בן של רב אמר:
בן אהרון אמר:
אני מתנדב לתת מקור.
שמעתי מהגר"מ גרינמן מעשים אלו או כעין אלו (לא זוכר בדיוק)
ככלל - הוא אמר לי רשימה חלקית של קולות מהפכניות שרק דודו החזו"א התיר
וממש קומם אותו שאומרים שהחזו"א מחמיר.
והוא התלונן על כך באזני אחיו הגר"ח גריינמן זצ"ל
והוא ענה לו "כל מי שאומר שיש לקיים את ד' חלקי שולחן ערוך - נחשב מחמיר"
(התשובה של הגר"ח ודאי תרגיז רבים.
אבל היא תסביר את הנקודה של חוסר היראת שמים של חלק מהנחשבים בעיני הציבור שהסוד האמיתי שלהם הוא הצפצוף על ההלכה כשקשה להם או כשהציבור דורש להקל וכו',
וכי תאמרו איך נדע?
י"ל שהמבחן מאוד קל לכל מי שמתיגע באמת בהלכה...)
ספרי ההלכה חיים וקיימים לפנינו ואין החי מכחיש את החי, והמעיין
הישר יראה שברוב מחלוקות הפוסקים החזו"א - ובודאי תלמידיו - נמנים על המחמירים, וזה נכון בפרט בנידונים הידועים והמצויים אצל כל ישראל, ואזכיר את הידועים שבהם: שיעורי תורה, צאת הכוכבים, מעמיד דמעמיד, כתב אר"י, התייחסות להדלקת חשמל בשבת כאיסור דאורייתא, עישור לחומרה, קריאה לאור חשמל בשבת, גנרטור, יבול נכרי בשביעית, אי הסתמכות על עירוב (מה שהופך את הקולא ברה"ר שהעומד בו מרובה על הפרוץ ללא רלוונטי), איסור רחיצה בתשעת הימים לסובלים מזיעה, ועוד כהנה וכהנה רבות.
המתבונן יראה שהמגמה של ההחמרה עמוקה ושורשית יותר. היא אינה נמדדת לפי כמות החומרות, אלא נמצאת בשורש הגישה ההלכתית, לפיה יוצאים מנקודת הנחה של איסור, וכמו שנתבאר לעיל. והענין מבוסס על המשקל הרב של דקדוק ההלכה כערך מרכזי במשנת החזו"א, וכידוע השקיע רבות להכניס את ערך דקדוק ההלכה בציבור הרחב, והצליח בידו. החזו"א באגרת כותב "מהעיקר היסודי שאי להתיר אלא בודאות וכל שאינו בודאות היתר הוא אסור" וזה משפט שבבירור מורה על כיוון מחמיר*. דבר ידוע ומפורסם שתלמידיו וההולכים לאורם מובילים באופן כללי קו מחמיר יותר, וזה לא במקרה, אלא מבוסס על הגישה הנ"ל.
תלמידי החזו"א לא אוהבים את ההגדרות האלו, מאחר ומשמעות המושג "חומרה" היא הנהגת איסור יותר משורת הדין, ואילו הם סוברים שחומרותיהם הם מעיקר הדין (בניגוד לבית בריסק שיודו בפה מלא שהם מחמירים לפנים משורת הדין, וע"כ לא אוהבים כשאחרים מנסים לחקות אותם). ולכן מתבטאים בביטויים מעין אלו כגון שהם נחשבים למחמירים בגלל שמקיימים ד' חלקי שו"ע, והיינו שהם בעצם עושים כדין וכל האחרים מקילים שלא כדין. אבל מי שמגיע מבחוץ ואינו יוצא מנקודת הנחה שהצדק עמם, רואה נטייה ברורה להחמרה, וחבל להתווכח על דבר הברור ונגלה לעין. אך בניגוד לאנשים מסויימים שמתרעמים על הנטייה הזו, אני איני רואה בזה כל חסרון, מאחר וגישות שונות יש לפסיקת הלכה, וכבר מצינו אצל בית שמאי גישה כזו.
(מה שכן יכול להפוך לבעיה כתוצאה מגישה זו, היא הגישה שכל מי שמיקל יותר הוא "חסר יראת שמים" או "מצפצף על ההלכה", בלי יכולת להכיר בעובדה שיש שהולכים בדרך אחרת שאינה סבורה שיש ענין להחמיר הרבה. כמו כן, בדורנו התפתחה תופעה קצת בעייתית שאנשים מחפשים להחמיר בשביל שיחשבו צדיקים (לחץ חברתי), או מה שיותר מצוי - כדי שירגישו צדיקים, שזה לא נובע כלל מגישה הלכתית או מיראת שמים אלא מרגש דתי (המכונה אצל בעלי המוסר "פרומקייט"), ואין לו כל קשר לעבודת ה'. תלמידי החזו"א מתרעמים על מי שרואה אותם כמחפשים חומרות כדי להשביע רגש זה, וע"כ מתקוממים כשמכנים אותם "מחמירים")
*צ"ע דבמשנה במסכת ידים (ד,ג) לכאורה מבואר ההיפך - "שכל המחמיר עליו ראיה ללמד", ובאמת הרבה פוסקים כהערוך השלחן ואחרים נקטו כן בתור כיוון כללי להקל לשואלים, וכדאיתא בעדויות פ"ג על בית רבן גמליאל שהיו מחמירין על עצמם ומקילין לציבור. ויש ליישב לדברי החזו"א דהמשנה מדברת דווקא בגזירות חדשות שבהם המחמיר צריך להביא ראיה, ולא בספק בדינים קיימים.