אריק אמר:
יאיר1 אמר:
בעיני זה בדיוק הפוך.
מי שאינו נבוך משכחת יעלה ויבוא וכדו', יפשפש האם התפילה יקרה אצלו.
אלא ברור שצריך לשנן לעצמו שזה לא נורא, על מנת שיקל עליו לקיים את ההלכה.
ואף אם זה כן נורא צריך לקיים את ההלכה....
ואכן הרבנים כאן כתבו כמה וכמה עצות להתגבר על הבושה המבורכת....
והאמת שיש קצת מה להאריך בזה. ואכמ"ל
דברים נפלאים ממש.
נשמח שתאריך בזה, ואדרבה כאן המקום להחכימנו.
תודה.
אנסה.
א.
בנימה אישית. אצלי ראיתי שאין כמעט קשר בין הריכוז שלי בתפילה לבין זכירת יעלה ויבוא/על הניסים. וברוב הפעמים זה עבד ההפך. ואינני מצליח להבין כיצד אני יכול באמצע שמונה עשרה לזכור שהיום ראש חודש?! [דווקא לגבי קיץ חורף, ככל שאני מתפלל מהסידור, ניתן לזכור כיון שזה מופיע בסמוך לטקסט. וגם שצריך לומר משהו, בשונה מהנ"ל שצריך פשוט לזכור שיש כאן תוספת.]
מה שאני עושה, פשוט מניח עט/טישו/כרטיס אשראי או מקפל את הדף, כך שיש משהו פיזי שמזכיר שיש כאן אזכרה.
אני גם בעד שאנשים יאמרו בקול 'יעלה ויבוא' וכך יותר אנשים יזכרו. וגם הם עצמם לא יהיה להם ספק. ענין הספק כמובן יותר נוגע לאזכרות קיץ/חורף.
ב.
לענ"ד, כאמור, יש במבוכה זו משהו מבורך. כלומר זה סימן שזה מעניין אותי. וגם משהו נכון, כי ההלכה מחייבת אותי דבר שלא עמדתי בו. ואדם צריך למצוא דרכים שכן יצליח לעמוד במשימה! וכישלון אמור לגרום לצער כל שהוא, וגם קצת בושה, שלא הצלחתי.
אם זה 'סבבה' לא לשכוח, קצת משמע שאדם אינו רואה את עצמו אמור ל'מלא את ציפיות' ההלכה. ואולי דעותיהם שונות בזה, ואינני אומר קבלו דעתי, רק מציע הסתכלות שמתכתבת עם שאלת האשכול.
ג.
מה עושים.
אפשר לכוין לשני דרכים.
1.
ניזכרתי באמצע התפילה אני נבוך, ולכן - מרמה את עצמי שכן זכרתי, חוזר במהירות בלי כוונה, לא כורע בברכת אבות/מודים, מתפלל בעל פה במקום לדפדף בסידור וכן הלאה...
בעיה רצינית!! [מן הסתם על הכאה בסלח לנו אפשר לדלג..]
ניזכרתי לאחר התפילה אני נבוך, ולכן - מרמה את עצמי שכן זכרתי, מתפלל במהירות וכדו'.
כאן נראה לי שהפתרון הנכון הוא, פשוט לא לחזור ולהתפלל כרגע, אלא ללכת הביתה או לבית כנסת אחר ולהתפלל בנחת.
לפעמים זו עצה טובה בלי קשר לבושה, כי פשוט אין לי כח. שכחתי יעלה ויבוא במנחה גדולה, אין לי כרגע כח להתפלל, אז אני יבוא למנחה קטנה ואתפלל.
אם זה סמוך לשקיעה, צריך לאמוד האם המצב שמסוגל להתפלל ולכל הפחות לכוין באבות, אך אם אינו מסוגל כלל אפילו לכוין באבות [מצב חריג!!], ישלים בערבית שנים.
2.
אני מסוגל לעמוד בזה, זה מה שהשם רוצה ממני, ואיני בוש מפני המלעיגים [שבאמת אינם בהקשר זה, סך הכל קצת מבוכה], ההשפלה לפניו היא הכבוד האמיתי, אי נעימות זו כפרה נאה על שכחת האזכרה, זה לא באמת כל כך מביך, בן אדם הוא לא מלאך וטועה, גם גדולי תורה לפעמים שוכחים.... וצריך להכין את עצמו לניסיון הזה. אבל כדי להתכונן לניסיון צריך להבין שיש כאן קושי [למי שיש] ולהכיר בו, ולנסות להכיל אותו.
ואם אינו מצליח לא יתייאש, ועם הגיל בא השכל...
וכל אחד יוסיף כנטיית ליבו, ויעשה בדעת.
יישר כח על העלאת הענין!!