חילוקים בין חמץ לשאר איסורים- עזרו לי להמשיך

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
אני מעתיק משהו שכתבתי פעם. אשמח אם תעזרו לי להמשיך.
נא לציין מקור ברור!

חילוקים בין חמץ לשאר איסורים
מצינו
חילוקים רבים בין איסור חמץ שאר איסורים, דהנה התורה עצמה החמירה באיסור חמץ שאסור בכרת, וכן אסור באיסור בל יראה ובל ימצא, וגם בדברי חז"ל מצינו חומרות רבות שהחמירו באיסור חמץ.
אמנם יש גם דברים שמקילים בחמץ יותר משאר איסורים, שכן חמץ לפני הפסח אינו אסור כלל, ולכן כלים שבלעו חמץ לפני פסח יש אופנים שמקילים בהם יותר, כמו שיתבאר לקמן.
ונראה בס"ד לסכם את החילוקים בין איסור חמץ לשאר איסורים, ויהיה בזה גם תועלת לידיעה וחזרה על דינים השייכים ליו"ד ולשאר איסורים.

ביטול בתערובת [איסור משהו]

ביטול בשאר איסורים
הנה לענין ביטול כל האיסורים ידוע שיש להבחין בין ד' סוגי תערובות: א. מין בשאינו מינו לח בלח [או לח ביבש] ב. מין בשאינו מינו יבש ביבש ג. מין במינו לח בלח ד. מין במינו יבש ביבש.
הנה בדין תערובת מין בשאינו מינו לח בלח קי"ל דאמרי' טעם כעיקר, כלומר שאיסור שנתבשל עם היתר נותן בו טעם ואוסרו, ונחלקו הראשונים אם דין טעם כעיקר הוא דאורייתא או דרבנן, והכרעת ההלכה (עי' יו"ד סי' צ"ח) דטעם כעיקר דאורייתא. ושיעור נתינת טעם משערים בדר"כ בשישים [ויש אופנים שסומכים על טעימה ממש ואכמ"ל], ולכן קי"ל דמין בשאינו מינו לח בלח [או לח ביבש] בטל בשישים.
אמנם כל זה שייך בדבר שהוא לח, שע"י הבישול נותן טעם, אבל דבר יבש שמתערב אינו נותן טעם, ומ"מ גזרו רבנן בתערובת מין בשאינו מינו, דחישינן שמא יבשלם ביחד ויתן טעם, ולכן גם ביבש ביבש גזרו דיתבטל רק בשישים.
הנה בדין מין במינו נחלקו רבנן ור' יהודה, דשיטת רבי יהודה דמין במינו לא בטיל כלל אפילו מדאורייתא, ושיטת רבנן דמין במינו בטיל ברוב, וכך נפסק לענין מין במינו יבש ביבש שבטל חד בתרי, (עי' בשו"ע יו"ד ק"ט ס"א).
אמנם במין במינו לח, אף שלא שייך לאסור מטעם נתינת טעם, שכיון שהוא מינו אין ניכר הטעם בהיתר, מ"מ גזרו רבנן מין במינו לח אטו מין בשאינו מינו לח.

האם חמץ אוסר במשהו
וכל זה לענין שאר איסורים אבל באיסור חמץ נחלקו בגמ' (פסחים כט:) דדעת רב ושמואל שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, ודעת ר' יוחנן וריש לקיש דחמץ שוה לשאר איסורים ובמינו בטל ברוב ושלא במינו בנותן טעם [בשישים].
ומסקנת הגמ' (ל. כפי הגירסא שלפנינו) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב. אך התוס' הביא דעת ר"ת שלא גרסו בגמ' "במשהו כרב" אלא ס"ל שרבא פסק כר' יוחנן שחמץ אינו אסור במשהו, אלא דינו כשאר איסורים, וכן הביא שם תוס' בשם השאילתות דרב אחאי גאון [עי' שאילתות פרשת צו סי' פ' וע"ש בהעמק שאלה לנצי"ב אות ה' בענין הגירסא שלפנינו]. ומדברי הרי"ף מוכח דאף דלא גרס "במשהו כרב" מ"מ פירש דכוונת רבא לפסוק כרב, ומ"מ להלכה פסק השו"ע (או"ח תמ"ז ס"א) כדעת האוסרים חמץ במשהו, ומ"מ כתבו הפוסקים דכשיש עוד הרבה צדדים להקל [עי' בה"ט ומשנ"ב רסי' תמ"ז שדוקא הרבה צדדים ולא בכל צירוף] מצרפים דעת השאילתות [כגון בבה"ל תס"ז ס"ט ד"ה אפילו]

