יסוד ההבדל בדרכי הפסיקה

בן אהרון

משתמש ותיק
כידוע ישנם הבדליים בין פוסק א' לב' בפסקים של כוא''א, אבל מ''מ אפ' למצוא מעין ''קו'' המנחה את הפיסקה כמו למשל שלגרש''ז אוירבאך יש הרבה פסקים מתירים ולחזו''א הרבה פסקים מחמירים ולמורת שיש קולות וחומרות בכ''א מ''מ אפ' למצוא לכל א' ''נטייה'' (לא מצאתי מילה יותר טובה). מה השורש להבדלים מסוג זה כי הרי אין להניח שמאחר ושכלם שונה הגיעו למסקנות נפרדות ורק ב''מקרה'' יצא שא' מחמיר והב' מיקל. וא''כ ע''כ שישנם דברים שמשפיעים על דרכו של הפוסק ואפשר שיש לפוסק מגמה לעיצוב התנהגות עמ''י לכוון מסויים (אפ' למשל לטעון שמסר הגר''ע הוא: ''הפסיקו להחמיר בפתיחת פחיות בשבת או בכלי ג' בקלי הבישול אדרבה תחמירו בכל מה שנוגע לצניעות'') אך המעניין הוא שלא מצאנו כ''כ שנותנים חשיבות מסויימת לשיקולים מסוג זה בהלכה אלא נתונים ''יבשים'' אבל נתונים אלו אינם מספיקם לפרש את הקו.
 

בן של רב

משתמש ותיק
יש גם בחז"ל כן.
וידוע שכל אחד לפי שורש נשמתו וזה חלקו המיוחד לו בתורה.

אמנם יש נקודה שאסור להתעלם ממנה אף שהיא מודחקת בצדק מרוב החשש להכשל בביזוי ת"ח:

יש תמיד אנשים מוכשרים שלמדו הרבה ויודעים להרשים בכל סוגיא
אבל לצערנו אין תוכם כברם והם לא עמדו בעבר בנסיונות רבים והתירו ללא עיון כדת או גרוע מכך... מחמת לחצים מהציבור שדרש מהם קולות.

האם מותר לפרסם? בד"כ לא!
גם משום חילול השם (וחז"ל חייבו - כסהו כלילה וכו')
וגם זה רק יגרום להם ולחסידיהם להשקיע שעות נוספות ביחסי ציבור...
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן של רב אמר:
וידוע שכל אחד לפי שורש נשמתו וזה חלקו המיוחד לו בתורה.
זה עדיין לא עונה על השאלה שלי האם קיימים שיקולים פארא-הלכתיים המשפיעים על הפסיקה?
 

בר בי רב

משתמש ותיק
החזו"א כותב באגרותיו שכל דבר שאיננו יודעים אם להקל בו או לא אנו מחוייבים להחמיר.
לחילופין יתכן שלא כולם הלכו בגישה זו תמיד.
ואמנם יש הרבה דיני ספיקות להש"ך, אבל הכרעת הלכה במקום שהדעת נוטה הוא דבר שמסור לחכמים, ויש הרבה מסורות בזה, שעוברות רק מרב לרב.
 

חכם באשי

משתמש ותיק
לולי שנתחדש איסור - הכל מותר.
או להיפך,
לולי שנתחדש היתר - הכל אסור.
 
בן אהרון אמר:
בן של רב אמר:
וידוע שכל אחד לפי שורש נשמתו וזה חלקו המיוחד לו בתורה.
זה עדיין לא עונה על השאלה שלי האם קיימים שיקולים פארא-הלכתיים המשפיעים על הפסיקה?
יש ויש. (וכעי"ז הגמ' "שבקיה ר"ע לחסידותיה")
אבל שמעתי מאחד הגדולים שאין לעסוק בזה ברבים כי זה עדין ורגיש ופותח לעמי הארצות מקום גדול להרבות עוד יותר בסילופים שהם כבר עכשיו מטמטמים את מוחות התמימים ואכמ"ל.

אגב: כספרדי היית אמור להזכיר את אמרתו של האומר בשם הגרב"צ אבא שאול שאמר או לא אמר - שהספרדים הם חסד והאשכנזים הם דין.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
המימד הנוסף של הענין אמר:
אבל שמעתי מאחד הגדולים שאין לעסוק בזה ברבים כי זה עדין ורגיש ופותח לעמי הארצות מקום גדול להרבות עוד יותר בסילופים שהם כבר עכשיו מטמטמים את מוחות התמימים ואכמ"ל.
אכן קיים שיקול מסוג זה רק שלא מפרסמים אותו נמצא א''כ שכל האריכות בשו''תים אינם אלא בבחינת מגלה טפח ומכסה כמה אמות כי עיקר הפסק נמצא בשטח הנסתר הזה העובר מרב לתמיד. זה כנראה נכון אבל חידוש גדול
המימד הנוסף של הענין אמר:
הגרב"צ אבא שאול שאמר או לא אמר - שהספרדים הם חסד והאשכנזים הם דין
ראיתי אמרה זו בשם החיד''א אבל רציתי לדעת איך סו''ס הדברים מתגלגלים עד לפסק ההלכתי כי אני לא חושב שפוסק ספרדי או אשכנזי מעיין טרם הפסק שלו את רמת החיבור שלו למידות חסד ודין ופוסק עפ''ז.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
אמנם יש נקודה שאסור להתעלם ממנה אף שהיא מודחקת בצדק מרוב החשש להכשל בביזוי ת"ח:

יש תמיד אנשים מוכשרים שלמדו הרבה ויודעים להרשים בכל סוגיא
אבל לצערנו אין תוכם כברם והם לא עמדו בעבר בנסיונות רבים והתירו ללא עיון כדת או גרוע מכך... מחמת לחצים מהציבור שדרש מהם קולות.

זה מאד נכון, אבל גם לאידך גיסא - יש הרבה שיש להם לחץ ציבורי להחמיר, וכמו שאמר הגרש"ז זצ"ל: היום יש מושג חדש של "קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה"...

