מגילה ז. קם רבה ושחטיה לרבי זירא

אוריאל

משתמש ותיק
יש להסתפק במי שהרג את חבירו במזיד, ולאחר מכן החיה אותו בשם וכד', אם בי"ד יהרגוהו לרוצח או"ד נהי דעשה מעשה רציחה ס"ס כיון שהחיה לנרצח תיקן את מעשה הרציחה ולא יתחייב מיתה [ויל"ד גם אם יש הבדל אם החייהו תוך כדי דיבור או לא]..
את"ל דלא יהרגוהו, היכי דינא אם לא הוא יחייה אותו, אלא יארע לנרצח נס ויקום, או יחיה אותו מישהו אחר, אם יהרגו את הרוצח או לא.

וכן במי שרצח בשוגג, ויש לנרצח גואל הדם, אלא שהנרצח קם לבסוף. האם נשאר דין גואל הדם שיוכל להרוג לרוצח, והאם הרוצח יצטרך גלות.

ובנידון דידן, יש לשאול האם רבי זירא לאחר שקם, היה יכול להיות גואל הדם של עצמו, אחר שרבה הרגו בשוגג.. ובאמת יש לדון גם אם רבה היה נחשב "אנוס" מאחר והשתכר, או הוי כעין מכניס עצמו לאונס, ואולי תלוי בגדר המצוה דמיחייב איניש כמחלוקת הראשונים [ובודאי דכ"ז רק אם הפירוש בגמרא הוא כפשוטו ממש. וכ"ז לפלפולא].
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
פעם כהן התקשר לרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואמר לו שלחבירו נקטעה היד והוא מפונה באמבולנס, והשאלה האם מותר לו ללוותו כיון שגדם מטמא באוהל.
הרב אמר לו שכן, וההסבר היה משום שעתידים לחבר לו את היד. והביא לראיה שבהר סיני על כל דיבור ודיבור שנשמע מפי הגבורה פרחה נשמתם של ישראל ואח"כ הקב"ה החיה אותם, והם לא נטמאו בטומאת מת.
לכן אין להסתפק אם הרג את חבירו במזיד (זה חבר זה? וכן "שור שדחף את חבירו לבור" ב"ק נג.), ולבסוף קם הרוג על רגליו, שלא יהרגוהו. מה שיש לשאול הוא, מה ישלם. צער ושבת לכא' פשוט שישלם, דהיינו שבשעות שהיה הרוג לא יכול לעבוד. לגבי בושת - לכא' אם התכוון להזיק חייב אף אם לא התכוון לביישו. מריפוי פטור, שהרי ריפאו.

וכעת בואו חשבון, מי הזמין את מי לסעודה בשנה הבאה: אין צער כצער מי שרואה את מלאך המוות, אומרים שזה הצער הכי גדול שיש. והבושת, שייכתב בגמרא סיפור הריגתך, ואלף ות"ק שנה אחרי מותך עדיין כולם יעסקו באופן הריגתך וידונו בכך בכל אתר ואתר, לרבות תורה-פורום - אין גדולה מבושת זו; ומסתבר שרבה נתחייב לר' זירא עד חצי המלכות. ומהיכן לו לאברך סכום כזה? והרי אז עוד לא גילו את אמעריקא. וי"ל ש"בשמאלה עושר וכבוד", וכאשר ביקש רחמים שיחיה ר"ז ביקש גם על זאת.
לפי זה צריך לומר שמה שאמרו "לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי" - לא רבה שהזמין את ר' זירא, אלא ר' זירא הזמין את רבה, ע"מ להתפרנס בכבוד באומנות נקייה וקלה. וזה שענה לו רבה: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" - של המצאת המעות.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
חגי פאהן אמר:
פעם כהן התקשר לרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואמר לו שלחבירו נקטעה היד והוא מפונה באמבולנס, והשאלה האם מותר לו ללוותו כיון שגדם מטמא באוהל.
הרב אמר לו שכן, וההסבר היה משום שעתידים לחבר לו את היד. והביא לראיה שבהר סיני על כל דיבור ודיבור שנשמע מפי הגבורה פרחה נשמתם של ישראל ואח"כ הקב"ה החיה אותם, והם לא נטמאו בטומאת מת.
לכן אין להסתפק אם הרג את חבירו במזיד (זה חבר זה? וכן "שור שדחף את חבירו לבור" ב"ק נג.), ולבסוף קם הרוג על רגליו, שלא יהרגוהו. מה שיש לשאול הוא, מה ישלם. צער ושבת לכא' פשוט שישלם, דהיינו שבשעות שהיה הרוג לא יכול לעבוד. לגבי בושת - לכא' אם התכוון להזיק חייב אף אם לא התכוון לביישו. מריפוי פטור, שהרי ריפאו.