הטעם שאסור במשהו
והטעם שאסור במשהו כתב רש"י (כט:) שאיסור חמץ הוא בכרת, וכן איסור חמץ "לא בדילי מיניה", כלומר דאין רגילות להזהר ממנו כל השנה ויש לחוש טפי שיקלו בו בפסח. והטעם שהוצרך רש"י להוסיף סברא זו דלא בדילי מיניה הוא כדי לבאר מאי טעמא לא אמרי' דגם חלב ודם אסורים במשהו אף שיש בהם כרת [מבואר בדברי רש"י עצמו] והטעם שהוצרך להוסיף הטעם דכרת הוא כדי לבאר שרק בחמץ בזמנו אסור במשהו, אבל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח אין איסור משהו.
והרמב"ם (פט"ו ממאכ"א ה"ט) כתב דהטעם שחמץ אסור במשהו הוא משום שחמץ נקרא דבר שיש לו מתירים [כלומר דדבר שעתיד להיות לו היתר לאחר זמן גם בלא ביטול אין סומכים על ביטול אלא אמרי' דאפילו באלף לא בטיל, כמבואר בביצה ג: ובעוד מקומות וביו"ד סי' ק"ב] שכן לאחר הפסח הוא מותר, וביאר הר"ן (פסחים ל.) דאף שמדרבנן יש איסור של חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ לא גזרו איסור זה בחמץ מעורב. אך יש שחלקו וס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ שכן לשנה הבאה חזור ונאסר [עי' ביו"ד סוף סי' ק"ב ובה"ל סי' תמ"ז ס"ב ד"ה חמץ].
והרדב"ז (שו"ת ח"ג סי' תקמ"ו, תתקע"ז) דכיון דחמץ רומז ליצר הרע שהוא שאור שבעסה א"כ יש להחמיר בו אפילו במשהו שבו ע"ש.

יבש ביבש
עוד נחלקו הראשונים בדין תערובת יבש ביבש, דהנה בשאר איסורים קי"ל דיבש ביבש מין במינו בטל ברוב, כנ"ל, דעת הרא"ש (ע"ז פ"ה סי' ל') דגם חמץ בפסח לא חמיר בזה טפי משאר איסורים, דכל מה שאסרו חמץ בפסח במשהו הוא היכא דבשאר איסורים אסור בנותן טעם. אבל דעת הרי"ף (בע"ז שם) והמרדכי (פסחים תקנ"ג) והרשב"א (שו"ת סי' רע"ב, תוה"א יז.) דגם ביבש ביבש אמרי' דאוסר במשהו, והשו"ע (תמ"ז ס"ט) הביא דעת האוסרים בסתם ודעת המתירים כתב ב"יש אומרים".