הדרך הנכונה היא לעיין בנושא באובייקטיביות מלאה בלי רצון לצאת עם מסקנא מסויימת.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
כידוע ישנם הבדליים בין פוסק א' לב' בפסקים של כוא''א, אבל מ''מ אפ' למצוא מעין ''קו'' המנחה את הפיסקה כמו למשל שלגרש''ז אוירבאך יש הרבה פסקים מתירים ולחזו''א הרבה פסקים מחמירים ולמורת שיש קולות וחומרות בכ''א מ''מ אפ' למצוא לכל א' ''נטייה'' (לא מצאתי מילה יותר טובה). מה השורש להבדלים מסוג זה כי הרי אין להניח שמאחר ושכלם שונה הגיעו למסקנות נפרדות ורק ב''מקרה'' יצא שא' מחמיר והב' מיקל. וא''כ ע''כ שישנם דברים שמשפיעים על דרכו של הפוסק ואפשר שיש לפוסק מגמה לעיצוב התנהגות עמ''י לכוון מסויים (אפ' למשל לטעון שמסר הגר''ע הוא: ''הפסיקו להחמיר בפתיחת פחיות בשבת או בכלי ג' בקלי הבישול אדרבה תחמירו בכל מה שנוגע לצניעות'') אך המעניין הוא שלא מצאנו כ''כ שנותנים חשיבות מסויימת לשיקולים מסוג זה בהלכה אלא נתונים ''יבשים'' אבל נתונים אלו אינם מספיקם לפרש את הקו.

זו שאלה טובה מאד, והטענה שאין שום השפעה לאישיות של הפוסק והכל רק יוצא מהתורה בלבד, נסתרת מהמציאות הנגלית לפנינו, כמו שכתבת.

ההסבר לענ"ד הוא שדרך הפסק תלוי בהלך החשיבה של הפוסק בכמה נושאים בסיסיים, ואציין כאן כמה מהם:

א. משקל המנהג - יש פוסקים רבים שנתנו חשיבות גדולה למנהג, ולכן אף אם מהסוגיא יוצא שלא פשוט לנהוג כך, מכל מקום עצם העובדה שכך הוא המנהג הוא שיקול גדול מאד מבחינתם, וכמו ששנינו "מנהג עוקר הלכה", ומבואר במג"א תרצ,כב שאף אם המנהג מבוסס רק על דעת יחיד. גישה כזו רואים בצורה ברורה בפסקי הרמ"א והערוך השלחן, ובאופן כללי אצל הפוסקים הירושלמים וההונגרים (כדוגמת הגרש"ז אויערבאך והגרי"י פישר). מאידך, בבית מדרשו של הגר"א לא נתנו חשיבות מרובה למנהג אלא למה שיוצא מעיון הסוגיא, ולכן מנהגי הגר"א היו שונים מאד מהמנהג המקובל באירופה, ובדור האחרון אפשר לראות גישה זאת בבירור אצל החזו"א ובית מדרשו.
חילוק זה ביחס למנהג הוא כמובן שאלה של גישה, ואינו תולדה מעיון בסוגיא כזו או אחרת.

ב. היחס לחידושים - ישנם פוסקים בעלי צורת חשיבה מחדשת, שאינם נרתעים לסמוך על סברות מחודשות או על שינוי במציאות שמחמתו יש לשנות את הדין הכתוב במקורות, ומאידך ישנם בעלי קו שמרני יותר שנצמדים למה שכתוב ונרתעים יותר מחידושים שאין להם הוכחות ברורות במאת האחוזים. חילוק זה בגישה בולט מאד בדור האחרון בו נשתנו הרבה דברים במציאות הקיימת בעולם, ובהרבה מקרים מתעוררת השאלה האם הדין המופיע במקורות השתנה בימינו. (בפסקי הגר"מ פיינשטיין והגרש"ז אויערבאך בולט הלך החשיבה המחדש, ואילו בפסקי הגרי"ש אלישיב ניכרת שמרנות ורתיעה מסויימת משינויים. יש לציין דבר מעניין, שהחזו"א דווקא מתאפיין בחדשנות גדולה, אבל בדרך כלל זה חדשנות לחומרא דווקא, כנראה בגלל נקודת המוצא הראשונית כלדהלן).

ג. נקודת ההנחה הראשונית - ישנם פוסקים שיוצאים מנקודת הנחה בסיסית שכשיש שאלה הלכתית הדבר אסור עד שיתברר שאפשר להתיר, וממילא ע"מ להתיר צריך הוכחות חזקות ומוחצות ולא ראיות ודימויים או סברות בעלמא שאינם מוכרחים מהמקורות. מסיבה זו גם לא יסתפקו בצירופי שיטות להקל, כיון שבכל נידון אין הדבר ברור להיתר וממילא נשאר הוא באיסורו, ואף אם נצרף כמה שיטות להקל עדיין אין הדבר ברור במאה אחוז להקל. גישה זו הינה גישה מובילה בבית מדרשו של החזו"א, וכמו שהוא אמר מפורשות כמה פעמים. מאידך ישנם בתי מדרשות בהם נקודת המוצא הבסיסית היא שהדבר מותר, שהרי התורה כותבת איסורים ולא היתרים, וממילא כל עוד אין סיבה משכנעת דיה שיש כאן איסור, מהיכי תיתי לאסור. מסיבה זו גם יצרפו שיטות שונות לקולא, כיון שמאחר ויש כאן כמה נידונים שבכל אחד מהם אין האיסור ברור, נמצא שבצירוף כולם יחד צד האיסור רחוק, ואין לחשוש לו. (במשנה ברורה (לעומת החזו"א) רואים באופן סדיר שהשתמש במהלך זה של צירופי שיטות, אם כי לא תמיד).