וכעת בואו חשבון, מי הזמין את מי לסעודה בשנה הבאה: אין צער כצער מי שרואה את מלאך המוות, אומרים שזה הצער הכי גדול שיש. והבושת, שייכתב בגמרא סיפור הריגתך, ואלף ות"ק שנה אחרי מותך עדיין כולם יעסקו באופן הריגתך וידונו בכך בכל אתר ואתר, לרבות תורה-פורום - אין גדולה מבושת זו; ומסתבר שרבה נתחייב לר' זירא עד חצי המלכות. ומהיכן לו לאברך סכום כזה? והרי אז עוד לא גילו את אמעריקא. וי"ל ש"בשמאלה עושר וכבוד", וכאשר ביקש רחמים שיחיה ר"ז ביקש גם על זאת.
לפי זה צריך לומר שמה שאמרו "לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי" - לא רבה שהזמין את ר' זירא, אלא ר' זירא הזמין את רבה, ע"מ להתפרנס בכבוד באומנות נקייה וקלה. וזה שענה לו רבה: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" - של המצאת המעות.
נפלא. ומצאתי מקום נוסף שמתיחסים לזה
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=24&t=2190&p=23063&hilit#p23114
 

נדיב לב

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
יש להסתפק במי שהרג את חבירו במזיד, ולאחר מכן החיה אותו בשם וכד', אם בי"ד יהרגוהו לרוצח או"ד נהי דעשה מעשה רציחה ס"ס כיון שהחיה לנרצח תיקן את מעשה הרציחה ולא יתחייב מיתה [ויל"ד גם אם יש הבדל אם החייהו תוך כדי דיבור או לא]..
את"ל דלא יהרגוהו, היכי דינא אם לא הוא יחייה אותו, אלא יארע לנרצח נס ויקום, או יחיה אותו מישהו אחר, אם יהרגו את הרוצח או לא.

וכן במי שרצח בשוגג, ויש לנרצח גואל הדם, אלא שהנרצח קם לבסוף. האם נשאר דין גואל הדם שיוכל להרוג לרוצח, והאם הרוצח יצטרך גלות.

ובנידון דידן, יש לשאול האם רבי זירא לאחר שקם, היה יכול להיות גואל הדם של עצמו, אחר שרבה הרגו בשוגג.. ובאמת יש לדון גם אם רבה היה נחשב "אנוס" מאחר והשתכר, או הוי כעין מכניס עצמו לאונס, ואולי תלוי בגדר המצוה דמיחייב איניש כמחלוקת הראשונים [ובודאי דכ"ז רק אם הפירוש בגמרא הוא כפשוטו ממש. וכ"ז לפלפולא].
לא כל כך הבנתי מבחינת המציאות מה הצד שאדם שרצח במזיד יהיה בכוחו להחיות מתים? אבל העקרון ברור
ומה ההבדל אם קם לתחיה תוכ"ד או לאו דין זה לא נאמר כלפי מעשה של ממש אלא בנדרים וכדומה
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
יש להסתפק במי שהרג את חבירו במזיד, ולאחר מכן החיה אותו בשם וכד', אם בי"ד יהרגוהו לרוצח או"ד נהי דעשה מעשה רציחה ס"ס כיון שהחיה לנרצח תיקן את מעשה הרציחה ולא יתחייב מיתה [ויל"ד גם אם יש הבדל אם החייהו תוך כדי דיבור או לא]..
את"ל דלא יהרגוהו, היכי דינא אם לא הוא יחייה אותו, אלא יארע לנרצח נס ויקום, או יחיה אותו מישהו אחר, אם יהרגו את הרוצח או לא.