חמץ בערב פסח
ועי' ברא"ש (פסחים פ"ב סי' ה') שכתב דמהאי טעמא גם בחמץ בערב פסח אחר חצות, אף שאסור מן התורה מ"מ כיון שאין בו כרת לא אמרי' שאסור במשהו. וכן דעת תוס' (ע"ז סו:), והיינו דבעי' שני תנאים לאסור במשהו כרת ולא בדילי מיניה. אמנם דעת הר"ן בפסחים (ל. ז: מדפי הרי"ף) שגם חמץ בערב פסח דינו כחמץ בפסח ואוסר במשהו (ונראה דאזיל לשיטתו דהטעם משום דשיל"מ וא"כ גם בער"פ יש לאסרו כמ"ש המגיד משנה), ועי' ב"י (סי' תמ"ז) שהביא עוד הרבה ראשונים דס"ל כתוס' והרא"ש, וכן פסק השו"ע דחמץ בערב פסח דינו כשאר איסורים [אמנם בקצת מקרים מצינו שטוב גם לחוש לדעת הר"ן, עי' משנ"ב סי' תנ"ח סק"ד וסי' תנ"ב שה"צ סקי"ג].
ועי' מגיד משנה (פ"א ממאכ"א ה"ה) דכתב דלפי טעם הרמב"ם דהוי דשיל"מ א"כ גם בערב פסח יש לאסרו, ומזה הוכיחו האחרונים דהשו"ע ס"ל דהעיקר כהסוברים דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירים, שהרי פסק דחמץ בערב פסח בטל (עי' בה"ל סי' תמ"ז ס"ב ד"ה חמץ. ועי' שה"צ סי' תס"ז סקי"ט).

דברים שנאסרו מטעם ד"משהו מיהא איכא"
הנה
כתולדה מהא דחמץ אסור במשהו כתבו הפוסקים לדון לאסור באיסור חמץ גם דברים שבשאר איסורים מקילים בהם, מכח סברת "משהו מיהא איכא", כלומר שגם בשאר איסורים לולא דין ביטול היה מקום לאסרם, רק דבשאר איסורים יש דין ביטול, ובדבר שאסור במשהו יש מקום לאסרם. אמנם הרבה מדברים אלו אינם מוסכמים בראשונים, כפי שיתבאר.

נותן טעם לפגם [נטל"פ]
קי"ל בכל האיסורים דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, כלומר דקדירה שהתבשל בה איסור ואח"כ בישל בה היתר, הרי ההיתר בולע מן הטעם שבקדירה, אבל כל זה הוא בקדירה "בת יומא" כלומר שבכ"ד שעות ["מעת לעת"] האחרונות בשל בה את האיסור, אבל אם עבר כ"ד שעות מהבישול שוב אין הקדירה אוסרת את המתבשל בה, שכן האיסור הבלוע בכלי נפגם, ונחשב מעתה נותן טעם לפגם [נטל"פ]. ורק לכתחילה אסור לבשל בכלי זה גזירה אינו בן יומו אטו בן יומו (עי' ע"ז עו. וביו"ד סי' צ"ג ס"א וסי' ק"ג ס"ה).
ונחלקו הראשונים לענין חמץ בפסח, דדעת הרשב"ם (הובא בטור או"ח תמ"ז) דכל דבר שאוסר במשהו אין בו קולא של נטל"פ, שהרי כל איסור שנתערב הרי טעמו נקלש ואפ"ה אסורוהו חכמים, א"כ גם נטל"פ יש לאסור. וכן דעת היראים (סי' נ"ב) והרשב"א (שו"ת תצ"ט) אך דעת הרא"ש (ע"ז פרק סי' ו') דנטל"פ שרי, דטעם משהו שם איסור עליו, אבל נטל"פ פקע איסורו. ועי' ב"י סי' תמ"ז דכן הוא דעת רוב הראשונים וע"פ זה פסק בשו"ע (שם ס"י) דנטל"פ שרי בפסח, אך הרמ"א כתב דיש מחמירין וכן נוהגין באלו המדינות. ע"ש במשנ"ב (סקצ"ז).

ריחא
בשאר איסורים קי"ל (ביו"ד ק"ח) ריחא לאו מילתא, דאף דאסור לכתחילה לצלות איסור והיתר מגולים בתנור קטן וסתום, אפילו אן אינם נוגעים זה בזה, אבל בדיעבד אם צלה מותר.
אך לענין חמץ בפסח נחלקו הראשונים דדעת תוס' (ע"ז סו: ד"ה רבא) והגהות סמ"ק (הלכות חמץ ומצה סי' רי"ט) דאף דריחא לאו מילתא משהו מיהא איכא, ולכך בפסח שאיסורו במשהו יש לאסור, אך דעת המרדכי (פסחים תק"ע) דלא החמירו אלא בממשות ובטעם ולא בריחא, והרמ"א באו"ח (תמ"ז ס"ב) הביא דיש מחמירים בזה לאסור אפילו דיעבד, וביו"ד (שם) כתב הרמ"א דיש להקל במקום הפסד.

