מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

נושאים שונים

פותח הנושא
אסף
משתמש ותיק
Articles: 0
הודעות: 304
הצטרף: 20 פברואר 2019, 01:36
נתן תודה: 149 פעמים
קיבל תודה: 189 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

שליחה על ידי אסף » 21 אפריל 2019, 16:28

בגמ' בפסחים (קיג:) מבואר דמצות פריקה וטעינה האמורה בקרא ד"כי תראה חמור שונאך" מיירי במי שראהו שעובר עבירה ומותר לשנאותו, ולרב נחמן בר יצחק מצוה לשנאותו. ופשטא דקרא אתא לאשמועינן דאף בשונא יש לקיים מצות פריקה וטעינה.
ובגמ' ב"מ (לב:) איתא "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". (ובאה להוכיח דצעב"ח דרבנן מדדחי טעינת בהמת שונא לפריקת בהמת אוהב שיש בה צעב"ח) וכתבו התוס' דאינו ענין לשונא דקרא וביאר בהג' הגר"א דצריך לקיים בו המצוה אך אין להקדימו, וא"כ דינא דרבנן דהקדמת השונא מיירי בשונא בעלמא.
ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הי"ג-י"ד) ובשו"ע (חו"מ ערב י-יא) הובא תחילה דין הקדמת טעינת השונא כדי לכוף את יצרו ואח"כ כתב "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו וכו'". ולא נתפרש בדבריהם אם דין קדימה קאי אשונא דקרא או אשונא דעלמא.
אבל הרמ"א (ומבואר היטב בסמ"ע) הוסיף וכתב שבאמת בשונא זה אין דין קדימה אלא מצות פריקה קודמת והביא את לשון הרמב"ן שכתב לגבי דין קדימה - "ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה, אבל אם שונאו שעבר עבירה כגון דחזא בו דבר ערוה דמצוה לשנאותו, למה יכוף את יצרו".

אמנם בתוס' בפסחים הבינו שדין קדימה מיירי בשונא דקרא שראה בו דבר ערוה, ויישבו את הקושיה מה שייך כפיית יצר בסיוע למי שמצוה לשנאותו, באופן אחר, וחידשו שיש ב' גדרי שנאה וז"ל "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". (ובריטב"א (ב"מ) הביא את ב' השיטות וכתב דשיטת הרמב"ן נראית יותר).
ונמצא לשיטתם שמותר לשנוא מי שראה בו דבר עבירה ואף מצוה איכא, ומ"מ שנאה גמורה אסורה, ואף בשונא כזה נאמר דין קדימה לטעון של השונא תחילה כדי לכוף את יצרו.

וצ"ע מהן גדרי השנאה ושיעורה - מהי שנאה המותרת ושהיא אף מצוה, ואיזו שנאה מוגדרת כשנאה גמורה שצריך לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.

ומצאתי בספר א' שציין למציאה נפלאה במחצית השקל (או"ח קנו ב) שפירש הבחנה ברורה בזה - דאם השנאה שבליבו תשוב באם ישוב החוטא בתשובה אזי היא שנאה המותרת ואף מצוה, ואילו שנאה גמורה תישאר בליבו אף אם ישוב החוטא בתשובה, והיא השנאה היתירה שנאסרה ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה אף במקום צעב"ח.

ונראה לדקדק כדבריו מלשון הרמב"ם. דהרמב"ם הוסיף "מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו", ולכאו' הדבר פשוט שאין לשנוא חוטא שעשה תשובה וחזר מרשעו, ומה בא לחדש. ויתכן שכיוון לשיעור השנאה שהתפרש בדברי המחה"ש, שהשנאה המותרת היא באופן שמצטמצמת ועומדת אך ורק כל עוד החוטא עומד ברשעו, ואינה חורגת לשנאה אישית שלא תחלוף בשובו של החוטא בתשובה. ובאם גלוי וידוע לפני השונא שלא יחדל משנאתו בתשובתו של החוטא, ואינו מצפה שיתמו חטאיו של החוטא אלא חוטאים עצמם יתמו - אזי השנאה הנוכחית אסורה בתכלית ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.