וכן במי שרצח בשוגג, ויש לנרצח גואל הדם, אלא שהנרצח קם לבסוף. האם נשאר דין גואל הדם שיוכל להרוג לרוצח, והאם הרוצח יצטרך גלות.

ובנידון דידן, יש לשאול האם רבי זירא לאחר שקם, היה יכול להיות גואל הדם של עצמו, אחר שרבה הרגו בשוגג.. ובאמת יש לדון גם אם רבה היה נחשב "אנוס" מאחר והשתכר, או הוי כעין מכניס עצמו לאונס, ואולי תלוי בגדר המצוה דמיחייב איניש כמחלוקת הראשונים [ובודאי דכ"ז רק אם הפירוש בגמרא הוא כפשוטו ממש. וכ"ז לפלפולא].

הנה יש להקשות דלדעת התוס' בסוטה י,ב דהלבנת פנים הוי בכלל יהרג ואל יעבור משום דחשיב רציחה ממש א"כ למה לא נהרג המלבין פני חבירו ברבים אם התרו בו? וע"כ משום שאחרי דאזיל סומקא ואתי חיורא שוב הדר סומקא ואזיל חיורא ונמצא דחשיב כמת שחוזר וחי, ואין חיוב מיתה אלא על מציאות של מיתה ולא על מעשה רציחה. אמנם יהרג ואל יעבור האיסור על מעשה הרציחה ולא על המציאות, וע"כ נוהג גם בהלבנת פנים. (וראיה דיהרג ואל יעבור הוא משום מעשה הרציחה, מהא דאסור למסור נפש מישראל לעכו"ם אף אם בין כך יהרג יחד עם כולם, ובכה"ג הא אינו נמצא במצב של מיתה על ידו דבלא"ה ימות ע"י העכו"ם, אלא ע"כ דעצם מה שעושה את מעשה הרציחה במסירתו מחייבו ליהרג ולא לעשות כן).
 

נדיב לב

משתמש ותיק
החיד"א בספר ברכי יוסף אבן העזר סימן יז - ו[highlight=yellow]יש להסתפק אשת ר' זירא כי נשחט בעלה ומת ודאי פקעי קדושיה והותרה לשוק וכי חיה למחר ר' זירא היה צריך לקדש לאשתו קדושין חדשים דפנויה היא ודמי למחזיר גרושתו דבעי קדושין חדשים דקדושי קמאי נדדו הלכו בגט ופנים חדשות באו לכאן והוא הדין בזו שמת בעלה הנה מיתתו מתיר אף מפקיע קידושיה דידיה וכי הדר חי מילתא חדתא היא.[/highlight] או דילמא הא דהאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל האדם ולא פקעי קדושי קמאי ואשת איש ולא תפס בה קידושי דאיניש דעלמא. ובעלה כאשר חי מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.
ולפום ריהטא יש להביא ראיה מהא דאתמר בירושלמי דגיטין פ' מי שאחזו הל' ג' שאמרו גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי וכו' ומת בתוך הזמן, מהו שתהא מותרת לינשא ר' יוסי אמר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה... למדנו מהירושלמי דאם אחר שמת נעשו נסים וחי אכתי אגידא ביה אשתו זאת ולא מהניא לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי... ולא פליגי תרי תלמודי אלא דוקא לחוש שיחיה דבהא לש"ס דילן ליכא למיחש חששא רחוקה וכדסבר ר' חניי דירושלמי נמי. אבל אי הוה עובדא לכ"ע כי חיי הדר לקמייתא כי אשתו היא והוא בעלה עכת"ד.