מליח אוסר כל סביבותיו
קי"ל מליח הרי הוא כרותח, דאף דאין טעם נבלע בדבר שהוא צונן אם הדבר הצונן היה מלוח דינו כרותח ובולע. אמנם בשיעור הבליעה נחלקו הראשונים עי' בב"י (יו"ד צ"א) די"א שמליח נאסר כדי נטילה וי"א שנאסר כולו וי"א שנאסר כדי קליפה וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' ס"ט סי"ח, סי' צ"א ס"ה, סי' ק"ה ס"ט), ודעת הרמ"א (שם) דמשערים תמיד בשישים.
והנה לענין חמץ בפסח דעת הרשב"א דדינו כשאר איסורים וכמו דשאר איסורים סגי בקליפה (כ"ה לשיטתו) גם בחמץ בפסח, ואם נמצאת חטה שהחמיצה בתוך תרנגולת אחר המליחה, אך הב"י (תס"ז) הביא דעת הכלבו בשם הראב"ד דלא סגי בקליפה אלא בעי' לקלוף כל סביביו, והטעם שמשהו מתפשט כל סביביו של החיטה. והשו"ע (תס"ז סי"ד) סתם כדעת הרשב"א והביא דעת הראב"ד כ"יש מחמירין" [וע"ש דעת הרמ"א].

צונן
אפילו בדבר שהוא צונן לגמרי מצינו דיש מחמירין דעי ב"י סי' תס"ז שלמד בדעת הרא"ש דחטה שנפלה לתוך מים צוננים אסור ובשלו במים אלו אסור בפסח והשו"ע (סי"ב) סתם כהשיטות דאין איסור בצונן אך בדברי הרמ"א מבואר דאוסר בצונן, עי' משנ"ב (סקס"ב) שכתב דדעת הלבוש והט"ז ועוד אחרונים להקל בזה, ולכן פסק דבהפסד מרובה או שעת הדחק יש להקל בזה.
צלי אוסר בכולו
כתב השו"ע סי' תס"ז סט"ו דתרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה מבוקעת חותך מקום פעפועו ויש אוסרים את כולה לפי שמהפכים השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת וכתבו האחרונים (מ"א ח"י משנ"ב סקפ"ב) דדוקא בחמץ שהוא במשהו חיישינן לזה.

חומרות נוספות בחמץ

כלי שני
נחלקו הראשונים בענין אם נתבשל איסור בכלי שני, האם יש בכח חום של כלי שני להבליע איסור בכלי או להפליט איסור מכלי למאכל, ובשאר איסורים נקטינן דעיקר ההלכה שאין בכח כלי שני להפליט ולהבליע [עי' ביו"ד סי' ס"ח ס"י, וסי' ק"ה ס"ב, ועי' ש"ך יו"ד סי' ק"ה סק"ה]. אך לענין חמץ בפסח כתב הרמ"א (תמ"ז ס"ג) דבפסח יש לחוש לדעת המחמירים, וביאר הגר"א דהוא מום חומרא דחמץ [ועי' שה"צ סק"כ דיש להקל בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט].