גבריאל פולארד
משתמש ותיק
Articles: 0
הודעות: 398
הצטרף: 11 ספטמבר 2017, 20:00
נתן תודה: 659 פעמים
קיבל תודה: 211 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

שליחה על ידי גבריאל פולארד » 21 אפריל 2019, 18:34

אסף כתב:
21 אפריל 2019, 16:28
בגמ' בפסחים (קיג:) מבואר דמצות פריקה וטעינה האמורה בקרא ד"כי תראה חמור שונאך" מיירי במי שראהו שעובר עבירה ומותר לשנאותו, ולרב נחמן בר יצחק מצוה לשנאותו. ופשטא דקרא אתא לאשמועינן דאף בשונא יש לקיים מצות פריקה וטעינה.
ובגמ' ב"מ (לב:) איתא "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". (ובאה להוכיח דצעב"ח דרבנן מדדחי טעינת בהמת שונא לפריקת בהמת אוהב שיש בה צעב"ח) וכתבו התוס' דאינו ענין לשונא דקרא וביאר בהג' הגר"א דצריך לקיים בו המצוה אך אין להקדימו, וא"כ דינא דרבנן דהקדמת השונא מיירי בשונא בעלמא.
ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הי"ג-י"ד) ובשו"ע (חו"מ ערב י-יא) הובא תחילה דין הקדמת טעינת השונא כדי לכוף את יצרו ואח"כ כתב "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו וכו'". ולא נתפרש בדבריהם אם דין קדימה קאי אשונא דקרא או אשונא דעלמא.
אבל הרמ"א (ומבואר היטב בסמ"ע) הוסיף וכתב שבאמת בשונא זה אין דין קדימה אלא מצות פריקה קודמת והביא את לשון הרמב"ן שכתב לגבי דין קדימה - "ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה, אבל אם שונאו שעבר עבירה כגון דחזא בו דבר ערוה דמצוה לשנאותו, למה יכוף את יצרו".

אמנם בתוס' בפסחים הבינו שדין קדימה מיירי בשונא דקרא שראה בו דבר ערוה, ויישבו את הקושיה מה שייך כפיית יצר בסיוע למי שמצוה לשנאותו, באופן אחר, וחידשו שיש ב' גדרי שנאה וז"ל "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". (ובריטב"א (ב"מ) הביא את ב' השיטות וכתב דשיטת הרמב"ן נראית יותר).
ונמצא לשיטתם שמותר לשנוא מי שראה בו דבר עבירה ואף מצוה איכא, ומ"מ שנאה גמורה אסורה, ואף בשונא כזה נאמר דין קדימה לטעון של השונא תחילה כדי לכוף את יצרו.

וצ"ע מהן גדרי השנאה ושיעורה - מהי שנאה המותרת ושהיא אף מצוה, ואיזו שנאה מוגדרת כשנאה גמורה שצריך לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.

ומצאתי בספר א' שציין למציאה נפלאה במחצית השקל (או"ח קנו ב) שפירש הבחנה ברורה בזה - דאם השנאה שבליבו תשוב באם ישוב החוטא בתשובה אזי היא שנאה המותרת ואף מצוה, ואילו שנאה גמורה תישאר בליבו אף אם ישוב החוטא בתשובה, והיא השנאה היתירה שנאסרה ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה אף במקום צעב"ח.

ונראה לדקדק כדבריו מלשון הרמב"ם. דהרמב"ם הוסיף "מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו", ולכאו' הדבר פשוט שאין לשנוא חוטא שעשה תשובה וחזר מרשעו, ומה בא לחדש. ויתכן שכיוון לשיעור השנאה שהתפרש בדברי המחה"ש, שהשנאה המותרת היא באופן שמצטמצמת ועומדת אך ורק כל עוד החוטא עומד ברשעו, ואינו חורגת לשנאה אישית שלא תחלוף בשובו של החוטא בתשובה. ובאם גלוי וידוע לפני השונא שלא יחדל משנאתו בתשובתו של החוטא, ואינו מצפה שיתמו חטאיו של החוטא אלא חוטאים עצמם יתמו - אזי השנאה הנוכחית אסורה בתכלית ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.
יש באיזה מקום בפי' הגרי"פ פערלא לרס"ג התיחסות לדברי התוס' וכמדומני שמבאר אחרת מהמחצית השקל (אינני זוכר אם הוא עצמו מביא את המחצה"ש)