והדבר אברהם ח"ב סימן רו כתב לדחות את ראיית החיד"א מהירושלמי וכך גם כתב הפורת יוסף בגיטין עו: תוס' ד"ה הא וראה עוד בדברי שו"ת אבני נזר סוף תשובתו באה"ע סי נו והמהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב סימן סא ובשו"ת רב פעלים ח"ב סימן ב והקובץ שיעורים חלק ב סימן כז
ובספר כרם יוסף גיטין ז חקר מי שנתחייב מיתה פעמים והמיתוהו וחזר לחיים בדרך נס, אם חוזרים וממיתים אותו.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
האדר"ת בספרו ’חשבנות של מצוה‘ מצוה ל“ג, כתב לדון אם רבי זירא חזר להיות כהן כבתחילה, וכן מסופק במצות כיבוד אב ואם, או האם אשת רבי זירא הותרה לשוק, וכך כתב: אך אני מסופק בעצם קדושת כהונתו, וכן האם מכובד לכבד את אביו, או בניו מכובדים לכבד אותו, היות שפנים חדשות באו לכאן, ויש לומר דהוה כמו גר, מדין קל וחומר, ומה גר שרק הנשמה נחלפה ולא הגוף, הרי הוא כתינוק שנולד, כ“ש כשהגוף נתחדש.
 

יוסף יוסף

משתמש ותיק
אחד הדברים שמתירים את האשה מן התורה - זה מיתת הבעל.
וגם אם אח"כ היה לו תחיית המתים מדוע שתהיה אשתו והרי היא הותרה מטעם מיתת הבעל.
ועוד שאם נאמר שלאחר התחיה חוזר הקידושין - יצא לנו שבתחיית המתים עם ישראל יתמלא ממזרים
כי כל הקידושין יחזרו שוב לתוקפם וכל אלו שהתחתנו לאחר מיתת בעלם הם אשת איש
 

ברל

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
האדר"ת בספרו ’חשבנות של מצוה‘ מצוה ל“ג, כתב לדון אם רבי זירא חזר להיות כהן כבתחילה, וכן מסופק במצות כיבוד אב ואם, או האם אשת רבי זירא הותרה לשוק, וכך כתב: אך אני מסופק בעצם קדושת כהונתו, וכן האם מכובד לכבד את אביו, או בניו מכובדים לכבד אותו, היות שפנים חדשות באו לכאן, ויש לומר דהוה כמו גר, מדין קל וחומר, ומה גר שרק הנשמה נחלפה ולא הגוף, הרי הוא כתינוק שנולד, כ“ש כשהגוף נתחדש.
אם הגוף נתחדש מדוע לא יזדקק לחכות להגיעו לגיל מצוות כמו כל תינוק שנולד שיחכה 13 שנים?
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
כי אין דין המתנה 13 שנים. פשוט האדם מתחייב במצוות מרגע שמגיע ל"עונת נדרים", דהיינו שמבין שמילה שלו צריכה להיות מילה. וחכמים שיערו שבגיל 13 רוב מוחלט של התינוקות הגיעו לעונה זו.

מ"מ האם מחזיר אלמנתו חייב בז' ברכות?
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ברל אמר:
נדיב לב אמר:
האדר"ת בספרו ’חשבנות של מצוה‘ מצוה ל“ג, כתב לדון אם רבי זירא חזר להיות כהן כבתחילה, וכן מסופק במצות כיבוד אב ואם, או האם אשת רבי זירא הותרה לשוק, וכך כתב: אך אני מסופק בעצם קדושת כהונתו, וכן האם מכובד לכבד את אביו, או בניו מכובדים לכבד אותו, היות שפנים חדשות באו לכאן, ויש לומר דהוה כמו גר, מדין קל וחומר, ומה גר שרק הנשמה נחלפה ולא הגוף, הרי הוא כתינוק שנולד, כ“ש כשהגוף נתחדש.
אם הגוף נתחדש מדוע לא יזדקק לחכות להגיעו לגיל מצוות כמו כל תינוק שנולד שיחכה 13 שנים?
שאלתך על האדר"ת אולי תתיישב על פי נכונות הודעה זו של @חגי פאהן
חגי פאהן אמר:
[highlight=yellow]כי אין דין המתנה 13 שנים. פשוט האדם מתחייב במצוות מרגע שמגיע ל"עונת נדרים", דהיינו שמבין שמילה שלו צריכה להיות מילה.[/highlight] וחכמים שיערו שבגיל 13 רוב מוחלט של התינוקות הגיעו לעונה זו.

מ"מ האם מחזיר אלמנתו חייב בז' ברכות?
 
חלק עליון תַחתִית