הגעלת חצובה- ב' קדירות בלא רוטב
כתב הרמ"א (תנ"א ס"ד) דחצובה צריכה לבון, וביאר המשנ"ב דמעיקר הדין חצובה אין צריכה ליבון, שכן גם אם נשפך עליה חמץ היאך יצא האיסור מן החצובה לקדירה, הרי קי"ל ביו"ד (סי' צ"ב ס"ז) דאין איסור יוצא מקדירה לקדירה אם אין רוז דאין איסור יוצא מקדירה לקדירה אם אין רוטב ביניהם, וכן יש לתלות שכבר נשרף החמץ שנשפך עליה, אבל משום חומרא דחמץ החמירו בזה.
להוסיף: כלי זכוכית- פמ"ג

סתם כלים אינם ב"י
בשאר איסורים אמרי' בדר"כ "סתם כלים אינם בני יומן" כלומר דאם יש ספק על כלי אם השתמש בו בתוך כ"ד שעות אמרי' דמסתמא לא השתמש בו. אך לענין חמץ מבואר בדברי הרמ"א (סי' תמ"ז ס"ה בהג"ה) לענין שומן מהותך שהתבשל בכלי חמץ שיש לחוש שמא שהתיכו את השומן היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ אא"כ היה ידוע שהיה אינו בן ימו, וביארו האחרונים דמשום חומרא דחמץ לא אמרי' סתם כלים אינן בני יומן.
להאכיל לבהמת הפקר
הנה בכל איסורי הנאה אסור גם להאכיל לבהמתו, ודנו הפוסקים האם דווקא לבהמתו אוסר להאכיל, או דאסור גם להאכיל לבהמה של אחר או של הפקר, עי' פ"ת (יו"ד סי' צ"ד סק") ועי' בדי השולחן (סי' פ"ז ס"ק ). ועי' רש"י מנחות קא:
והנה בשו"ע (תמ"ח ס"ז) כתב דאסור ליתן חמץ לפני בהמה שאינו שלו, ויש אחרונים שכתבו דהטעם הוא משום דיש לו הנאה במה שמשביע לבהמה, וכתב השעה"צ (סקע"ה) דלפ"ז הוא דאורייתא וה"ה בשאר איסורי הנאה, אבל כתב שם דלדעת הגר"א הוא משום חומרא דחמץ, דוקא גבי חמץ ולא בשאר אסה"נ. ועי' גם במקור חיים (לבעל הנתה"מ).

מתנה ע"מ להחזיר
אף דבכל התורה קי"ל (קידושין ו:) דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מ"מ בנותן חמץ לנכרי במתנה ע"מ להחזיר מבואר בשו"ע (סי' תמ"ח ס"ג) דלא מהני. ובטעם הדבר עי' מ"א וחק יעקב (שם) דהוא משום חומרא דחמץ. אמנם עי' בה"ל (ד"ה לא מהני) שתמה דלכאו' יש לאסור מדינא, דאם לא יקיים הגוי את התנאי נמצא דהיה החמץ ברשות הישראל בפסח.
להוסיף: הלך אחר הרוב משנ"ב בשם חק יוסף תלט.

במה א"צ להחמיר חומרא דחמץ

חומרא דחמץ בערב פסח
איסור חמץ מה"ת מתחיל כבר מערב פסח מחצות היום, ונחלקו הראשונים אם גם בחמץ בערב פסח נאמרה החומרא לאסרו במשהו, דדעת הר"ן דגם חמץ בערב פסח איסורו במשהו. וכבר נזכר לעיל המחלוקת בזה.

