בחומש דברים משה רבנו משבח את ארץ ישראל, שהיא לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ועצר את השמים וכו'
כלומר, שבא"י עיני הקב"ה נמצאות תמיד, ולכן אם לא נתנהג כראוי לא ירד לנו גשם, משא"כ בארץ מצרים תמיד אתה יכול להשקות ברגלך, ולכן היא פורחת כמו גן הירק, וכמש"כ לגבי סדום שהיא כגן ה' כארץ מצרים.
וכמובן, שמשה רבנו לא בא חלילה לדבר בגנות א"י, אלא בשבחה.
וכוונתו לומר להם, שאמנם בארץ מצרים ישנה אפשרות תמידית לדלות מים מהנילוס, אך עדיף להיות בארץ ישראל, שעיני הקב"ה בה, ולא דולים בה מים מן האדמה, אלא מקבלים אותם ישירות מידיו של הקב"ה אל תוך השדה, אם ישירות מן הגשם, ואם מהמעיינות הבוקעים על ידו בבקעה ובהר. וגם אם ע"י כך השפע שלנו תלוי בהתנהגותנו, ואינו מובטח מראש, אבל עדיף להיות תלוי ומקושר אל הבורא, ולקבל מתת מידו הפתוחה והרחבה, מאשר להסתדר לבד עם מים שאין בהם ברכה והִתְרַבּוּת, ואין אנו יכולים לצמוח על ידם למעלה ולהתקשר עם ה'.
והוא גם מוסיף ומסביר להם, שארץ מצרים שהיא מנותקת מההשגחה הישירה של הקב"ה, היא כגן הירק. היינו, שלא צומחים בה כי אם ירקות, שהם חלק מן האדמה, אבל הארץ אשר ה' אלוקיך מביאך, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. מתוך שעיני ה' בה, והמים מתקבלים בה ממנו אישית, אזי היא איננה כגן הירק, אלא היא מצמיחה פירות טובים ומתוקים, ולא תאכל בה רק לחם עם ירקות ללפתו, אלא תתענג על מתיקות ה' מרוב טוּב (לא בכמות, שזה יש במצרים יותר, אלא באיכות וסוג).
ע"פ זה, מתבאר יפה עוצם חטאם של בני ישראל, שטענו שהם מתגעגעים לשוב למצרים בכדי לאכול ירקות חפשי, ולא השכילו להבין כמה טוב להם לאכול דגן שמים, הניתן להם ממש ישירות מן השמים, וטעמו מתוק וערב, וכולל כל מיני טעמים, וכמה באופן זה הם מושגחים באופן הכי אישי ופרטי שייך, והם מתדבקים ומתקשרים בקב"ה עצמו.
ולא עוד, אלא שכשהם הגיעו לארץ ישראל וראו את מיוחדות פירותיה, במקום להבין שזו ארץ שונה ומיוחדת, בגלל ההשגחה המיוחדת שבה הם ראו זאת בעין רעה, והעדיפו לחזור למצרים ולהיות "נורמלים", העיקר לא להיות תלויים בקב"ה, ובמצב הקשר שלהם אתו.
וכנראה, זהו גם יסוד הכעס על העם המתאווים. שבשלמא מה שביקשו גם לאכול בשר, הוא דבר מתקבל.
אבל כשהקב"ה מילא בקשתם, והזמין להם עופות שהגיעו עד אליהם, ועפו בדיוק גובה של הידיים שלהם כמבואר בחז"ל, מדוע הם היו צריכים לאסוף לפחות עשרה חמרים ולשטוח משטחים, וכי הם לא סומכים על הקב"ה שיזמין להם את רצונם לעולם? וזה הכריח שלא סתם הם ביקשו בשר, אלא גם בקשת הבשר הייתה כדי לא להיות תלויים במזון רוחני של הקב"ה, אלא להחזיק בידיים בשר "נורמלי".
וחשבתי לפ"ז, שהמצב הקיים בארץ בשנים האחרונות, שרוב מי השתייה שלנו הם מים מותפלים, הנשאבים מן הים הגדול, ואינם תלויים כלל בירידת הגשם, הוא בעצם מעין חטא המתאווים והמרגלים.
שבמקום לתקן ולהיטיב את דרכינו, אנחנו מעדיפים להתנתק מהקב"ה ולקחת את גורלנו בידיים, שיהיו לנו די מים צבורים, כך שלא נצטרך לעמוד מולו ולבקש ולקבל מתוך ידו הרחבה.
האם יש במחשבה זו ממש? או שמא יש לחלק?
וכמובן, ישנו לימוד זכות גדול, שאנחנו מצויים בגלות כבר זה עידן ועידנים, ולכן השגחתו יתברך עלינו איננה גלויה, אלא בהסתר, ואין זה דומה למי שמואס באכילת מן שניתן בגילוי פנים. אבל עדיין, לכאורה יש כאן מעין החטא.
