו גם היו, וזה סוד הצלחתו של רבינו.