חומרא דחמץ ביו"ט אחרון
והנה
לבני חו"ל נוהג איסור חמץ גם ביו"ט אחרון של פסח אף שכבר עברו שבעת ימי הפסח מדאורייתא, אמנם מצאינו בכמה דברים שחמירו בשאר ימי הפסח שהקלו ביו"ט אחרון של פסח. דעי' שו"ע (תס"ז ס"י) לענין תערובת חמץ ביו"ט אחרון דיש להקל שאינו אסור להשהותו בביתו, וביאר הב"י דכיון דיו"ט אחרון הוא איסור דרבנן שאין עיקרו מה"ת הקלו בו. וכן ברמ"א (תמ"ז ס"ה) מבואר דהקילו באחרון של פסח לסמוך על "סתם כלים אינם בי יומן". וכן מבואר בכמה מקומות דמקילים טפי באחרון של פסח (עי' משנ"ב סי' תמ"ז סקמ"ח וסק"נ וסק"ק) וידוע שרבים מהנוהגים להחמיר ב"שרויה" (עי' משנ"ב סי' תנ"ח סק"סק"ד ושע"ת סי' ת"ס) נוהגים להקל בזה ביו"ט אחרון (עי' פסקי תשובות סי' תנ"ח) .
אך הפרי חדש (תמ"ז ס"ה ד"ה אבל, הובא בבה"ל ד"ה ) כתב דאין להקל ביו"ט אחרון יותר משאר הפסח כמו דאמרי' בברכות לענין ברכת הטוב והמטיב שהחמירו בה כדי שלא יבואו לזלזל בה, והכא נמי ביו"ט אחרון יש להחמיר כדי שלא יבואו לזלזל בו.

קולות בחמץ

התירא בלע
והנה לאידך גיסא מצינו דברים שחמץ קל יוצר משאר איסורים
דהנה הגמ' (ע"ז עו.) מקשה סתירה דבמשנה בע"ז עה: מבואר דשיפוד ואסכלא של גוים ורוצה להכשרי מהאיסורים שבלעו טעונין ליבון, ובמשנה בזבחים צז. מבואר דשיפוד ואסכלא שבלעו בשר קודש ולאחר זמן אכילתו נעשה קודש נותר, מגעילם ברותחים ויכול לבשל בהם בשר קודש של היתר, ומבואר דסגי בהגעלה וא"צ ליבון. ומסקנת הגמ' לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע, כלומר שדדוקא לענין קודש מספיק הגעלה שכן הבליעה היתה בעוד שבשר עדיין לא היה נותר וא"כ היה בליעה של היתר, ואין להחמיר כ"כ באסור נותר שבלוע שמעולם לא הוכר איסורו.
ונחלקו הראשונים כלי שבלע חמץ לפני פסח דדעת תוס'... דחמץ מקרי התירא בלע שכן בשעת בליעת החמץ בכלי עדיין לא היה איסור חמץ. ולפ"ז שפוד שבלע חמץ יהיה מספיק הגלעה, או ליבון קל שדינו כהגעלה.
אך הרבה ראשונים ס"ל דאינו דומה לנותר, דחמץ שמו עליו, כלומר דאין זה דומה לנותר, דנותר קודם שעבר זמנו אינו "נותר" כלל, אך חמץ גם לפני פסח הוי חמץ רק שזמן איסורו לא הגיע.
ודעת השו"ע (תנ"א ס"ד) לפסוק דחמץ מקרי איסורא בלע, ומ"מ כתב הרמ"א דבמקום שמעיקר הדין סגי בהגעלה אלא שמצריכים ליבון מחמת חומרא, סגי בליבון קל דיש לצרף השיטות דחמץ מקרי התירא בלע. וכן במקום הפסד מרובה יש מקילים ומניעת שמחת יו"ט יש מקילים לסמוך על השיטות שחמץ מקרי התירא בלע, ודעת הפמ"ג להקל בזה רק בכלי שאינו בן יומו.