ד. משקלם של דעות בהלכה - ישנם גישות שונות במשקל שנותנים הפוסקים לדעות שונות בראשונים ובאחרונים. יש שדעת הרמב"ם מכרעת אצלם כנגד הרבה ראשונים, ויש שלא. יש שיחשיבו את דעת רש"י להלכה, ויש שלא. יש התייחסויות שונות לגדולי האחרונים, כדוגמת הגר"א שמהוה דעה מכרעת אצל בני ליטא, החת"ס אצל בני הונגריה, והבן איש חי אצל בני עיראק, ואילו בארצות אחרות משקלם שווה לאחרונים אחרים. בוגר דרך הלימוד הליטאית יתן יותר משקל לדעת הגרעק"א, ואילו אצל החסידים והספרדים פחות. ישנם שמחשיבים את הכרעת המשנ"ב כהכרעה מחייבת לחלוטין שאין לזוז הימנה, ויש שלא. יש שדעת החזו"א מכריעה אצלם כנגד הרבה פוסקים אחרים (אפילו שקדמו לו, וכ"ש אלו שאחריו שאינם נחשבים כנגדו כלל), ויש שלא. כמו כן יש שאינם מחשיבים דעות של אחרונים שלא נפוצו דבריהם בבית המדרש במשך הדורות (החזו"א אף לא התחשב בדברי המאירי מאחר והתגלה בשנים מאוחרות), ויש שכן. כל זה תלוי מאד במקום הגידול של הפוסק, בחיבור האישי שלו לדרך הלימוד של אחרון כזה או אחר, וכיוצא בזה.

ה. משקל ההשקפה בהלכה - יש גישות רבות ומגוונות ביחס להשפעת ההשקפה על ההלכה. אין הכוונה כאן להשקפות פוליטיות אלא להשקפות מוסריות או עקרוניות (המכונות בימינו "מטא-הלכתיות") המשפיעות על דרך פסיקת ההלכה. דוגמא בולטת היא היחס למכשירים חשמליים שונים בשבת: יש פוסק שאם יראה לו הדבר כזלזול באוירת השבת לא יהסס לאסור את השימוש במכשיר מדינא אפילו שהאיסור אינו מבוסס, ויש שיפריד בין ההשקפה על אוירת השבת לבין השאלה ההלכתית הטכנית האם יש כאן מלאכה. דוגמת בולטת נוספת היא בהלכות צניעות, בהם רוב השטח הוא אפור והפסיקה מושפעת מאד מהשקפתו של הפוסק על הענין באופן כללי. מצינו מקורות בהלכה להשפעה של כלל עקרוני על פסיקת ההלכה, כגון "דרכיה דרכי נועם" או "הפסד מרובה" או "נפיק מינה חורבא" וכיוצא בזה, אלא שכל פוסק יש לו גישה שונה עד כמה לערב את ההשקפה בהלכה, וכמובן ההשקפות עצמן משתנות מפוסק אחד למשנהו.


מן הסתם ישנם עוד חילוקים רבים בדרכי הפסיקה, וכתבתי את החילוקים שנראים לי היסודיים ביותר.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
חלק א׳ ממעל אמר:
בן אהרון אמר:
ולחזו''א הרבה פסקים מחמירים

לא מדויק בכלל, חוץ מהל׳ חוה"מ שאמר שמחמיר משום שהעולם מזלזל

תעבור על ספר הלכה בן זמננו שמביא פסקים מפוסקים שונים בדורות האחרונים, ותבדוק בכל פעם שיש מחלוקת בין החזו"א לפוסק אחר האם החזו"א מחמיר או מיקל. ברוב ברור של המקרים תמצא שהחזו"א מחמיר. (יוצא מן הכלל הוא הלכות ייחוד בהם נראה שהחזו"א דווקא מיקל בדרך כלל, משום מה).
 

חלק א׳ ממעל

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
בן אהרון אמר:
ולחזו''א הרבה פסקים מחמירים

לא מדויק בכלל, חוץ מהל׳ חוה"מ שאמר שמחמיר משום שהעולם מזלזל

תעבור על ספר הלכה בן זמננו שמביא פסקים מפוסקים שונים בדורות האחרונים, ותבדוק בכל פעם שיש מחלוקת בין החזו"א לפוסק אחר האם החזו"א מחמיר או מיקל. ברוב ברור של המקרים תמצא שהחזו"א מחמיר. (יוצא מן הכלל הוא הלכות ייחוד בהם נראה שהחזו"א דווקא מיקל בדרך כלל, משום מה).

חלק או"ח בחזו"א הוא רק א׳ מתוך 7, וגם באו"ח יש לו הרבה קולות רק שרוב ספרי ההלכה בני זמנינו יכתבו את החזו"א כשמחמיר אבל לא כשמיקל נגד המ"ב, אבל נכון שבספיקות שלא הוכרע אצלו הי׳ יותר מחמיר בהנהגה למעשה, ולכן כ׳ שאי"ז מדויק ולא שאי"ז נכון כי אמנם יש משמו הרבה פסקים מחמירים אבל הם הנהגה בספיקות ולא הכרעה לחומרא.
וידוע המעשה שהיו שולחים להגר"ר כץ ז"ל רב העיר פ"ת מצות מחבורתו של החזו"א ולאחר פטירתו ג"כ המשיכו והוא שאל את השליח מרן הגרח"ק שליט"א אם זה מהודר כבחיי החזו"א והשיבו דאדרבה עכשיו הוא יותר טוב כי אנו מחמירים בספיקות אבל החזו"א בכוחו הגדול הי׳ מיקל.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
חלק א׳ ממעל אמר:
מבקש אמת אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
לא מדויק בכלל, חוץ מהל׳ חוה"מ שאמר שמחמיר משום שהעולם מזלזל

תעבור על ספר הלכה בן זמננו שמביא פסקים מפוסקים שונים בדורות האחרונים, ותבדוק בכל פעם שיש מחלוקת בין החזו"א לפוסק אחר האם החזו"א מחמיר או מיקל. ברוב ברור של המקרים תמצא שהחזו"א מחמיר. (יוצא מן הכלל הוא הלכות ייחוד בהם נראה שהחזו"א דווקא מיקל בדרך כלל, משום מה).