כלומר, שבא"י עיני הקב"ה נמצאות תמיד, ולכן אם לא נתנהג כראוי לא ירד לנו גשם, משא"כ בארץ מצרים תמיד אתה יכול להשקות ברגלך, ולכן היא פורחת כמו גן הירק, וכמש"כ לגבי סדום שהיא כגן ה' כארץ מצרים.
וכמובן, שמשה רבנו לא בא חלילה לדבר בגנות א"י, אלא בשבחה.
וכוונתו לומר להם, שאמנם בארץ מצרים ישנה אפשרות תמידית לדלות מים מהנילוס, אך עדיף להיות בארץ ישראל, שעיני הקב"ה בה, ולא דולים בה מים מן האדמה, אלא מקבלים אותם ישירות מידיו של הקב"ה אל תוך השדה, אם ישירות מן הגשם, ואם מהמעיינות הבוקעים על ידו בבקעה ובהר. וגם אם ע"י כך השפע שלנו תלוי בהתנהגותנו, ואינו מובטח מראש, אבל עדיף להיות תלוי ומקושר אל הבורא, ולקבל מתת מידו הפתוחה והרחבה, מאשר להסתדר לבד עם מים שאין בהם ברכה והִתְרַבּוּת, ואין אנו יכולים לצמוח על ידם למעלה ולהתקשר עם ה'.
והוא גם מוסיף ומסביר להם, שארץ מצרים שהיא מנותקת מההשגחה הישירה של הקב"ה, היא כגן הירק. היינו, שלא צומחים בה כי אם ירקות, שהם חלק מן האדמה, אבל הארץ אשר ה' אלוקיך מביאך, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. מתוך שעיני ה' בה, והמים מתקבלים בה ממנו אישית, אזי היא איננה כגן הירק, אלא היא מצמיחה פירות טובים ומתוקים, ולא תאכל בה רק לחם עם ירקות ללפתו, אלא תתענג על מתיקות ה' מרוב טוּב (לא בכמות, שזה יש במצרים יותר, אלא באיכות וסוג).
ע"פ זה, מתבאר יפה עוצם חטאם של בני ישראל, שטענו שהם מתגעגעים לשוב למצרים בכדי לאכול ירקות חפשי, ולא השכילו להבין כמה טוב להם לאכול דגן שמים, הניתן להם ממש ישירות מן השמים, וטעמו מתוק וערב, וכולל כל מיני טעמים, וכמה באופן זה הם מושגחים באופן הכי אישי ופרטי שייך, והם מתדבקים ומתקשרים בקב"ה עצמו.
ולא עוד, אלא שכשהם הגיעו לארץ ישראל וראו את מיוחדות פירותיה, במקום להבין שזו ארץ שונה ומיוחדת, בגלל ההשגחה המיוחדת שבה הם ראו זאת בעין רעה, והעדיפו לחזור למצרים ולהיות "נורמלים", העיקר לא להיות תלויים בקב"ה, ובמצב הקשר שלהם אתו.
וכנראה, זהו גם יסוד הכעס על העם המתאווים. שבשלמא מה שביקשו גם לאכול בשר, הוא דבר מתקבל.
אבל כשהקב"ה מילא בקשתם, והזמין להם עופות שהגיעו עד אליהם, ועפו בדיוק גובה של הידיים שלהם כמבואר בחז"ל, מדוע הם היו צריכים לאסוף לפחות עשרה חמרים ולשטוח משטחים, וכי הם לא סומכים על הקב"ה שיזמין להם את רצונם לעולם? וזה הכריח שלא סתם הם ביקשו בשר, אלא גם בקשת הבשר הייתה כדי לא להיות תלויים במזון רוחני של הקב"ה, אלא להחזיק בידיים בשר "נורמלי".
וחשבתי לפ"ז, שהמצב הקיים בארץ בשנים האחרונות, שרוב מי השתייה שלנו הם מים מותפלים, הנשאבים מן הים הגדול, ואינם תלויים כלל בירידת הגשם, הוא בעצם מעין חטא המתאווים והמרגלים.
שבמקום לתקן ולהיטיב את דרכינו, אנחנו מעדיפים להתנתק מהקב"ה ולקחת את גורלנו בידיים, שיהיו לנו די מים צבורים, כך שלא נצטרך לעמוד מולו ולבקש ולקבל מתוך ידו הרחבה.
האם יש במחשבה זו ממש? או שמא יש לחלק?
וכמובן, ישנו לימוד זכות גדול, שאנחנו מצויים בגלות כבר זה עידן ועידנים, ולכן השגחתו יתברך עלינו איננה גלויה, אלא בהסתר, ואין זה דומה למי שמואס באכילת מן שניתן בגילוי פנים. אבל עדיין, לכאורה יש כאן מעין החטא.