נ"ט בר נ"ט דהתירא
כתבו הפוסקים
דהנה קי"ל בהלכות בשר בחלב (סי' צ"ה) דנותן טעם בר נותן טעם [נ"ט בר נ"ט] מותר, כלומר דאם בישל בשר בכלי ואח"כ הניח בכלי דבר מאכל פרוה, אפילו הכלי או המאכל חם בחום שהיד סולדת בו, מותר לאכול המאכל אח"כ עם חלב, דהמאכל קיבל טעם שני, שכן הבשר נתן טעם ראשון בכלי והכלי במאכל וטעם שני אינו נאסר עם חלב [ובאופן שהמאכל נתבשל או נצלה בכלי הבשרי נחלקו הראשונים א יש בזה את הקולא של נ"ט בר נ"ט עי' ב"י סי' צ"ה].
אך כתבו הראשונים דבאיסור לא שייך הקולא של נ"ט בר נ"ט, כגון אם בישול נבילות וטריפות בכלי, ואח"כ בישל בכלי דבר היתר ואח"כ בישל ההיתר עם עוד חתיכה היתר, דכיון דחל שם איסור שוב אינו פוקע אפילו בטעם שלישי ורביעי, ורק בבשר וחלב דהנ"ט בר נ"ט עדיין היתר נאמר הדין של נ"ט בר נ"ט.
ונחלקו הראשונים לגבי חמץ בפסח, די"א דחמץ פסח הוי כנ"ט בר נ"ט דאיסורא אך י"א דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ומדברי השו"ע והרמ"א (סי' תנ"ב) מוכח דס"ל דחמץ מקרי נט בר נט דהתירא.
ולכאו' קשה, דלכאו' המחלוקת הזו תלויה בנדון דלעיל האם חמץ מקרי 'התירא בלע', או 'איסורא בלע' כיון ששמו עליו, וקשה לפי זה דהרי נתבאר לעיל דדעת השו"ע והרמ"א דהעיקר כדעות שחמץ מקרי התירא בלע. וכן העירו האחרונים (עי' פר"ח סי' תנ"ב ס"א ובה"ל ד"ה שאין)
והחזו"א (או"ח קי"ט סקי"ד) כתב דסתירה זו אינה רק בדברי השו"ע אלא בדברי הראשונים עצמם [הרא"ש הטור הר""ן רי"ו] ישנה קושיא זו, וכתב דאין שני הנדונים תלוים זב"ז, דנ"ט בר נ"ט גרע טפי דטעמו וקלוש ואין חל עליו שם חמץ, משא"כ לענין ליבון הרי מיירי בבלע חמץ בלע טעם גמור ע"ש (ועי' משכ"ב הערוך השולחן תנ"ב ס"ט)
 

קבצים מצורפים

  • חילוקים בין חמץ לשאר איסורים.docx
    26.6 KB · צפיות: 6

פרלמן משה

משתמש ותיק
לא עמדתי מה הציון לרש"י מנחות ק"א בענין איסור הנאה להפקר.
יחזק ויאמץ להשלים מלאכתו הנפלאה, בברכת יישר כח.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
פרלמן משה אמר:
בקטע הגעלת חצובה
גבריאל פולארד אמר:
אם אין רוז
?לכאו' צ"ל רוטב

אני רואה עכשיו שכל המשפט טעון איזו עריכה, כנראה מחקתי חצי ממה שרציתי.
תודה על ההגהות.

פרלמן משה אמר:
לא עמדתי מה הציון לרש"י מנחות ק"א בענין איסור הנאה להפקר.
יחזק ויאמץ להשלים מלאכתו הנפלאה, בברכת יישר כח.

התבוננתי שוב ברש"י מנחות ונראה לי שהתכוונתי להוכיח ממה שהוצרך רש"י לפרש דהחידוש בלכלב תשליכון אותו הוא במה שמותר להשליך לכלבו, משמע דאם היינו מפרשים לכלב סתם, אין בזה שום צד שיהיה אסור.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
התבוננתי שוב ברש"י מנחות ונראה לי שהתכוונתי להוכיח ממה שהוצרך רש"י לפרש דהחידוש בלכלב תשליכון אותו הוא במה שמותר להשליך לכלבו, משמע דאם היינו מפרשים לכלב סתם, אין בזה שום צד שיהיה אסור.
חידוש כזה לא מבליעים בציון בלבד!
 

תריג מצוות

משתמש ותיק
סיכום נפלא.
השלמה קטנה: לענין אימתי מצרפים את דעת השאילתות. הדיוק מדברי המשנה ברורה נכון, וכן משמע בכמה מקומות. אך בדרכי משה ריש סימן תמז כתב שסומכין על דעת השאילתות אפילו אם יש רק צד אחד להקל. יעו"ש.
 
חלק עליון תַחתִית