חלק או"ח בחזו"א הוא רק א׳ מתוך 7, וגם באו"ח יש לו הרבה קולות רק שרוב ספרי ההלכה בני זמנינו יכתבו את החזו"א כשמחמיר אבל לא כשמיקל נגד המ"ב, אבל נכון שבספיקות שלא הוכרע אצלו הי׳ יותר מחמיר בהנהגה למעשה, ולכן כ׳ שאי"ז מדויק ולא שאי"ז נכון כי אמנם יש משמו הרבה פסקים מחמירים אבל הם הנהגה בספיקות ולא הכרעה לחומרא.
וידוע המעשה שהיו שולחים להגר"ר כץ ז"ל רב העיר פ"ת מצות מחבורתו של החזו"א ולאחר פטירתו ג"כ המשיכו והוא שאל את השליח מרן הגרח"ק שליט"א אם זה מהודר כבחיי החזו"א והשיבו דאדרבה עכשיו הוא יותר טוב כי אנו מחמירים בספיקות אבל החזו"א בכוחו הגדול הי׳ מיקל.

אבן העזר חושן משפט וקדשים לא שייך בהם קולא וחומרא, ובזרעים וטהרות אין הרבה הלכות מפוסקים אחרים בני זמננו, וביורה דעה לא בדקתי, אבל באורח חיים בדקתי בהרבה הלכות שונות בהם מובאת דעתו של החזו"א גם לקולא נגד המשנ"ב, ובסך הכל הוא יותר מחמיר ברוב הפעמים, הן נגד המשנ"ב והן נגד פוסקים אחרים. כמעט כל החומרות הם הכרעה ולא רק חומרא מספק, וכידוע דרך החזו"א שונה מדרך בריסק בכך שלא חשש הרבה לספיקות אלא הכריע כמעט בכל מקום. מהלך החזו"א להחמיר הוא לא רק בספריו אלא גם עבר לתלמידיו ותלמידי תלמידיו, עד כדי כך שהיום המגמה להחמיר שנפוצה בציבור הליטאי - בפרט בבני ברק - היא בעיקר פרי השפעתו והשפעת תלמידיו. המעיין בספרו אמונה ובטחון ורואה את החשיבות העצומה שנתן לדקדוק ההלכה מבחינה השקפתית, יתקשה שלא לחבר את זה למגמת ההחמרה שהוביל. (אין בכך כל פסול, שבעים פנים לתורה, וגם אצל בית שמאי מצינו נטיה ברורה להחמרה כידוע).

המעשה עם המצות לא נשמע לי מדוייק כלל, כיון שמדברי הגרח"ק עולה שהוא חשש שמא החזו"א היקל שלא כדין ועכשיו שאין סומכים על קולותיו המצות יותר מהודרות, וכל מי שמכיר את התייחסות הגרח"ק לחזו"א מבין שזה לא יתכן. (אולי הוא אמר שהיום יותר מחמירים, אבל לא שהיום יותר טוב).
 

חלק א׳ ממעל

משתמש ותיק
ודאי שאין כונתו שמא היקל החזו"א יותר מדי אלא בדך הפלגה אמר כתגובה על השאלה.
ואגב, אם היינו נוהגים כחזו"א בפסח היו זורקים אותנו מהבית, החזו"א דפק 2 פעמים על המגירה של הלחם והסתכל שאין פירורים והניח שם את המצות ובשבת לפני פסח לקח מצה ללחם משנה עם החלה ואח"כ ניער אותה והחזירה למקומה.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
חלק א׳ ממעל אמר:
החזו"א דפק 2 פעמים על המגירה של הלחם והסתכל שאין פירורים והניח שם את המצות ובשבת לפני פסח לקח מצה ללחם משנה עם החלה ואח"כ ניער אותה והחזירה למקומה.
יש מקור לעובודות?
 

בן של רב

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
החזו"א דפק 2 פעמים על המגירה של הלחם והסתכל שאין פירורים והניח שם את המצות ובשבת לפני פסח לקח מצה ללחם משנה עם החלה ואח"כ ניער אותה והחזירה למקומה.
יש מקור לעובודות?
אני מתנדב לתת מקור.
שמעתי מהגר"מ גרינמן מעשים אלו או כעין אלו (לא זוכר בדיוק)

ככלל - הוא אמר לי רשימה חלקית של קולות מהפכניות שרק דודו החזו"א התיר
וממש קומם אותו שאומרים שהחזו"א מחמיר.
והוא התלונן על כך באזני אחיו הגר"ח גריינמן זצ"ל
והוא ענה לו "כל מי שאומר שיש לקיים את ד' חלקי שולחן ערוך - נחשב מחמיר"

(התשובה של הגר"ח ודאי תרגיז רבים.
אבל היא תסביר את הנקודה של חוסר היראת שמים של חלק מהנחשבים בעיני הציבור שהסוד האמיתי שלהם הוא הצפצוף על ההלכה כשקשה להם או כשהציבור דורש להקל וכו',
וכי תאמרו איך נדע?
י"ל שהמבחן מאוד קל לכל מי שמתיגע באמת בהלכה...)
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן של רב אמר:
בן אהרון אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
החזו"א דפק 2 פעמים על המגירה של הלחם והסתכל שאין פירורים והניח שם את המצות ובשבת לפני פסח לקח מצה ללחם משנה עם החלה ואח"כ ניער אותה והחזירה למקומה.
יש מקור לעובודות?
אני מתנדב לתת מקור.
שמעתי מהגר"מ גרינמן מעשים אלו או כעין אלו (לא זוכר בדיוק)

והוא ענה לו "כל מי שאומר שיש לקיים את ד' חלקי שולחן ערוך - נחשב מחמיר"
האם אתה מכחיש שהחזו''א מחמיר יותר מגרש''ז?
 

בן של רב

משתמש ותיק
לא.
אבל בלי השוואות אציין כמה חומרות של הגרש"ז
1.כמה לחשוש למנהג.
2. פאה נכרית.
3. שחייבים להשקיע מאמץ לתקן גם את עניני ההלכה בציבור הנוטה ל'מזרחי' ולא נפטרים מאחריות ע"י להתבדל מהם.
4. החמיר מאוד מאוד לא לערבב ולא לתפוס צד במחלוקת.
5. לא יצא נגד אנשים מחמת רגישותם ופגיעותם האישית ואכמ"ל.
6. אמר שפחות מ19 דקות שמונה עשרה זו לא כ"כ תפילה
ולכן חיכו לו בישיבה יום יום ולא קיבל טענה של טרחא דציבורא.
7. החמיר מאוד בכבודו של הרב קוק ועוד כיו"ב.
8. החמיר בחוה"מ הרבה, למשל חשש לחתוך נייר טישו משום מכוין מלאכתו במועד.
9. החמיר בכבוד הבריות באופן יוצא דופן.
10. החמיר בשנאת שקר ותיעב את הקנאות המזוייפת ויש עדויות איך לא סבל אותם ואכמ"ל.
11. החמיר בהתבטלות מופלאה לחזו"א - במו"מ שהיה ביניהם
(מתועד במנחת שלמה ומזוית אחרת בארחות רבינו)
מי שירצה יוסיף.
 

