לפי דבריך יוצא, שמדאורייתא לא רק שאין את חיוב המצווה, אלא גם אין כלל את התוכן הגלום בה (אם נקבל כמובן את ההסבר שהובא לעיל), ומכל מקום חז"ל תקנו דבר חדש לגמרי שמבוסס על דבר שלא נזכר במקרא "ואסמכוהו אקרא". וכל זאת כדי לזכור את המצווה הדומה בקיומה אבל השונה במהותה ממה שהיה במקדש.
אין בידי לדחות לחלוטין גישה זו. אבל נראה לי קצת דוחק לפרש כך. מצוות נטילת לולב שונה לגמרי - שם תוכן הנטילה גם בזמן הבית לא היה תלוי במקדש אלא רק נהג שם כל שבעה, ולכן אפשר 'להרחיב' את מקום החיוב. אבל אם כל המצווה לא שייכת כלל אין מקום לכאו' לתקן דבר חדש לגמרי.
ולכן מסתבר לי יותר, וזו גם דעת הגרי"ל שהובאה בהמשך המאמר הנ"ל. שהזכר למקדש ממשיך את מצוות העומר. ועל השאלה שעוררת מיישב שם על פי דברי הגר"ח (בסטנסיל), שאמימר ס"ל מקריבין אע"פ שאין שם בית, אין חידושי הגר"ח כעת תחת ידי להרחיב אולם עיין שם. ומדייק על פי זה למה מנה יומי ולא שבועי, דרק מניין הימים שייך בזה"ז שהוא למנות את העומר, אבל השבועות שעיקרם הוא מחמת הקציר גופו (יעוי' במאמרו), לא שייך למנותם כלל.
ומכל מקום מה שכתבת בעניין הספירה כצפייה לקבלת התורה לא זז ממקומו, אלא שאין צ"ל שלולי קבלת התורה בשבועות לא היה בזה"ז מצוות ספירת העומר, אלא זה לעצמו וזה לעצמו. ומפיו שמעתי שאדרבה עניין קבלת התורה חשיב לן יותר, שהרי כל מטרת הארץ נתנה "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". ולכן בזה"ז עיקר הספירה במחשבה ובכוונה הוא לקראת קבלת התורה. ובספרו שער שלישי מאמר ג האריך בזה ביותר, קחנו משם.