אני מקווה שאין הדברים ארוכים יתר על המידה.
שתי נקודות על "קדש".
"קדש", כוס של קידוש הוא הראשון מבין ארבעה כוסות שתקנו חז"ל כנגד ארבעה לשונות של גאולה "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי".
א. ויש להבין מדוע כוס של קידוש שיש אותו בכל שבת ויו"ט הוא כנגד "והוצאתי", ומפרש המשך חכמה [ריש פרשת וארא] שעם ישראל שמר עצמו מעריות וכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה והעיד הכתוב "שבטי י-ה לישראל עדות" שהמצרים לא שלטו בנשים, ואחת הייתה שלומית בת דברי ופרסמה הכתוב, ולכן זכו ל"והוצאתי" - יציאה ניסית. וכוס של קידוש הוא ענין של קדושה.
ב. שיטת הפרי חדש [סימן תע"ג אות ו' ד"ה ויאמר] "שבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים", ודו"ק. [הובא במנ"ח מצוה כ"א.]
ויש להבין מדוע יוצא ידי חובה.
כתב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה [פרק ז' הלכה א'] מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. עכ"ד.
ונראה ממה שהביא רבינו את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" מבואר שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים הוא לספר ניסים ונפלאות שאירעו לאבותינו ביום שיצאו ממצרים דהיינו בליל חמישה עשר בניסן דווקא.
עוד כתב הרמב"ם [שם הלכה ה'] כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. עכ"ד.
מבואר שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים זה טעמי המצוות שנוהגים בליל חמישה עשר דהיינו פסח מצה ומרור דווקא.
והנראה שאולי שיטת רבינו שעיקר ענין סיפור יציאת מצרים, הוא מה שעם ישראל התקדש להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, יותר משאר האומות, וזה נהיה במכת בכורות וכמו שכתב במדרש שלקו המצרים במכת בכורות מכיון ששעבדו את בנו הבכור של הקב"ה, שאז התקדשו כל עם ישראל והבכורות בעיקר.
[וכמו שכתב הספורנו [פרק י"ג פסוק ט"ו] וז"ל כל בכור בארץ מצרים והיו בכורי מצרים ראוים ללקות עמהם וכו' והצילם במה שהקדישם לו באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר מיוחדים לעבודת הקל התברך ואסורים בעבודת הדיוט. ובזה שהוכשר בעם ישראל אנשים קדושים ומיוחדים לעבודת הקל במשכן, זה השפיע ממילא על כל עם ישראל, שהבכורים הם עיקר הבית ואם הם מתנהגים בקדושה כל הבית מתנהג אחריהם בקדושה. [ועי' העמק דבר, שמות פרק י"ג פסוק ב' ד"ה לי הוא]
ועי' רש"י פרק י"ב פסוק ל"ג שמתו לא רק הבכורות, ועי' רש"י [שם] פסוק כ"ב וכ"ג. שרק בזכות דם הפסח לא מתו שאר אנשים מבני ישראל אפילו שאינו בכורים, וע"כ שבזה התקדשו, רק שהבכורים התקדשו ביתר שאת.]
וכן יש להוכיח ממה שהביא רבינו את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם", שנאמר בפרשת "קדש לי כל בכור", ודו"ק. ולכן מצווה לספר דווקא את טעמי המצוות של פסח, מצה, ומרור, "שנהגו באותו הלילה ושעל ידם נצלו ממכת בכורות והתקדשו", ואם לא סיפר לא יצא ידי חובה. ואכמ"ל.
ולפי"ד מובן שיטת הפרי חדש שהקידוש שהאדם עושה יוצא בזה ידי חובה של סיפור יציאת מצרים, מכיון שהוא מראה בזה את הקדושה היתירה שיש לעם ישראל יותר משאר העמים. [ודאי שהרמב"ם עצמו לא סבר את הפר"ח.]