אבי חי אמר:
א. איני יודע אם אכמ"ל, אך מה הטעם להניח שלא היתה.
ב. 1) עיקר טענתי שלא זה היה הנושא של הראשונים אם לחומרת בנות ישראל יש גם תוקף של תקנ"ח, ולכן אין לדייק כ"כ נידון זה מלשונותיהם. וכ"ש כשרואים שבתחלת דבריו כותב שיש כאן הנהגת חכמים, שוב אין לדייק מסוף דבריו אחרת, ולהמציא חזרות.
2) ההבדל בין שני הטעמים בר"ן הוא פשוט, האם החשש הוא לטעות שע"י שתי ראיות עלולה להעשות זבה גדולה בלי ידיעתה, ולפי תקנת רבי לא תמנה ז"נ, ע"ז כ' הר"ן שאי"ז מספיק, אלא (כהרמב"ן) שלא רצו לחלק בין הראיות כיון שיש ראיה שמחייבת ז"נ, ואם יהיה חילוק בין הראיות עלולים להיות בלבולים.
ג. טעות כפולה ביד מר. הן בעיקר דבריו והן בחילוק בין הרי"ף בנדה לרי"ף בשבועות. [כשלומדים בעיון זמן רב, מתבקש להשקיע בלימוד דברי הראשונים במקורם].
ד. צ"ע מהיכן עלה ברעיונו של מר מקום עיוני (וטעה).
ה. אמת שיש מדייקים מלשונות כמה ראשונים לכאן ולכאן (ל"ע בזה), אבל מכאן ועד לייחס מח' בין לשונות הראשונים המובאים בב"י, לא קצרה הדרך.
ו. סוף לשון הרמב"ן המובא בב"י: חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם.
כמדומני שאף לשון הרי"ף (שהעתיקו הרא"ש) מתפרשת כדברי רמב"ן אלו. ואף אם נתעקש לדייק דלהרי"ף התחיל הענין כהנהגת חכמים ולרמב"ן חכמים נתנו תוקף לחומרא קימת, מ"מ אין זה משנה לגבי משקל החומרא שהוא כתקנ"ח (ואף יותר).
(אמנם אין סיום לשון הרמב"ן מובאת במגי"מ שמשם ציטט הב"י, אך מ"מ נשמע מכאן את האמת, והרוצה להתעקש שהב"י טעה, עדיין ימצא לו מקום)
א. כיוון שהב״י לא הביא את הלשון הזו?
ב. 1) לי נראה שלא הבנת איך השכלתי להבין שהר״ן ״חזר בו״ מהטעם הראשון. הר״ן מקשה מפורש על הטעם הראשון: ועדיין אין זה מספיק, אלא יש לומר וכו׳ ע״כ, ולהבנתי כשכותב ״אלא״ הוא מביא פירוש אחר. דיוק שעושים כשלומדים גמרא כשכותבים אלא.
אמת שבתחילת דבריו משמע שזו תקנת חכמים, אבל: א. מסוף דבריו יש לדייק אחרת, והקושיא שמציג באמצע דבריו מסייע להבנה הזו. ב. דיש לנו להשוות לשון הר״ן ללשון הרמב״ן, שממנו משמע שזה הנהגת בנות ישראל. (מה שתבת ב-ו׳, אני אתייחס כשאגיע לשם)
2) אבל גם הרמב״ן כותב את הטעם הראשון של הר״ן. כך שאו שנסביר שהר״ן פליג על הרמב״ן (דבר שכתבתי שהיה בדעתי לומר) או שהר״ן חזר בו, והכניס את הטעם של ה״י״א״ בפרוש השני.
קשה לי להסביר את כל האריכות בזה, כבר כתבתי שמה שאני כותב פה זה תמצית של מה שיצא לי מהעיון בב״י ובראשונים. היה לי הרבה שקלא וטריא להסביר את דברי הר״ן והרמב״ן מעבר למה שאני כותב.
ג. לא נפלה שום טעות. כשאני לומד את הגמרות והראשונים בב״י אני
משתדל לבדוק את הדברים במקורן. הרי״ף כותב את דבריו בנדה בעוד הר״ן כותב את דבריו בשבועות.
אך ייתכן שכבודו צודק וזיכרוני מטעני.
ד. מחילה מכת״ר על שחשדתי.
ה. זה לא חדש שעושים זאת. יותר מכמה פעמים יצא לי להתקל בכך.
ו. ייש״כ. הפירוש שלי בדברי הרמב״ן אלו מעט שונים ממש שרצית להסביר (למרות שממחשבה ראשונה עלה לי כך), אבל הפירוש לענ״ד שלעולם הנשים החמירו על עצמן כך וזה הכל מתורת מנהג. ומה שחכמים קראו לזה הלכה פסוקה הוא כדי שלא תבוא אשה ותאמר ״זו הנהגה״ ותקל בה. לא לומר שהפכו זאת לתקנת חכמים, אלא כיוון שהדבר התקבל באו חכמים לומר שאין להקל בזה.
זה דומה למה שערבית היום היא חובה, אע״פ שמעיקר הדין הוא רשות, כותבים תלמידי ר׳ יונה שכיוון שכל ישראל קיבלו על עצמם להתפלל זאת אין להקל. זה לא אומר שעיקר תפילת ערבית היא לא רשות, אלא שיש דבר ״שהתקבל״.
זה אכן לא משנה הרבה את הנפ״מ בין הדעות, אבל זה משנה את המשקל של הדברים. שלרי״ף ולרא״ש אפשר באמת שתקנת חז״ל כעין דאורייתא תיקון ולכן מחמירים בספק, ואילו לר״ן והרמב״ן בספק יש להקל. וכיוון שהלכה כהרי״ף והרא״ש, להלכה אנחנו לא מקילים בספק.
מ״ש בסוגריים בסוף. אני מסכים שאין מקום לפלפולים כאלו ל
רוב, אבל לענ״ד יש לדקדק מדוע הב״י לא הביא כל הלשון
במידה והיה אצלו. וברוב הפעמים שאני מדקדק כך יוצא שבא הב״י להדגיש שיש מחלוקת בין הראשונים שמביא. כמו במקרה הזה.
אתה לא חייב להסכים לשיטת הלימוד הזה. זה שיטה די מחודשת בלימוד הב״י. אך בזה יוצא לי הרבה פעמים תשובות לקושיות על הב״י.
דוגמא אחת שאני יכול להביא מעין זה, הוא הריב״ש שמביא הב״י בסוף סי׳ קפ״ג, שמביא אותו ממש בקצרה. וברב פעלים רצה לדייק מתוך תשובת הרב פעלים חידוש לחלק שפעמים שפנויה יכולה לטבול. ואני רציתי לומר שזה נגד שיטת הב״י שהביא דברי הריב״ש בקצרה בלי כל טעמיו, כי סובר שאין מקום לחלק ופנויה לעולם אסורה לטבול ודלא כהר״פ.