יצחק

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
בן אהרון אמר:
כידוע ישנם הבדליים בין פוסק א' לב' בפסקים של כוא''א, אבל מ''מ אפ' למצוא מעין ''קו'' המנחה את הפיסקה כמו למשל שלגרש''ז אוירבאך יש הרבה פסקים מתירים ולחזו''א הרבה פסקים מחמירים ולמורת שיש קולות וחומרות בכ''א מ''מ אפ' למצוא לכל א' ''נטייה'' (לא מצאתי מילה יותר טובה). מה השורש להבדלים מסוג זה כי הרי אין להניח שמאחר ושכלם שונה הגיעו למסקנות נפרדות ורק ב''מקרה'' יצא שא' מחמיר והב' מיקל. וא''כ ע''כ שישנם דברים שמשפיעים על דרכו של הפוסק ואפשר שיש לפוסק מגמה לעיצוב התנהגות עמ''י לכוון מסויים (אפ' למשל לטעון שמסר הגר''ע הוא: ''הפסיקו להחמיר בפתיחת פחיות בשבת או בכלי ג' בקלי הבישול אדרבה תחמירו בכל מה שנוגע לצניעות'') אך המעניין הוא שלא מצאנו כ''כ שנותנים חשיבות מסויימת לשיקולים מסוג זה בהלכה אלא נתונים ''יבשים'' אבל נתונים אלו אינם מספיקם לפרש את הקו.
ההסבר לענ"ד הוא שדרך הפסק תלוי בהלך החשיבה של הפוסק בכמה נושאים בסיסיים, ואציין כאן כמה מהם:
ב. היחס לחידושים - ישנם פוסקים בעלי צורת חשיבה מחדשת, שאינם נרתעים לסמוך על סברות מחודשות או על שינוי במציאות שמחמתו יש לשנות את הדין הכתוב במקורות, ומאידך ישנם בעלי קו שמרני יותר שנצמדים למה שכתוב ונרתעים יותר מחידושים שאין להם הוכחות ברורות במאת האחוזים. חילוק זה בגישה בולט מאד בדור האחרון בו נשתנו הרבה דברים במציאות הקיימת בעולם, ובהרבה מקרים מתעוררת השאלה האם הדין המופיע במקורות השתנה בימינו. (בפסקי הגר"מ פיינשטיין והגרש"ז אויערבאך בולט הלך החשיבה המחדש, ואילו בפסקי הגרי"ש אלישיב ניכרת שמרנות ורתיעה מסויימת משינויים. [highlight=yellow]יש לציין דבר מעניין, שהחזו"א דווקא מתאפיין בחדשנות גדולה, אבל בדרך כלל זה חדשנות לחומרא דווקא, כנראה בגלל נקודת המוצא הראשונית כלדהלן).[/highlight]
תודה על הנקודות שטרחת לכתוב בצורה מסודרת ויפה.
רק רציתי להוסיף כמה הערות, א, בנוגע לחזו"א, נכון שהוא מתאפיין בחדשנות גדולה אבל לדעתי הסיבה שזה רק לחומרא היא לא בגלל "נקודת המוצא הראשונית" כמו שאתה כותב בהמשך אלא בגלל שהחזו"א מאד פחד לקבל אחריות לקולא בדברים שלא היה בטוח בהם או שהם נגד המנהג או שיגרמו זלזול בעוד הלכות וכו' וכו' חששות שונים, לכן כל החדשנות של החזו"א לקולא היא תמיד "להלכה ולא למעשה"
ב. כהמשך להנ"ל, נראה לי עוד נקודה שהיא לדעתי הנקודה המרכזית שגורמת למורה הוראה להיות מקיל או מחמיר, והיא: כמה הוא מעיז לקחת אחריות, כבר בזמן הגמ' רב הונא היה אוסף את כל טבחי דמחוזא כי היכי דלימטי שיבא מכישורא (סנהדרין ז:), לא פשוט לקחת אחריות על הוראה, נראה לך סברא אבל אתה לא מעיז להסתמך עליה. זה מתקשר גם למה שכתבת על היחס לחידושים בהלכה.
ג. בנוגע למה שכתבת בענין דברים מחודשים בהלכה, הדבר הזה תלוי במידת הבטחון של החכם בצדקת חידושו, למשל הגר"ח מבריסק הגם שתמיד ברח מהוראה כי לא רצה לקחת אחריות מ"מ במה שנוגע לעצמו היה מורה לקולא בלי חשש ונגד כולם. לפעמים החידושים שלו היו גם לחומרא. גם הצ"פ היה מחדש עצום ובגלל ריבוי החידושים (שני דינים שלש דינים ארבע דינים בכל מצוה, פשוט מפחיד ללמוד אותו) הוא ממציא הרבה חידושים לחומרא וזה ניכר מאד בתשובות שלו להלכה, כי גם אם מצד הדין הראשון מותר עדין יש את הדין השני והשלישי וכו', הוא לא היה "מחמיר" במובן הרגיל של המילה הוא פשוט היה בטוח בחידושים שלו.
באופן כללי אני רואה את הבטחון העצמי כגורם העיקרי לחומרות וקולות.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
בן אהרון אמר:
חלק א׳ ממעל אמר:
החזו"א דפק 2 פעמים על המגירה של הלחם והסתכל שאין פירורים והניח שם את המצות ובשבת לפני פסח לקח מצה ללחם משנה עם החלה ואח"כ ניער אותה והחזירה למקומה.
יש מקור לעובודות?
אני מתנדב לתת מקור.
שמעתי מהגר"מ גרינמן מעשים אלו או כעין אלו (לא זוכר בדיוק)