כלפי ליא
משתמש ותיק
Articles: 0
הודעות: 1329
הצטרף: 22 ינואר 2017, 19:40
נתן תודה: 112 פעמים
קיבל תודה: 393 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

שליחה על ידי כלפי ליא » 21 אפריל 2019, 19:13

לפי המקובל בידינו מרבותינו, וכמו שהאריך בזה מרן הגה"ח מהר"י לעווינשטיין זי"ע, ההיתר והמצוה לשנוא הוא רק את הרע ולא את עושי הרע, וכאן עובר החילוק בין היתר לאיסור.

וכבר פסק החזו"א בספר, דכ"ז בזמננו אין שייך. וכן הביא הס"ק גאון עוזנו הח"ח בסוף ספרו אהבת חסד בשם גאון וחסיד מדור שלפניו, כמו שציין החזו"א שם.


בן של רב
משתמש ותיק
Articles: 0
הודעות: 1504
הצטרף: 06 דצמבר 2018, 01:56
נתן תודה: 675 פעמים
קיבל תודה: 342 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

שליחה על ידי בן של רב » 21 אפריל 2019, 19:46

כלפי ליא כתב:
21 אפריל 2019, 19:13
לפי המקובל בידינו מרבותינו, וכמו שהאריך בזה מרן הגה"ח מהר"י לעווינשטיין זי"ע, ההיתר והמצוה לשנוא הוא רק את הרע ולא את עושי הרע, וכאן עובר החילוק בין היתר לאיסור.

וכבר פסק החזו"א בספר, דכ"ז בזמננו אין שייך. וכן הביא הס"ק גאון עוזנו הח"ח בסוף ספרו אהבת חסד בשם גאון וחסיד מדור שלפניו, כמו שציין החזו"א שם.
איני זוכר היכן אבל יש בחזו"א מילים מאוד חריפות על מעלת שנאת הרע.

ואמנם נכון שלא לשנוא את קדושת נשמת ישראל שבו
אבל פשיטא שאוהבי ה' שנאו רע וכו'.

אולם למרות שהתיעוב ושנאת הרע הוא הצד השני במטבע של אהבת ה'
אבל יש גם מורכבות בזה שנקראת "יתמו חטאים ולא חוטאים"
כי כל שנאת רשע שבעצם יתכן שהוא תינוק שנשבה היא סכנה להכשל במקביל בשנאת בניו של ה'

ובמילים אחרות:
החשש הוא שיחד עם מצות שנאת הרע המעורב בהם - שונאים גם את הטוב.
(ומאידך כל אהבה יתרה לרשעים יש בה חשש הפוך.
והפתרון לפני הכל לדעת את המורכבות הכפולה - ורק אז אפשר להיות למדן ולשים לב)


מבקש אמת
משתמש ותיק
Articles: 0
הודעות: 2055
הצטרף: 21 אוקטובר 2018, 22:14
נתן תודה: 213 פעמים
קיבל תודה: 725 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: מציאה נפלאה - הסבר בדעת תוס' בענין שנאת עוברי עבירה

