ביאור מצוות ספירת העומר עפ"י פשוטו

כבוד שמים

משתמש ותיק
לפי המהלך המבואר בדבריו שספירת העומר זה ספירת הימים שעברו מהקרבת קרבן העומר. י"ל שגם לבה"ג שספירת כל הימים היא מצוה אחת ומי ששכח יום א' אינו ממשיך לספור בברכה. מי שיודע שיעבור ניתוח וכיו"ב במהלך ספירת העומר יכול להתחיל לספור בברכה, כיון שאת הספירה מהעומר הוא יכול לספור. ואין ללמוד ממי שדלג יום א' ובזה ניתק את עצמו מספירת ה'עומר', למי שיודע שלא יוכל להשלים את הספירה. (מלה"ד למי שלא יוכל לספור את שנות העולם עד שית אלפי שנין, וכי משום הכי לא יספור עד השנה שהוא עומד בה).
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
עכ"פ דברי הרב בן מלך הם בזמן שביהמ"ק קיים. שאז באמת ספירת העומר היא בבסיסה ספירה של העומר, וא"כ אפשר לפרש שזהו גם תוכן המצוה.
אמנם מדרבנן ודאי שאי"ז בסיס המצוה, שהרי אין עומר, אלא יסודה הוא מצות דרישת ציון וזכר למקדש, וא"כ תוכן המצוה שנשאר לנו הוא קיום חג השבועות בסופו, ובדרבנן אין גם מנחה חדשה, וכל מה שיש מדרבנן בשבועות הוא קבלת התורה, וכמו שאח"ל בפסיקתא, שאתם קורים קבלת התורה, וכאילו אתם מקבלים את התורה, וא"כ פשטות תוכן מצות ספירת העומר בזה"ז היא הציפיי' לקבלת התורה. וכמבו' בדבריו הפשוטים והנפלאים והידועים של החינוך.
 

אריך

משתמש ותיק
לא מבין. התחלת עם דרישת ציון וזכר למקדש, אז איך מגיעים לשבועות ולקבלת התורה, וכי בתוך זכר למקדש נכנס ענין שאינו קשור למקדש?
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
יש את סיבת המצוה והיא דרישת ציון, אבל לא כל דבר אפשר לתקן זכר למקדש, כי צריך להיות למצוה איזה תוכן. למשל נטילת לולב היא דרישת ציון, אבל תוכן המצוה התבאר בחז"ל ובמדרשים באופנים אחרים.
ואכן כן נראה לענ"ד שבתוך זכר למקדש נכנס ענין שאינו קשור למקדש. וכך מתבאר יותר בפשטות דברי החינוך שביאר שהמצוה היא הספירה לקבלת התורה, למרות שנוסח הברכה והספירה הוא לעומר.
 

יעבץ

משתמש ותיק
לפי דבריך יוצא, שמדאורייתא לא רק שאין את חיוב המצווה, אלא גם אין כלל את התוכן הגלום בה (אם נקבל כמובן את ההסבר שהובא לעיל), ומכל מקום חז"ל תקנו דבר חדש לגמרי שמבוסס על דבר שלא נזכר במקרא "ואסמכוהו אקרא". וכל זאת כדי לזכור את המצווה הדומה בקיומה אבל השונה במהותה ממה שהיה במקדש.
אין בידי לדחות לחלוטין גישה זו. אבל נראה לי קצת דוחק לפרש כך. מצוות נטילת לולב שונה לגמרי - שם תוכן הנטילה גם בזמן הבית לא היה תלוי במקדש אלא רק נהג שם כל שבעה, ולכן אפשר 'להרחיב' את מקום החיוב. אבל אם כל המצווה לא שייכת כלל אין מקום לכאו' לתקן דבר חדש לגמרי.
ולכן מסתבר לי יותר, וזו גם דעת הגרי"ל שהובאה בהמשך המאמר הנ"ל. שהזכר למקדש ממשיך את מצוות העומר. ועל השאלה שעוררת מיישב שם על פי דברי הגר"ח (בסטנסיל), שאמימר ס"ל מקריבין אע"פ שאין שם בית, אין חידושי הגר"ח כעת תחת ידי להרחיב אולם עיין שם. ומדייק על פי זה למה מנה יומי ולא שבועי, דרק מניין הימים שייך בזה"ז שהוא למנות את העומר, אבל השבועות שעיקרם הוא מחמת הקציר גופו (יעוי' במאמרו), לא שייך למנותם כלל.
ומכל מקום מה שכתבת בעניין הספירה כצפייה לקבלת התורה לא זז ממקומו, אלא שאין צ"ל שלולי קבלת התורה בשבועות לא היה בזה"ז מצוות ספירת העומר, אלא זה לעצמו וזה לעצמו. ומפיו שמעתי שאדרבה עניין קבלת התורה חשיב לן יותר, שהרי כל מטרת הארץ נתנה "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". ולכן בזה"ז עיקר הספירה במחשבה ובכוונה הוא לקראת קבלת התורה. ובספרו שער שלישי מאמר ג האריך בזה ביותר, קחנו משם.
 

יהודי פשוט

משתמש רגיל
אחרי שיצאו לגלות נאמר אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'. ומבואר שעד שלא יצאו לגלות היה היעוד של עמ"י בגבורה מעשית ארצית שסה כלל המצוות המעשיות כגון הודאה על קציר, קרבנות, מלכות וכולי. ורק לאחר שגלו מארץ הקודש מקום קיום האומה. הוחלף היעוד ל"רוחי" כלומר לימוד המצוות במקום קיומם. ולכן קבעו חכמינו את תוכנו של חג השבועות כזמן מתן תורתנו.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
ברוך הבא לפורום.
בגוף הפירוש בפסוק מחודש מאוד לפרש קרבנות - חיל וכח. וש"רוחי" אינו כולל הודאה על קציר.
 
חלק עליון תַחתִית