ככלל - הוא אמר לי רשימה חלקית של קולות מהפכניות שרק דודו החזו"א התיר
וממש קומם אותו שאומרים שהחזו"א מחמיר.
והוא התלונן על כך באזני אחיו הגר"ח גריינמן זצ"ל
והוא ענה לו "כל מי שאומר שיש לקיים את ד' חלקי שולחן ערוך - נחשב מחמיר"

(התשובה של הגר"ח ודאי תרגיז רבים.
אבל היא תסביר את הנקודה של חוסר היראת שמים של חלק מהנחשבים בעיני הציבור שהסוד האמיתי שלהם הוא הצפצוף על ההלכה כשקשה להם או כשהציבור דורש להקל וכו',
וכי תאמרו איך נדע?
י"ל שהמבחן מאוד קל לכל מי שמתיגע באמת בהלכה...)

ספרי ההלכה חיים וקיימים לפנינו ואין החי מכחיש את החי, והמעיין הישר יראה שברוב מחלוקות הפוסקים החזו"א - ובודאי תלמידיו - נמנים על המחמירים, וזה נכון בפרט בנידונים הידועים והמצויים אצל כל ישראל, ואזכיר את הידועים שבהם: שיעורי תורה, צאת הכוכבים, מעמיד דמעמיד, כתב אר"י, התייחסות להדלקת חשמל בשבת כאיסור דאורייתא, עישור לחומרה, קריאה לאור חשמל בשבת, גנרטור, יבול נכרי בשביעית, אי הסתמכות על עירוב (מה שהופך את הקולא ברה"ר שהעומד בו מרובה על הפרוץ ללא רלוונטי), איסור רחיצה בתשעת הימים לסובלים מזיעה, ועוד כהנה וכהנה רבות.

המתבונן יראה שהמגמה של ההחמרה עמוקה ושורשית יותר. היא אינה נמדדת לפי כמות החומרות, אלא נמצאת בשורש הגישה ההלכתית, לפיה יוצאים מנקודת הנחה של איסור, וכמו שנתבאר לעיל. והענין מבוסס על המשקל הרב של דקדוק ההלכה כערך מרכזי במשנת החזו"א, וכידוע השקיע רבות להכניס את ערך דקדוק ההלכה בציבור הרחב, והצליח בידו. החזו"א באגרת כותב "מהעיקר היסודי שאי להתיר אלא בודאות וכל שאינו בודאות היתר הוא אסור" וזה משפט שבבירור מורה על כיוון מחמיר*. דבר ידוע ומפורסם שתלמידיו וההולכים לאורם מובילים באופן כללי קו מחמיר יותר, וזה לא במקרה, אלא מבוסס על הגישה הנ"ל.

תלמידי החזו"א לא אוהבים את ההגדרות האלו, מאחר ומשמעות המושג "חומרה" היא הנהגת איסור יותר משורת הדין, ואילו הם סוברים שחומרותיהם הם מעיקר הדין (בניגוד לבית בריסק שיודו בפה מלא שהם מחמירים לפנים משורת הדין, וע"כ לא אוהבים כשאחרים מנסים לחקות אותם). ולכן מתבטאים בביטויים מעין אלו כגון שהם נחשבים למחמירים בגלל שמקיימים ד' חלקי שו"ע, והיינו שהם בעצם עושים כדין וכל האחרים מקילים שלא כדין. אבל מי שמגיע מבחוץ ואינו יוצא מנקודת הנחה שהצדק עמם, רואה נטייה ברורה להחמרה, וחבל להתווכח על דבר הברור ונגלה לעין. אך בניגוד לאנשים מסויימים שמתרעמים על הנטייה הזו, אני איני רואה בזה כל חסרון, מאחר וגישות שונות יש לפסיקת הלכה, וכבר מצינו אצל בית שמאי גישה כזו.

(מה שכן יכול להפוך לבעיה כתוצאה מגישה זו, היא הגישה שכל מי שמיקל יותר הוא "חסר יראת שמים" או "מצפצף על ההלכה", בלי יכולת להכיר בעובדה שיש שהולכים בדרך אחרת שאינה סבורה שיש ענין להחמיר הרבה. כמו כן, בדורנו התפתחה תופעה קצת בעייתית שאנשים מחפשים להחמיר בשביל שיחשבו צדיקים (לחץ חברתי), או מה שיותר מצוי - כדי שירגישו צדיקים, שזה לא נובע כלל מגישה הלכתית או מיראת שמים אלא מרגש דתי (המכונה אצל בעלי המוסר "פרומקייט"), ואין לו כל קשר לעבודת ה'. תלמידי החזו"א מתרעמים על מי שרואה אותם כמחפשים חומרות כדי להשביע רגש זה, וע"כ מתקוממים כשמכנים אותם "מחמירים")







*צ"ע דבמשנה במסכת ידים (ד,ג) לכאורה מבואר ההיפך - "שכל המחמיר עליו ראיה ללמד", ובאמת הרבה פוסקים כהערוך השלחן ואחרים נקטו כן בתור כיוון כללי להקל לשואלים, וכדאיתא בעדויות פ"ג על בית רבן גמליאל שהיו מחמירין על עצמם ומקילין לציבור. ויש ליישב לדברי החזו"א דהמשנה מדברת דווקא בגזירות חדשות שבהם המחמיר צריך להביא ראיה, ולא בספק בדינים קיימים.
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
בן של רב אמר:
בן אהרון אמר:
יש מקור לעובודות?
אני מתנדב לתת מקור.
שמעתי מהגר"מ גרינמן מעשים אלו או כעין אלו (לא זוכר בדיוק)

ככלל - הוא אמר לי רשימה חלקית של קולות מהפכניות שרק דודו החזו"א התיר
וממש קומם אותו שאומרים שהחזו"א מחמיר.
והוא התלונן על כך באזני אחיו הגר"ח גריינמן זצ"ל
והוא ענה לו "כל מי שאומר שיש לקיים את ד' חלקי שולחן ערוך - נחשב מחמיר"

(התשובה של הגר"ח ודאי תרגיז רבים.
אבל היא תסביר את הנקודה של חוסר היראת שמים של חלק מהנחשבים בעיני הציבור שהסוד האמיתי שלהם הוא הצפצוף על ההלכה כשקשה להם או כשהציבור דורש להקל וכו',
וכי תאמרו איך נדע?
י"ל שהמבחן מאוד קל לכל מי שמתיגע באמת בהלכה...)

