"דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי", האמוראים היו מדקדקים בשמועותיהם לידע מי אמרו, ככה"נ מתרי טעמי, גם משום אומר דבר בשם אומרו, וגם בכדי לדעת איזה משקל יש לשים לדבר, אם בעל השמועה מן התנאים, הראשונים או האחרונים, או שמא מתקופות מאוחרות יותר, ולשון הגמרא מורה, שרב עוירא לא דק בשמועתו שפיר לידע מי אמרו, דזמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, ושניהם היו באותו בית מדרש, ובאותה תקופה, ויתכן שיצאה השמועה מבית מדרשם, ולא דק רב עוירא לידע מי אמרה, ולכך זמנין אמרה משמיה דהאי וזמנין אמרה משמיה דהאי, ודחוק. ואין לומר ששמעה משניהם, דמה טעם לא אמרה בשם שניהם, ואולי חשש שמא יתבלבלו בזה התלמידים, לכך הקפיד בכל פעם שדרש זאת לאומרה בשם מ"ד אחד, ואולי גם דרך קצרה יש בזה.