שליחה על ידי מבקש אמת » 22 אפריל 2019, 07:53

אסף כתב:
21 אפריל 2019, 16:28
בגמ' בפסחים (קיג:) מבואר דמצות פריקה וטעינה האמורה בקרא ד"כי תראה חמור שונאך" מיירי במי שראהו שעובר עבירה ומותר לשנאותו, ולרב נחמן בר יצחק מצוה לשנאותו. ופשטא דקרא אתא לאשמועינן דאף בשונא יש לקיים מצות פריקה וטעינה.
ובגמ' ב"מ (לב:) איתא "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". (ובאה להוכיח דצעב"ח דרבנן מדדחי טעינת בהמת שונא לפריקת בהמת אוהב שיש בה צעב"ח) וכתבו התוס' דאינו ענין לשונא דקרא וביאר בהג' הגר"א דצריך לקיים בו המצוה אך אין להקדימו, וא"כ דינא דרבנן דהקדמת השונא מיירי בשונא בעלמא.
ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הי"ג-י"ד) ובשו"ע (חו"מ ערב י-יא) הובא תחילה דין הקדמת טעינת השונא כדי לכוף את יצרו ואח"כ כתב "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו וכו'". ולא נתפרש בדבריהם אם דין קדימה קאי אשונא דקרא או אשונא דעלמא.
אבל הרמ"א (ומבואר היטב בסמ"ע) הוסיף וכתב שבאמת בשונא זה אין דין קדימה אלא מצות פריקה קודמת והביא את לשון הרמב"ן שכתב לגבי דין קדימה - "ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה, אבל אם שונאו שעבר עבירה כגון דחזא בו דבר ערוה דמצוה לשנאותו, למה יכוף את יצרו".

אמנם בתוס' בפסחים הבינו שדין קדימה מיירי בשונא דקרא שראה בו דבר ערוה, ויישבו את הקושיה מה שייך כפיית יצר בסיוע למי שמצוה לשנאותו, באופן אחר, וחידשו שיש ב' גדרי שנאה וז"ל "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". (ובריטב"א (ב"מ) הביא את ב' השיטות וכתב דשיטת הרמב"ן נראית יותר).
ונמצא לשיטתם שמותר לשנוא מי שראה בו דבר עבירה ואף מצוה איכא, ומ"מ שנאה גמורה אסורה, ואף בשונא כזה נאמר דין קדימה לטעון של השונא תחילה כדי לכוף את יצרו.

וצ"ע מהן גדרי השנאה ושיעורה - מהי שנאה המותרת ושהיא אף מצוה, ואיזו שנאה מוגדרת כשנאה גמורה שצריך לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.

ומצאתי בספר א' שציין למציאה נפלאה במחצית השקל (או"ח קנו ב) שפירש הבחנה ברורה בזה - דאם השנאה שבליבו תשוב באם ישוב החוטא בתשובה אזי היא שנאה המותרת ואף מצוה, ואילו שנאה גמורה תישאר בליבו אף אם ישוב החוטא בתשובה, והיא השנאה היתירה שנאסרה ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה אף במקום צעב"ח.

ונראה לדקדק כדבריו מלשון הרמב"ם. דהרמב"ם הוסיף "מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו", ולכאו' הדבר פשוט שאין לשנוא חוטא שעשה תשובה וחזר מרשעו, ומה בא לחדש. ויתכן שכיוון לשיעור השנאה שהתפרש בדברי המחה"ש, שהשנאה המותרת היא באופן שמצטמצמת ועומדת אך ורק כל עוד החוטא עומד ברשעו, ואינה חורגת לשנאה אישית שלא תחלוף בשובו של החוטא בתשובה. ובאם גלוי וידוע לפני השונא שלא יחדל משנאתו בתשובתו של החוטא, ואינו מצפה שיתמו חטאיו של החוטא אלא חוטאים עצמם יתמו - אזי השנאה הנוכחית אסורה בתכלית ויש לכוף את יצרו ולהימנע ממנה.
לכאורה הגדרה זו אינה מספיקה בכל המקרים, משום שמצוי שאדם שונא את החוטא כי הוא מזהה אותו כ"אחר" ששייך לקבוצת החילונים ולא לקבוצת החרדים (כמו שחילוני שונא חרדי מטעם זה), ושנאה זו נובעת משנאת זרים ללא קשר לכבוד שמים. והנה בכה"ג אם ישוב הלה בתשובה לא ישנאנו כיון שאז הצטרף לקבוצה שלו (כלומר של החרדים), ומ"מ אין שנאתו לשם שמים אלא מעורב בזה שנאה אישית.

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “בית המדרש”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 7 אורחים