ספרי ההלכה חיים וקיימים לפנינו ואין החי מכחיש את החי, והמעיין הישר יראה שברוב מחלוקות הפוסקים החזו"א - ובודאי תלמידיו - נמנים על המחמירים, וזה נכון בפרט בנידונים הידועים והמצויים אצל כל ישראל, ואזכיר את הידועים שבהם: שיעורי תורה, צאת הכוכבים, מעמיד דמעמיד, כתב אר"י, התייחסות להדלקת חשמל בשבת כאיסור דאורייתא, עישור לחומרה, קריאה לאור חשמל בשבת, גנרטור, יבול נכרי בשביעית, אי הסתמכות על עירוב (מה שהופך את הקולא ברה"ר שהעומד בו מרובה על הפרוץ ללא רלוונטי), איסור רחיצה בתשעת הימים לסובלים מזיעה, ועוד כהנה וכהנה רבות.

המתבונן יראה שהמגמה של ההחמרה עמוקה ושורשית יותר. היא אינה נמדדת לפי כמות החומרות, אלא נמצאת בשורש הגישה ההלכתית, לפיה יוצאים מנקודת הנחה של איסור, וכמו שנתבאר לעיל. והענין מבוסס על המשקל הרב של דקדוק ההלכה כערך מרכזי במשנת החזו"א, וכידוע השקיע רבות להכניס את ערך דקדוק ההלכה בציבור הרחב, והצליח בידו. החזו"א באגרת כותב "מהעיקר היסודי שאי להתיר אלא בודאות וכל שאינו בודאות היתר הוא אסור" וזה משפט שבבירור מורה על כיוון מחמיר*. דבר ידוע ומפורסם שתלמידיו וההולכים לאורם מובילים באופן כללי קו מחמיר יותר, וזה לא במקרה, אלא מבוסס על הגישה הנ"ל.

תלמידי החזו"א לא אוהבים את ההגדרות האלו, מאחר ומשמעות המושג "חומרה" היא הנהגת איסור יותר משורת הדין, ואילו הם סוברים שחומרותיהם הם מעיקר הדין (בניגוד לבית בריסק שיודו בפה מלא שהם מחמירים לפנים משורת הדין, וע"כ לא אוהבים כשאחרים מנסים לחקות אותם). ולכן מתבטאים בביטויים מעין אלו כגון שהם נחשבים למחמירים בגלל שמקיימים ד' חלקי שו"ע, והיינו שהם בעצם עושים כדין וכל האחרים מקילים שלא כדין. אבל מי שמגיע מבחוץ ואינו יוצא מנקודת הנחה שהצדק עמם, רואה נטייה ברורה להחמרה, וחבל להתווכח על דבר הברור ונגלה לעין. אך בניגוד לאנשים מסויימים שמתרעמים על הנטייה הזו, אני איני רואה בזה כל חסרון, מאחר וגישות שונות יש לפסיקת הלכה, וכבר מצינו אצל בית שמאי גישה כזו.

(מה שכן יכול להפוך לבעיה כתוצאה מגישה זו, היא הגישה שכל מי שמיקל יותר הוא "חסר יראת שמים" או "מצפצף על ההלכה", בלי יכולת להכיר בעובדה שיש שהולכים בדרך אחרת שאינה סבורה שיש ענין להחמיר הרבה. כמו כן, בדורנו התפתחה תופעה קצת בעייתית שאנשים מחפשים להחמיר בשביל שיחשבו צדיקים (לחץ חברתי), או מה שיותר מצוי - כדי שירגישו צדיקים, שזה לא נובע כלל מגישה הלכתית או מיראת שמים אלא מרגש דתי (המכונה אצל בעלי המוסר "פרומקייט"), ואין לו כל קשר לעבודת ה'. תלמידי החזו"א מתרעמים על מי שרואה אותם כמחפשים חומרות כדי להשביע רגש זה, וע"כ מתקוממים כשמכנים אותם "מחמירים")







*צ"ע דבמשנה במסכת ידים (ד,ג) לכאורה מבואר ההיפך - "שכל המחמיר עליו ראיה ללמד", ובאמת הרבה פוסקים כהערוך השלחן ואחרים נקטו כן בתור כיוון כללי להקל לשואלים, וכדאיתא בעדויות פ"ג על בית רבן גמליאל שהיו מחמירין על עצמם ומקילין לציבור. ויש ליישב לדברי החזו"א דהמשנה מדברת דווקא בגזירות חדשות שבהם המחמיר צריך להביא ראיה, ולא בספק בדינים קיימים.

תיתי לך

רוב ככל הדוגמאות שנקטת, הם דוגמה מצויינת ומובהקת לכך שהחזו"א אינו מחמיר, אלא מקיים את ד' חלקי שו"ע.
למשל שלא לטלטל בעירוב, הרי כל מעיין הישר יבחין, שעפ"י שו"ע אי אפשר לסמוך על העירובין, לא מבחינת רה"ר, ולא משאר קלקולים המצויים בהם תדיר מדינא ולא מחומרא. וכן על זה הדרך בכל מה שנקטת.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
מבקש אמת אמר:
ישנם פוסקים שיוצאים מנקודת הנחה בסיסית שכשיש שאלה הלכתית הדבר אסור עד שיתברר שאפשר להתיר, וממילא ע"מ להתיר צריך הוכחות חזקות ומוחצות ולא ראיות ודימויים או סברות בעלמא שאינם מוכרחים מהמקורות
תוכל בבקשה לציין מקורות למח' היסודית הזו.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
כלפי ליא אמר:
רוב ככל הדוגמאות שנקטת, הם דוגמה מצויינת ומובהקת לכך שהחזו"א אינו מחמיר
כנראה שכדאי להחליף המילה ''חומרה'' ב''הנהגה מחמירה'' כי יתכן למשל שמצד עיקר הדין קלי הבישול מתבשלים אפ' בכלי ג' עד עולם אבל אכן יותר קשה להכין תמצית תה מע''ש מאשר להכניס שקית בכלי ג'. זאת היתה כוונתי במילה ''חומרה''
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן של רב אמר:
אבל בלי השוואות אציין כמה חומרות של הגרש"ז
אמת אבל האם תדע להסביר מה הסבה שדווקא בנקודות אלו
כמו''כ אצל הגר''ע יוסף מצאנו הנהגות מחמירות כמו בפאה נכרית אבל השאלה היא מדוע בזה דווקא
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
כלפי ליא אמר:
רוב ככל הדוגמאות שנקטת, הם דוגמה מצויינת ומובהקת לכך שהחזו"א אינו מחמיר
כנראה שכדאי להחליף המילה ''חומרה'' ב''הנהגה מחמירה'' כי יתכן למשל שמצד עיקר הדין קלי הבישול מתבשלים אפ' בכלי ג' עד עולם אבל אכן יותר קשה להכין תמצית תה מע''ש מאשר להכניס שקית בכלי ג'. זאת היתה כוונתי במילה ''חומרה''

קשה, היינו "קשה להיות יהודי". אבל מי שבחר לקיים רצון הבורא ולא רצון עצמו, יודע שאין עונג יותר גדול מלקיים את כל דיני השו"ע, בלי לחפש שום טצדקי. משא"כ האחרים שמעגלים פינות קצת כדי להקל קושי.
 

ראשון לציון

משתמש ותיק
לפעמים ההבדלים בין הפסיקות נובעות פשוט מהשואלים - הפוסק רואה מי שואל ומבין שהוא מחפש הכרעה מקילה או להיפך.

יש גם את ההבדל הפשוט בין 'ראש ישר' לראש שאינו כזה.
 

בר בי רב

משתמש ותיק
כלפי ליא אמר:
תיתי לך
רוב ככל הדוגמאות שנקטת, הם דוגמה מצויינת ומובהקת לכך שהחזו"א אינו מחמיר, אלא מקיים את ד' חלקי שו"ע.
למשל שלא לטלטל בעירוב, הרי כל מעיין הישר יבחין, שעפ"י שו"ע אי אפשר לסמוך על העירובין, לא מבחינת רה"ר, ולא משאר קלקולים המצויים בהם תדיר מדינא ולא מחומרא. וכן על זה הדרך בכל מה שנקטת.

כלפי ליא אמר:
בן אהרון אמר:
כלפי ליא אמר:
רוב ככל הדוגמאות שנקטת, הם דוגמה מצויינת ומובהקת לכך שהחזו"א אינו מחמיר
כנראה שכדאי להחליף המילה ''חומרה'' ב''הנהגה מחמירה'' כי יתכן למשל שמצד עיקר הדין קלי הבישול מתבשלים אפ' בכלי ג' עד עולם אבל אכן יותר קשה להכין תמצית תה מע''ש מאשר להכניס שקית בכלי ג'. זאת היתה כוונתי במילה ''חומרה''

קשה, היינו "קשה להיות יהודי". אבל מי שבחר לקיים רצון הבורא ולא רצון עצמו, יודע שאין עונג יותר גדול מלקיים את כל דיני השו"ע, בלי לחפש שום טצדקי. משא"כ האחרים שמעגלים פינות קצת כדי להקל קושי.


הניסיון בפורום אנונימי לתת לפוסק אחד גדול ככל שהוא, את אפשרות הפסיקה המוחלטת בכל מקום, באופן שכל פסיקה של פוסק מתחרה היא לא רק לא להלכה אלא אף אינה נכונה ונחשבת ממש נגד השו"ע, נשמעת לי לא מובנת.
אף פעם לא היה בעם ישראל שום פוסק שהלכה כמותו בכל דבר ודבר בכל חלקי ההלכה והאגדה, וגם מי שהלכה כמותו, אף פעם לא היה מצב שפוסק שברגע שנחלקו עליו מתברר למפרע שמי שחולק עליו טעה.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
לא.
אבל בלי השוואות אציין כמה חומרות של הגרש"ז
1.כמה לחשוש למנהג.
המנהג הוא בדרך כלל לקולא כך שאין כאן חומרא כלל.
בן של רב אמר:
2. פאה נכרית.
יעויין מנחת שלמה ח"ב סימן נח שמתיר. (יש עדיות סותרות האם דעתו היתה נוחה מזה, אבל גם אם לא זה משום שגדל בירושלים בה לא היה מקובל הדבר. אבל למעשה ברור שהתיר וגם קנה לבנותיו פאות, והרי הן חיות וקיימות).
[/quote]
בן של רב אמר:
6. אמר שפחות מ19 דקות שמונה עשרה זו לא כ"כ תפילה
???
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
בן של רב כתב: ↑אתמול, 22:20
6. אמר שפחות מ19 דקות שמונה עשרה זו לא כ"כ תפילה
???

הוא אמר משהו אחר
הוא אמר לבנותיו משהו כמו וכי ברכה של שמו"ע לא מספיק חשובה שתקדישו דקה לכל ברכה
מכאן הסיק המסיק שהוא התכוון שיתפללו 19 דקות (רק המסיק שכח את אלוקי נצור...)
אבל הוא לא התכוון הוראה לכלל שיתפללו 19 דקות
הרי ב3 דקות מספיקים להגיע לחצי עולם במחשבה מה יהיה ביותר וידוע שכשהעגלה נוסעת לאט כל החתולים קופצים עליה

אגב נעשה פה ערבוב בין הנהגה להלכה וזה חמור תמיד בפרט אצל הגרשז"א
שאני אישית יודע שהשיב לכל אדם באשר הוא
ומי שרוצה להיווכח יעיין בספר "התורה המשמחת" שבטח קצת גורם לאנשים בפורום היא נוחות (מובנת אבל..)
 
חלק עליון תַחתִית